בסלון הביתי: בני הזוג מחולון כבשו את עולם הריקודים הסלוניים
בגיל 13 הם הכירו במקרה, בגיל 18 הפכו לבני זוג. אלופי הארץ הטריים בריקודים סלוניים, אירה זילבר ואבי צור מחולון, ויתרו על ייצוג ישראל באליפות אירופה הקרובה בטורקיה מסיבות מובנות, וקוראים לבנים להפסיק להתבייש ולהצטרף לענף: ריקוד ססגוני זה סקסי
בתור אלופים אין להם רגע מנוחה. את היום הם פותחים בכל בוקר באימון מפרך של שעתיים לפחות ב"נופשונית" בחולון. אם הייתה להם היכולת, היו מתאמנים משך כל היום כדי להשיג עוד מדליות ותעודות, אולם עם סיום האימון הם מתעוררים למציאות היומית של הקיום, וממהרים לניהול בית הספר שלהם והעברת שיעורים פרטיים.
זילבר התוודעה לתחום הריקודים הסלוניים עוד במולדתה, רוסיה, שם למדה ריקוד כבר מגיל שמונה. כשעלתה לארץ עם משפחתה בגיל 11, הצטרפה למועדון הריקודים "סופר דאנס" של אלי וליזי מור בלוד. גם צור התחיל לרקוד בגיל מאוד צעיר. כבר בגיל שנתיים בלט צור, בן העדה הגיאורגית, כשהפליא לרקוד את ריקודי העדה. בהמשך החל להופיע בלהקה הייצוגית של חולון, ובגיל 12 דחפו אותו הוריו ללמוד ריקודים סלוניים לכבוד בר המצווה.
"הכרנו בגיל 13", נזכרת זילבר, "באותו הזמן לא רקדתי. המורים שלי לימדו את אבי את הריקוד לבר המצווה, וביקשו ממני טובה שאבוא לרקוד איתו. אחרי שרקדנו הוא ביקש שנמשיך לרקוד, אך אני לא רציתי".
מדוע לא?
"סיימתי עם הריקודים בשלב הזה. חזרתי לרקוד רק בגיל 15 וחיפשתי בן זוג, פניתי לאבי ואז כבר הוא לא רצה כי היה עסוק עם הבגרויות".
"לא רק עם הבגרויות", מוסיף צור, "גרנו רחוק אחד מהשנייה. אני גרתי בחולון והיא בלוד. אז לא היה לי רישיון לרכב". תוך כדי דיבור הם משלבים ידיים, וזילבר מוסיפה: "בגלל שהוא סירב התחלתי לרקוד עם מישהו אחר למשך שנה, ואז בזמן הזה אבי החליט שהוא
צור: "לא ידעתי אפילו שאני חוזר אליה. פשוט רציתי לחזור לרקוד".
זילבר מחייכת חיוך רחב נוכח הזיכרונות. "המורים עשו לנו הפתעה. בזמן הזה אני כבר נפרדתי מבן הזוג שהיה לי. ההורים של אבי פגשו במורים שלי באירוע משפחתי ואמרו שאבי רוצה לרקוד. אז המורים שלי אמרו שיש להם מישהי פצצה בשבילו, וזו הייתי אני. וזהו, ככה התחלנו לרקוד מגיל 16 עד היום, עד לגיל 25".
אתם רק זוג לריקודים או גם לחיים?
זילבר: "אנחנו זוג כבר שש שנים. התחלנו לצאת כשמלאו לי 18".
"כשהיא הייתה בגיל החוקי", מתלוצץ צור, "לא, אבל ברצינות, כשהייתי בן 14 אני והחברה שלי נפרדנו...".
"תגיד לי, את מי זה מעניין החברה שלך מגיל 14?", קוטעת אותו זילבר, "ספר דברים יותר עדכניים".
צור מתעלם באלגנטיות. "בכל אופן, אחרי הפרידה החלטתי לא לקחת חברה עד שאסיים את הבגרויות. ואז ביום שסיימתי את הבגרות האחרונה אני ואירה נהיינו זוג. לא תכננתי את זה".
זילבר מגחכת. "בטח שתכננת. האמת, חברי הקבוצה לריקודים שהיו לנו ניסו הרבה זמן לשדך בינינו בכל מיני אופנים. אבל אנחנו לא השתכנענו במיוחד. בסוף אבי התחיל איתי".
אתם ביחד כבר הרבה זמן. למה אתם מחכים?
זילבר צוחקת. "אנחנו מחכים לבנאדם הבא שישאל אותנו את זה".
צור מוסיף ברצינות. "הרגשנו שאנחנו קצת צעירים, ואנחנו שקועים בעבודה".
הזוג זילבר את צור השתתף עד היום בשלל אליפויות עולם ואירופה. הם רקדו בצרפת, באיטליה, בהולנד, ברוסיה, באוקראינה ועוד. "הבאנו הרבה מדליות", הם גאים, "במוסקבה לקחנו מקום שביעי באליפות הפתוחה מול זוגות מאוד חזקים, ובאיטליה לקחנו מקום שני".
אתם גם אלופי ישראל לשנת 2010.
זילבר: "זכינו במקום הראשון בתחרות הרשמית של ליגת ה~WDC העולמית אליה אנחנו שייכים. התחרות התקיימה לפני כשבועיים בגבעתיים, והשתתפו בה לפחות 200 רקדנים בכל הקטגוריות".
כמה זוגות ניצחתם?
זילבר: "לצערנו הרבה בקטגוריה שלנו לא היו הרבה זוגות. היה רק זוג נוסף, אבל מאוד חזק".
צור: "היה לי חשוב לנצח את הזוג הזה ולסיים כאלוף ישראל".
מדוע לא הגיעו יותר זוגות לתחרות כזו חשובה?
צור: "בגלל פוליטיקה. בכל תחום יש בעיות פוליטיות. יש מספר עמותות ויש מספר התאחדויות, וכל אחת מנסה למשוך את הספורטאים לכיוון שלה. בגדול כולם מנסים להגיע לעמק השווה כך שיהיה טוב לספורטאים, אבל זה לא כזה הולך".
אז מי שלא שייך להתאחדות WDC לא רשאי להשתתף בתחרות?
זילבר: "לא בדיוק. כיום יש שתי התאחדויות עולמיות ראשיות, ה~WDC וה~IDSF שהן לא מתנגשות. אבל יש עוד התאחדות, ה~IDU, שכמעט ולא פעילה היום. היא מתמזגת לאט לאט בהתאחדות שלנו, אבל יש עדיין הרבה רקדנים, מורים ומועדונים שלא עברו את ההתמזגות ולכן הם לא יכולים להתחרות איתנו. בארץ ההתמזגות עדיין לא עברה באופן סופי".
איזה ריקודים אתם רוקדים?
זילבר: "הריקודים הסלוניים מורכבים משני סגנונות: לטינו אמריקני והסטנדרט האירופאי. הריקודים הלטינו אמריקניים כוללים את הצ'ה צ'ה צ'ה, סמבה, רומבה, פסדובלה וג'ייב (רוקנרול) אותם אנחנו רוקדים בכל תחרות. הריקודים האירופאים כוללים ולס אנגלי, טנגו, פוקסטרוט, ולס וינאי וקוויק סטפ".
כמה שופטים יש בכל פאנל?
זילבר: "המספר של השופטים חייב להיות אי זוגי. לרוב זה שלוש ומעלה. בתחרויות עולמיות יש כ~11 שופטים. בשיפוט כל שופט נותן את המקום שלדעתו מגיע לזוג, ובסוף עושים שקלול של חמישה ריקודים וככה מגיעים לתוצאה הסופית של איזה מקום מקבל כל זוג".
בזכות היותם אלופי ישראל הטריים, זילבר וצור אמורים לייצג את ישראל באליפות אירופה הקרובה שתתקיים בחודש הבא בטורקיה. המצב הביטחוני ואירועי המשט יסכלו כנראה את השתתפותם בתחרות היוקרתית.
צור: "היינו אמורים לטוס עם עוד ארבעה זוגות, בני 10-13, שהם למעשה תלמידים שלנו. בגלל המצב הביטחוני הקפאנו, נכון לעכשיו, את הנסיעה, למרות שהכרטיסים כבר נקנו. הסיכון פשוט גדול מדי". צור מתקשה להסתיר את האכזבה בקולו. עיניו קודרות. בת זוגו גם היא לא נראית מרוצה. הם השקיעו זמן וכסף רב כדי להגיע למעמדם, ובגלל אירועים שאינם תלויים בהם האליפות הנחשקת מעבר להישג ידם. זילבר מוסיפה: "זה מסוכן להוציא ילדים לחוץ לארץ למדינה בה מצב הביטחוני לא בטוח. אנחנו לא לוקחים סיכון כזה".
אם רק שניכם תיסעו לתחרות בלי הילדים?
צור: "זה עדיין בסימן שאלה. תלוי אם המצב יתייצב. כרגע זה רק מתדרדר, אבל אנחנו משתדלים לשמור על אופטימיות. אנחנו מקווים שהמצב כן ישתפר, ושכן יהיו נציגים מהארץ".
החלטתם בעצמכם לא להשתתף בתחרות או שגורמים אחרים אמרו לכם לא לנסוע?
זילבר: "זה בא מאיתנו. לא קיבלנו הודעות מהטורקים לא לבוא או משהו בסגנון. התחום שלנו לא קשור בפוליטיקה. דווקא האמרגנים, שהם לא טורקים אלא רוסים ואנגלים, כן רוצים שנגיע, אבל זה סיכון".
צור: "אני לא מוכן לקחת את הסיכון שחס וחלילה אני לא אצליח לחזור לפה".
מה עבר לכם בראש כשנוצר הקרע המדיני עם טורקיה?
צור: "הדבר הראשון שעבר לי בראש היה החיים של החיילים שלנו ולא משהו אחר. איך שתקפו אותם, ואני שמח שהם הצליחו במשימה שלהם והגיעו למטרות שלהם, גם אם זה כרוך בכך שאני לא נוסע. סך הכל לא חסרות תחרויות בעולם, למרות שזו תחרות מאוד חשובה. אבל אני חי במדינה הזו ואני רוצה להמשיך לחיות כאן בשלווה ושלום".
חוץ מתחושת הציונות בטח חשתם אכזבה גדולה.
צור: "כמובן שיש אכזבה. הרגשנו שמתפספסת לנו התחרות. כבר ציפינו לתחרות, הכרטיסים כבר נקנו, הילדים היו מוכנים לנסיעה עם ההורים. מדובר במשלחת של 30 איש, ובסוף זה לא קורה. כמובן יש לכך השלכות של אכזבה".
איך מבשרים בשורה קשה כזו לילדים, שכל כך התאמצו להגיע למעמד הזה?
צור: "הילדים מבינים. היום הם חשופים לתקשורת. ההורים והמורים מסבירים להם את המצב. אבל גם הם התאכזבו, בשבילם זה חוויה לטוס לחו"ל ולבלות ביחד בתור חברה ולא רק בתור משפחה. ויש גם הרצון להתחרות, לעמוד באתגר. זו הייתה אמורה להיות התחרות הראשונה שלהם בחו"ל".
זילבר: "אבל הם קיבלו את זה בהבנה טובה. הסברנו להם שבמקום זאת נטוס לתחרות אחרת, יש אליפות עולם רשמית בצרפת אליה אנחנו טסים".
אתם לא חוששים מאפליות בשיפוט? נכון לעכשיו ישראל אינה פייבוריטית בלשון המעטה בעולם.
זילבר: "כשאנו רוקדים עם עוד עשרה זוגות באותו מקצה, אף אחד לא יודע מאיזו מדינה אנחנו. הזוגות לא אומרים מה המוצא שלהם. שופטים אותנו על פי רמת הריקוד שלנו ולא לפי ארץ המוצא".
צור: "אני גם לא מאמין שיהיו שם שופטים תורכים".
יצא לכם להיתקל בקיפוח פוליטי בתחרויות בחו"ל?
צור: "לא, ברוך השם לא. בתקווה שזה גם לא יקרה בעתיד".
"אנחנו עובדים מאוד קשה", מספר צור, "אנחנו מעבירים שיעורי ריקוד עד 11 בלילה במודיעין, בחולון ובתל אביב. אבל יש לנו הרבה הוצאות בגלל התחרויות והלימוד התמידי".
בתחום של ריקודים לוהטים וסקסיים כמו ריקודים לטיניים, קרו לכם מקרים שאנשים ציפו ליותר משיעור פרטי?
צור: "היו סיטואציות. כשאנחנו רואים שזה מתחיל לזרום לכיוון הלא נכון, אנחנו עוצרים את זה שם ומיידעים אנשים שאנחנו זוג. קרה לי פעם מקרה שהפסקתי לעבוד עם לקוחה בגלל דברים כאלה. היא הייתה מבוגרת ממני וניסתה להתקרב יותר מדי". פניו של צור נהיות אדומות.
זילבר נחלצת לעזרת בן זוגה הנבוך. "לשמחתנו, לרוב מקרים כאלה לא קורים לנו. אנחנו דואגים להבהיר שאנחנו זוג על ידי כך שאנחנו מדברים בלשון רבים ולא בלשון יחיד. אפילו בראש שלנו זה כבר לא 'אני רוקדת' אלא 'אנחנו רוקדים'. ממזמן זה לא רק אני אלא אנחנו".
כל הביחד של העבודה והריקוד המקצועי לא מקשה עליכם להסתדר בתור זוג?
זילבר צוחקת: "ברור שלפעמים זה קצת יותר מדי זמן, אבל הגענו למצב של הרגל. הביחד טמון בנו. הזוגיות שלנו זה חלק מאיתנו, זה חלק מהחיים שלנו".
צור: "לכל מצב יש את הפלוס והמינוס. עברנו תקופות לא פשוטות, לא כל הזמן היינו ביחד. אבל הביחד מאפשר לנו שאחד עובד והשני נח. היום זה כבר לא נושא. אנחנו גם לא כל הזמן ביחד. יש ימים שכל אחד עובד בעיר אחרת".
מי מממן לכם את התחרויות?
צור: "יש לפעמים מימון על ידי עמותות אבל מעט מאוד. כל ההוצאות נופלות על הגב שלנו ועל גבם של ההורים של הילדים. אפילו את התלבושות אנחנו מממנים בעצמנו, והן יקרות. התפירה של הבגד, קניית החרוזים והאבנים שאנחנו מדביקים על הבד. הכול עולה כסף. לשמחתנו אנשים מבינים. הבעלים של החנות 'ליברין' בתל אביב מתחשב בנו ותמיד נותן לנו מחירים טובים. אבל בסופו של דבר יש לנו הוצאות גדולות".
זילבר: "ההוצאות על התלבושות זה עוד בקטנה יחסית. קניית כרטיסי הטיסה, בתי המלון, המימון של השיעורים, הסמינרים. כל תחרות עולה בממוצע לזוג 10 אלף שקל. בתחום שלנו מאוד קשה להשיג מימון. עד היום אנחנו מחפשים ספונסר שיתמוך בנו כלכלית".
צור: "ריקודים סלונים הוא תחום מאוד יקר. הרבה אנשים פורשים אחרי שמגיעים לרמות מסוימות, כי מאוד קשה לעמוד בהוצאות האלה. כיום כל מה שאנחנו מרוויחים הולך להתפתחות המקצועית שלנו כרקדנים. לנו חשוב מאוד כרקדנים שנהיה ברמה גבוהה כדי שנוכל להעביר לתלמידים שלנו ידע. לכן כל הזמן אנחנו לומדים ונוסעים לסמינרים. כל שיעור פרטי עולה לנו בין 150 ל~200 יורו ל~45 דקות. ואי אפשר לקחת רק שיעור אחד אלא צריך לפחות עשרה שיעורים".
זילבר צוחקת: "אנחנו לעומת זאת לוקחים 150 שקל לשיעור. מה לעשות שאנחנו לא עובדים ביורו אלא בשקל. אבל חצי נחמה, אנחנו מתפרנסים בכבוד בתחום שלנו ואנחנו לא זקוקים לעבודות נוספות".
מדוע המדינה לא תומכת בכם?
זילבר: "לא רואים בנו כענף ספורט, למרות שריקודים סלונים זה ענף ספורטיבי כמו כדורגל וכדורסל. אבל העניין הוא שאנשים פשוט לא מודעים לזה וחושבים שזה סתם ריקוד מחול".
צור: "כולם רוצים שנייצג את המדינה בכבוד ונביא תוצאות מכובדות בתחרויות הבינלאומיות, אבל המדינה לא רוצה לתרום שקל לעזרה. כל ההוצאות הן לרוב עלינו ומתפלאים שההישגים שלנו לא מושלמים. רק כשאנחנו מביאים גביעים נזכרים בקיומנו, ואז פונים אלינו מכל המקומות כדי שנייצג את העיר שלהם. אם זה לא תחום אולימפי אז לא מייחסים לו חשיבות. מה שיותר מצער זה שאני כבר שנים מייצג את חולון, העיר בה אני גר, ומעולם לא קיבלתי שום עזרה מהעירייה למרות שהם כן מחלקים מלגות לספורטאים מצטיינים".
פנית בבקשה לסיוע מראש העירייה?
צור: "הלכנו ללשכה של ראש העירייה כבר מספר פעמים, אבל בעירייה החליטו שהענף שלנו לא יקבל תמיכה. אני לא מזלזל בשום ענף, אך איך החליטו שגלגיליות שזה לא תחום אולימפי כן מקבל תמיכה ואילו ריקודים סלונים לא?".
עכשיו שאתה אלוף הארץ, תנסה שוב את מזלך.
צור: "זו לא הפעם הראשונה שאני זוכה בתארים בארץ ובחו"ל ומביא מדליות, ועדיין אני לא מקבל תמיכה. באיזשהו שלב התייאשנו מלבקש".
זילבר: "אנחנו אפילו לא יודעים מדוע לא עוזרים לנו. זה מאוד חבל, כי אנחנו משקיעים לא פחות כסף מספורטאים אחרים אם לא יותר. הרי בנוסף לתחרויות ולנסיעות אנחנו חייבים לקחת סמינרים ושיעורים על מנת להתקדם. כל שנה הולכים לנו לפחות 65 אלף שקל".
צור: "לא רק זה שלא עוזרים לנו אלא אנו מתחרים בזוגות להם יש ספונסרים. ברוסיה המדינה מכירה בתחום. הם מכניסים את הריקודים לתוך תוכנית הלימודים בבתי הספר. הממשלה מעודדת ותומכת כספית".
בעיניכם, האם גם התקשורת אשמה בחוסר המימון בכך שהיא לא שמה פוקוס על הענף?
צור: "זו לא אשמת התקשורת. דווקא כן הייתה חשיפה בשנים האחרונות בזכות התוכנית 'רוקדים עם כוכבים'. התוכנית תרמה לכולנו. אני חושב שהבעיה היא אחרת. מעט בנים מגיעים לרקוד בגלל ההורים".
למה הכוונה פחות בנים מגיעים?
צור: "הורים מפחדים לשלוח בנים לריקודים סלונים כדי שלא ייצא מהם משהו לא נכון. הם מעדיפים כדורגל וכדורסל וזה ממש לא ככה".
יש הבדל גדול ביחס בין בנים לבנות?
זילבר: "כמובן. הרוב הן בנות. בבית הספר שלנו יש לי ארבע בנות על בן אחד. זה חבל, כי יש הרבה בנים שאוהבים לרקוד, אבל ההורים מונעים מהם כי הם פוחדים שזה לא מספיק גברי כמו כדורגל, ושאולי יצחקו על הילדים שלהם. אבל הם לא מודעים לעובדה שבן שרוקד לומד להיות ג'נטלמן, לומד איך להתנהג לבת זוג, לתת לה כבוד, איך לגשת לבת זוג, איך להחזיק את עצמו מול קהל".
צור: "ככה הילדים מקבלים ביטחון עצמי מאוד גבוה, וזה כלים לחיים. זה לא מוריד מהם כלום אלא רק מוסיף. אנשים שלא מכירים גם לא מבינים כי התפקיד של הגבר בריקודים הוא להיות המוביל".
זילבר מהנהנת במרץ. "זה אפילו ענף מעט שוביניסטי בו הבחורה מובלת אחרי הבחור. הוא זה שקובע את הצעדים. בחורים משיגים ככה את הבחורות הכי יפות. לא משנה כמה הגבר לא מושך, ברגע שהוא רוקד יפה הוא גורם לבנות להרגיש וואו. שלא לדבר על מבנה הגוף של הרקדן שנוצר מהאימונים".
אבי, העירו לך בעבר לגבי התחום בו בחרת?
"כמובן, גם לי היה השלב בתיכון ובחטיבה שצחקו עליי. הייתה לי תקופה שהתביישתי ופחדתי שיידעו. אבל הגעתי לשלב של השלמה. אז צחקו וגיחכו. עד היום יש הערות שזורקים לי כמו תעשה איזה סיבוב, או שקוראים לי בלרינה".
זילבר ממהרת להגן עליו: "אבל זה בגלל שהם מקנאים. הם לא מבינים מה הם מפסידים. לרקוד עם בחורה יפה בתלבושת ססגונית וחשופה זה מאוד חושני וסקסי, בגילאים הבוגרים כמובן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם