מסע אחר: אביב לביא בילה סוף שבוע ביעד הנחשק מג'דל שאמס
שלושה ימים במג'דל שמס הם קפיצה קטנה לחו"ל, רק בלי דרכון וכל הנדנוד של הטיסות: הטלוויזיה מאל ג'זירה, השוקולדים מדמשק והמלון - אירופה. רק הרעש מאוד ישראלי
אני לא יודע כמה שנים בדיוק הדרתי את רגליי מרמת הגולן. כבר רבע מאה אני מקיים עם חבל הארץ הזה יחסי אהבה-שנאה, עוד מאז שהייתי חניך מושתן וקפוא בקורס תותחן בגדוד שכונה "אי השדים", ואם הייתם רואים את ענן הערפל שנח עליו בדצמבר הייתם מבינים למה.
רמת הגולן היא מקום קסום עם טופוגרפיה מסעירה ופאונה צפונית שמדיפה ריח של חוץ לארץ, אולי כי זה בדיוק מה שהיא: חבל ארץ שהתגלגל לידינו במלחמה, ויום אחד, בדיוק כמו סיני, יתגלגל בחזרה למקום שממנו הוא בא.
בשנים האחרונות השתדלתי להתרחק מרמת הגולן, כי לא רציתי להיות חלק מתעשיית התיירות שמעמיקה את הנוכחות הישראלית ברמה ומבססת את אשליית הנורמליות שלה. ככל שהישראלים נטועים עמוק יותר ברמה, כך מצטמק הסיכוי שניאות להחזיר אותה במסגרת הסכם שלום. וככל שהשלום מתרחק, הסיכוי שטילים סוריים ייפלו על הבית שלי במרכז תל אביב מתקרב. כבר שנים אני מדמיין איך בשאר אסד מסביר לעולם למה הטיל נפל דווקא על הבית שלי - שממוקם 238 מטר מהבור בקריה - באמצעות הטיעון הישראלי המקסים: "מי הכריח אותם למקם בסיס צבאי בלב שכונות מגורים?"
שנים שמרתי על מרחק מהרמה, וככל שנקף הזמן גברו הגעגועים. בלי שהודיתי בכך, רק חיפשתי תירוץ לחזור. הבשורה על פתיחת מלון במג'דל שמס נחתה על קרקע שלא יכלה להיות בשלה יותר: אם הדרוזים עצמם מזמינים אותי להתארח, מה פתאום שאסרב? כדי להרגיש טוב עם עצמי המצאתי טיעונים מופרכים על
בקיצור - אין דרך עדינה לומר זאת - קיפלתי את עקרונותיי, ארזתי אותם בצ'ימידן, זרקתי את הילדים למושב האחורי והתחלתי לנסוע צפונה-צפונה. אחרי הפוגה בנסיעה לטובת צעידה נמרצת בערוץ הבניאס התחלנו להתפתל בעליות לעבר החרמון, חלפנו דרך שמות הלומי קרב כמו תל פאחר, חצינו את עמק יעפורי עם מטעי התפוחים המפתים והתגלגלנו אל שערי מג'דל שמס, היישוב הגבוה בישראל (1,200 מטר), לפחות כל עוד הוא בישראל. ושם, על אם הדרך לחרמון, ניצב במלוא הדרו "מלון הבוטיק" נרקיס.
אין ספק: מי שתכנן את המלון הוא אדם שהסתובב בעולם וראה מלון או שניים. הלובי מרווח ומעוצב לתפארת, המסעדה על המרפסת מזמינה, החדרים בסטנדרט של ארבעה כוכבים אירופיים ויותר. חמש הנפשות שאנחנו נבלעו בחלל החדר הענקי ונשאר מקום לעוד. הרגשת החו"ל התחזקה כשהילדים שלטטו בין שלל ערוצי לוויין מכל רחבי המזרח התיכון החדש, כולל האטרקציה לפעוטות "אל ג'אזירה קיד".
