החברים מגולני לא מבינים: מדוע שם אלכס קץ לחייו?
הם לחמו שכם אל שכם במבצע עופרת יצוקה והעבירו יחד שעות של שמירה. אך את החלטתו לשים קץ לחייו בחולות חולון לא יכלו חבריו לשירות של אלכס ורניקוב לחזות. כעת הם משרטטים דיוקן של צעיר אמיץ, שתקן ואציל נפש, ומתקשים להבין את הצעד הקיצוני בו נקט
כמה מחבריו של אלכס מהשירות הצבאי שהו באותה העת בטיול משתחררים בנהר הירדן. הם לא תיארו לעצמם ששעות לאחר מכן הבשורה הקשה תגיע אליהם, ללא הכנה מוקדמת. אלכס, בן יחיד לאירנה שגידלה אותו לבדה, השתחרר לפני כחודשיים משירותו הצבאי כלוחם בגדוד 12 של חטיבת גולני, ונשא עימו כאב סמוי מן העין, שככל הנראה דחף אותו לסיים את חייו.
ורניקוב. ''הוא הלך עם ההחלטה שלו עד הסוף, ולצערי זאת הייתה ההחלטה הכי לא נכונה''
הצילום באדיבות חבריו של אלכס
שלושה ימים לפני ההתאבדות בילה אלכס במועדון עם מספר חברים, ביניהם גם חבריו מהצבא. "הוא שמח, רקד, וממש לא גרם לנו לחשוב או לצפות למעשה הקיצוני והכל כך כואב שהוא עשה", אומר אחד מחבריו, סמי סביל, שהכיר את אלכס מיומו הראשון בצה"ל.
חבריו
יודעים לספר כי מאחורי המשקפים אותם הרכיב אלכס, הסתתר אדם צנוע, מופנם, ובעיקר מסור ונאמן. חבריו למחלקה ידעו זאת כבר לאחר שבועות בודדים במהלך השירות, אולם ככל שעבר הזמן, הצטברו סיפורים רבים סביבו, שהעידו על אופיו המורכב ובעיקר המתחשב.
"רצה לעזור לאמא"
לפני ארבעה חודשים נסע אלכס יחד עם מספר לוחמים מהיחידה ברכב ממוגן. המטרה הייתה לבצע את סיור הבוקר, אך לפתע פילח את הדממה מטען רב עוצמה. אלכס נפצע מרסיס ברגלו, אולם למרות זאת הוא התעשת בצורה מהירה ונהג על פי הנהלים. הוא הרים את נשקו האישי והחל לסרוק את השטח. רק לאחר שהאירוע הסתיים, דקות רבות לאחר מכן, הוא דיווח כי נפצע ברגלו ופונה לקבלת טיפול רפואי.
זירת האירוע בחולון. צילום: אמיר מאירי
"זה היה אלכס, או כפי שאנחנו קראנו לו 'אלצ'קו'", אומר סביל. "כולם דיברו על המקרה הזה. הגשש והנהג שהיו ברכב היו בהלם מההתנהלות של אלכס. הוא לרגע לא חשב על עצמו, אלא רק על החברים שלו. הוא פעל לפי מה שהוסבר לו, תוך כדי שהוא פצוע ברגלו. זה מקרה שכולם זוכרים היטב ולא בגלל שהוא התרחש לפני זמן קצר יחסית, אלא בעיקר בשל הרצון של אלכס לדבוק במטרה".
אותה דבקות במטרה הייתה חלק בלתי נפרד מאופיו של אלכס. "לא קרה מקרה אחד שבו מישהו ביקש את עזרתו ואלכס לא קם לעזור לו", מספר חברו למחלקה ניסים לוי. "הוא לא היה מדבר הרבה. למען האמת, הוא לא דיבר בכלל אלא בעיקר עשה. תמיד, בכל משימה, פעילות או שגרה, אלכס היה מתנדב.
"בכל פעם שהמפקדים אמרו שהם צריכים שני אנשים, אלכס הרים את ידו והתייצב. כששאלנו אותו למה הוא קם ולא נותן לאחרים לעשות את המטלות, הוא אמר שעדיף שאנחנו נשב ונרוויח עוד 10 דקות של מנוחה. 'עדיף שאני אלך ולא כולם', הוא היה נוהג לומר".
חבריו יודעים לספר כי הם התקשו לפצח את אישיותו המופנמת. "הוא היה אדם מאוד שקט ומסוגר, הוא לא דיבר", מעיד יוסי בקשי, חבר נוסף של אלכס. "תמיד הוא עזר בלי לשאול שאלות. בשלב מסוים הבנתי שלא משנה מה נבקש, הוא תמיד יתייצב לעזור.
"כשהגעתי לבקר את אימא של אלכס, סיפרתי לה סיפור שהיא לא ידעה עליו. באחד המסעות שלנו כטירונים אף אחד לא רצה לסחוב את האלונקה, שהיא ידועה כנטל כבד ולא נוח בכלל. אלכס היה זה שהתנדב לקחת אותה ולאורך כל המסע הוא סחב את האלונקה. למרות הקושי, למרות הכאב, ברגע שהוא החליט לבצע משימה, הוא עשה אותה מתחילתה ועד סופה".
עדות נוספת למחויבות של אלכס ובעיקר לרצון העז לעזור, ניתן לשמוע גם מסיפורו של יותם אלאלוף, שהיה החובש של הפלוגה בה שירת אלכס. "הוא קודם כל קם כדי לבצע את המטלות שלו, לא עניין אותו שום דבר אחר. הוא היה שונה מהנוף של שאר החיילים.
"במהלך מבצע 'עופרת יצוקה' בחורף הקודם, כאשר נכנסנו לעזה, הוא נשא עימו את המאג, ששקל למעלה מעשרה קילוגרמים. על גבו הוא סחב תרמיל במשקל 45 קילוגרמים, ולמרות זאת הוא צעד כ-15 קילומטרים ללא תלונה אחת. הוא לא ביקש שמישהו יחליף אותו.
"כשראיתי אותו באמצע המסע הזה הוא היה גמור פיזית, אבל ידעתי שהוא לא יוותר. הצעתי שמישהו יחליף אותו אבל זה היה לשווא. הוא אף פעם לא שידר בעיה, לא ביקש עזרה ובעיקר לא הוציא מילה מפיו. ניסיתי כמה פעמים לדבר איתו אבל לא הלך. הוא לא רצה להרחיב על עצמו".
גם סביל מדגיש את העובדה כי אלכס לא היה מרבה לשוחח. "קשה היה לפתח איתו שיחה. אם אתה לא היית יוזם איתו שיחה או נושא לדבר עליו, הוא היה יכול לשתוק במשך זמן רב. היה צריך לקלף אותו.
"חברים שעלו לשמור איתו במשך ארבע שעות אמרו שאם הם לא היו מדברים ומתחילים לפתח סוג של דו-שיח, הוא לא היה מדבר. אלכס לא שיתף אף אחד בבעיות שלו, אבל למרות זאת הוא תמיד אמר שהוא רוצה לעזור לאמא שלו בבית".
"אוהבים את אלכס"
על כוח הרצון הכביר של אלכס ניתן ללמוד מהסיפור הבא של סביל: "במהלך השירות אלכס החליט שהוא קונה מחשב נייד. זה היה החלום שלו והוא החליט להפסיק לעשן כדי לחסוך את הכסף של הסיגריות לקניית המחשב. במשך שנה שלמה הוא לא עישן. אני זוכר שהיינו חיילים צעירים וכל אחד אמר שהוא מחכה לחדר עם ה'יס' והפליסטיישן. אלכס לא אמר כלום, אבל ידענו שהוא יביא את המחשב לצבא, וכך היה.
ורניקוב. "קשה היה לפתוח איתו בשיחה" הצילום באדיבות חבריו של אלכס
"כשאלכס היה עם המחשב הוא היה מנותק משאר העולם. הוא היה סוגר עם וילון את המיטה שלו, שהייתה בקומה הראשונה במיטת הקומתיים. כשהיה צריך לצאת לפעילות, הוא היה סוגר את המחשב, וברגע שחזר הוא קודם כל חזר למחשב שלו. אולי סוג של בריחה מהמציאות".
גם כעת, כשבועיים לאחר התאבדותו של אלכס, שהותיר אחריו סימני שאלה רבים, מנסים חבריו לעכל את המציאות החדשה שנחתה עליהם כרעם ביום בהיר.
"אמא של אלכס התקשרה אליי באמצע הקיאקים שעשינו בטיול", משחזר לוי. "היא שאלה לשלומי ואני בכלל הייתי בטוח שהיא רוצה לספר לי על מסיבה שאולי היא מתכננת לאלכס כי הוא חגג לא מזמן את יום הולדתו. אבל אז נתקפתי בהלה כשהיא שאלה אותי אם הודיעו לנו ואני בכלל לא הבנתי על מה היא מדברת, ואז היא אמרה לי שאלכס התאבד. באותה שנייה הגיע המ"פ והודיע לנו, הכל פתאום התחבר".
גם בקשי גילה בדרך קשה מאוד את רצף ההתרחשויות. "שמעתי בחדשות על אדם שהתאבד בחולון, אבל כמובן שלא קישרתי ולא חשבתי על אלכס כאפשרות. אף אחד לא היה מעלה על דעתו כזאת תמונה. אבל ביום שני אחד החברים התקשר אליי ואמר לי שהוא התאבד. חיברתי את המקרים והבנתי שזה אלכס".
הטרגדיה הלא ברורה גורמת גם לחבריו הקרובים לתהות מה קרה בדקות חייו האחרונות של אלכס, שהחליט בצורה כה נחרצת לבצע מעשה כה קיצוני. "אנחנו נמשיך ללוות את אמא שלו כי אנחנו אוהבים את אלכס ולא נשכח אותו", מבטיח סביל.
"כשדיברתי עם אמא של אלכס השבוע, הייתי חייב לשמוע ממנה אם היא זוכרת את המקרה לפני שנתיים, כאשר היינו חיילים צעירים בפלוגה", מספר לוי. "חלומו של כל חייל צעיר היה לקבל זימון לקורס מסוים כדי שהוא יצליח להשתחרר מכל המטלות והחובות של הגדוד. אף אחד לא רצה לשטוף את הכלים, לשמור, או לבצע ניקיונות, וכולם חיפשו אפשרות להתאוורר מעט.
"אבל אלכס היה אדם אחר. הציעו לו לצאת לקורס הוא פשוט סירב. כולנו לא האמנו. אני באופן אישי דיברתי איתו ואמרתי לו שהוא חייב לצאת. אמא שלו, אירנה, אמרה לנו השבוע שהיא זוכרת את המקרה הזה, וגם היא ניסתה לשכנע אותו כדי שלא יישאר בגדוד וינסה לצאת לקורס, אבל אלכס היה איתן בדעתו".
למה הוא לא רצה לצאת?
"הוא אמר לי שאם הוא ייצא, לא יישארו מספיק אנשים לשמירות, לתורניות ולשאר המטלות של הגדוד, והוא מעדיף שהחברים לא ישאו בנטל בזמן שהוא יהיה בקורס.
"אני באותו הרגע לא ידעתי מה לומר לו. מונחת לך הצעה לצאת לקורס, עם אווירה טובה, כשאתה אמור לראות כל סוף שבוע את הבית. בקורס יש טיולים, ובמקום זה אתה בוחר להישאר פה איתנו, ולמרר את חייך. זאת הייתה אצילות. מאחורי השקט שלו ובעיקר הצניעות שלו, היה לב רחב. ברגע שהוא החליט שהוא מבצע משהו, זה היה ביצוע מהתחלה עד הסוף".
בדיוק כמו ההחלטה להתאבד.
"נכון מאוד. ברגע שאלכס החליט את מה שהחליט, אי אפשר היה לעצור אותו. לא משנה עם מי הוא היה מדבר, או מי היה מנסה לעצור אותו, זאת הייתה משימה בלתי אפשרית. כמו ההפסקה של העישון, כמו ההחלטה להמשיך במסעות למרות הקשיים, או כמו שהוא המשיך להילחם עם רסיס ברגל, כך גם בשבוע שעבר. הוא הלך עם ההחלטה שלו עד הסוף, ולצערי זאת הייתה ההחלטה הכי לא נכונה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם