לילה ראשון בת"א: נקמתו של אבנר נינו בדבורים מהקיבוץ

באותו לילה, הלילה הראשון שלי בעיר, ישנתי עם גופה של דבורה על השטיח. עכשיו אני מוכן לכל מה שיבוא, בחרתי לחיות בקן הצרעות הזה. מול כל הפוביות, הסכנות והפחדים

אבנר נינו | 23/6/2010 16:11

אחרי כל ההכנות, הציפייה והמתח - הגעתי. סיימנו להעביר את הדירה מהקיבוץ. אני מלווה את ההורים שלי לאוטו. עכשיו אני פה, בעיר הגדולה. נשארתי לבד. לבד.

דבורים צילום: רויטרס

שמתי מצעים. נכנסתי להתקלח. וכשיצאתי... קבלת פנים לא צפויה. דבורה. פחד משונה תקף אותי, פניי הלבינו. התקף חרדה. ה"פוביה" הכי גדולה שלי - דבורים.

הכל החל בקיץ אחד בקיבוץ. אבא שלי היה חרוץ מאוד. אחת הפעילויות הקבועות והאהובות עליו הייתה קטיף סברסים לכל המשפחה. שבת, יום מנוחה, חם מאוד, לא ברור לי למה אבא חושב שעכשיו זה הזמן לצאת לשיחי הסברס של הקיבוץ ולהזיע.

"צא לעזור לאבא" אמא שלי צועקת מהמטבח, "שים סנדלים וצא איתו לקטוף סברסים!". "לא רוצה! זה מלא קוצים! אני לא הולך!"

שמתי סנדלים ויצאתי. לאחר הליכה ממושכת בחום אימים וכשאני מחזיק בידי מקל מטאטא שבקצהו מחוברת קופסת שימורים חלודה, הגענו לשיחי הסברס. מתחילים. אבא קוטף ואני מכניס את הסברסים לשקית גדולה. עד שברגע אחד הכל נקטע.

תחילה

חשבתי שמשהו נשך אותי, או שאולי דרכתי על סברס. לא עברה שנייה ומיד עוד עקיצה, ועוד עקיצה, ועוד ועוד ועוד. סך הכל 32 עקיצות בכל הגוף. אבא מסתער, מרים אותי על הידיים, ורץ איתי למרפאה של הקיבוץ. האחות משכיבה אותי על הרצפה הקרה. עקוץ בכל הגוף, רועד ובוכה. מסתבר שנכנסתי לתוך הקן. דרכתי להן על הבית.

עכשיו אני עומד פה. בדירה החדשה. בעיר הגדולה. לבד. רק אני והדבורה. אני בורח למטבח. אין אבא שירים אותי על הידיים, אין מרפאה של הקיבוץ, אין לאן לברוח. אני חוזר לחדר עם נעל ומחטיף ליצור הזה. מכה ועוד מכה ועוד ועוד... סך הכל 32 מכות.

באותו לילה, הלילה הראשון שלי בעיר, ישנתי עם גופה של דבורה על השטיח. עכשיו אני מוכן לכל מה שיבוא, בחרתי לחיות בקן הצרעות הזה. מול כל הפוביות, הסכנות והפחדים.

בחרתי לבד. אף אחד לא הכריח אותי לבוא הנה, שמתי סנדלים והגעתי בכוחות עצמי. לא עוזב את העיר. גם אם אמצא את עצמי על הרצפה הקרה, עקוץ בכל הגוף, רועד ובוכה.