אחרי שסיימו להתמוגג מסרטים מצוירים בדיבוב לערבית, הילדים דהרו לג'קוזי. אמנם מדובר בפריט שלרוב הולך יחד עם צימרים, אבל מישהו כאן הבין שמבחינת המטייל הישראלי הביקור בחרמון, השלכת כדורי השלג ואפילו הסקי עצמו הם רק הקדמה לדבר האמיתי - השתכשכות באמבטיית הזרמים.
שלושה ימים במג'דל שמס הם באמת קפיצה קטנה לחו"ל, רק בלי דרכון וכל הנדנוד של הטיסות. צהריים אכלנו במסעדת "השלום" המופלאה בעיירה הסמוכה מסעדה - לא דמיינתי שאצפה אי-פעם בבני מחסל לבדו מגש של עלי גפן - ואחר כך חזרנו למג'דל לכבוד הקינוח כדי להתחבט בין ממתקי אבו ג'אבל לממתקי אבו זיד.
הילדים ויתרו על שלב הכנאפה ובחושיהם החדים איתרו חנות שמייבאת שוקולדים גורמה מכל כנפות העולם. אחרי שהקטנה סיימה ללקט תופינים, המוכרת לחשה לי בגאווה: "לא רציתי להשפיע עליה, אבל ארבעה מהחמישה שהיא בחרה הם מסוריה. השוקולדים שלנו הכי טובים". צדקה הסורית הצעירה. זו הייתה הפעם הראשונה שיצא לי לטעום שוקולד דמשקאי, ואני מקווה שלא האחרונה.
בשישי בבוקר עלינו לחרמון, שם כתבנו פרק נוסף בספרנו ההולך ומתהווה - "טיולים נגד הזרם" או "למה אוף סיזן זה דבר נפלא". הרכבל המפורסם חיכה רק לנו, את הסיור המודרך בגובה שני קילומטר - שבשיאו תצפית מרהיבה על מרחבי סוריה - חלקנו עם קומץ משפחות ידידותיות, ואחר כך ירדנו לעבר רכבת ההרים, אטרקציה שמנסה לחפות על המחסור בשלג בשנים האחרונות ולמשוך קהל גם בקיץ.
המפעיל המשועמם סיפר שבחורף ילדים עומדים כאן בתור שמשתרך עד החניון התחתון; הילדים שלנו עשו שלושה סיבובים רצופים ונעקרו מהמקום תוך הפגנת התנגדות אלימה שפינוי עמונה מערב-מערב מתגמד לעומתה.
מהחרמון ירדנו לטבילה צוננת בברכת רם, האגם הכי יפה והכי מוחמץ במזרח התיכון. כשחזרנו לעת ערב למלון, התברר שמצרך חיוני אחד יהיה חסר בסוף השבוע הזה: שקט. נכון ערב במג'דל שמס נשמע כמו מתכון לדממה צפונית מרוחקת על רקע נוף של נצנוצי אורות נוגים מיישובי הרמה? אז זהו, שאין קשר בין הפנטזיה הזו למה שזימנה לנו המציאות. אם השתכנעתם שבתל אביב אין הפסקה, זה רק מפני שעוד לא חוויתם את סצנת הבילויים של מג'דל שמס, שמלון נרקיס - כך התברר לעור התוף שלנו בשעות הקרובות - ממוקם במרכזה.
משעות הערב המוקדמות המוני בני תשחורת דרוזים - למעשה כל העשרת אלפים שמתגוררים בעיירה - רובם בעלי רכבים עם מערכת הגברה שכל ערס ישראלי היה מתברך בה, התקבצו בלובי של המלון כדי לצפות במונדיאל. בכל פעם שמישהו איים להבקיע גול בקעה המיה שהרעידה את רצפת חדרנו בקומה הראשונה; בכל פעם שברחוב חלפה מכונית עם מיטב הלהיטים ממצעד הפזמונים של דמשק יסודות החרמון זעו בחוסר נוחות.
היה באמת כיף לבלות סוף שבוע במועדון הטרנס של צפון רמת הגולן; חזרנו מרוצים אך עייפים, מאוד עייפים, רק כדי ליפול שדודים על המיטות ברחוב התל-אביבי השקט שלנו ולשם שינוי לישון ברציפות עד הבוקר.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם