עיר גאה: חוויות מאירועי הגאווה בבאר שבע
בסוף השבוע שעבר נערך בבאר שבע, לראשונה בתולדותיה, אירוע של גאווה, סובלנות ואהבה של הקהילה ההומו-לסבית, שהוכתר בהצלחה גדולה. האיומים על ראש עיריית באר שבע לא עזרו: בירת הנגב הוכיחה שהיא העיר של כולם ומהיום, פחות יפחדו להגיד "אני הומו"
אבל, תמיד קנאתי בתל אביבים, על זה שיש להם מצעד ושלקהילה שם יש נראות ציבורית. שם, הם לא צריכים לפחד וגם לא להסתתר בכל מיני ארונות חשוכים. לו קהילת הלהט"ב הייתה יוצאת מהארון כאחד בבאר שבע ומצביעה למועצה, זה היה שווה לה כוח השפעה גדול. אבל, יש מי שחוששים לבוא ולומר: "אני הומו", "אני לסבית", "אני בי" או "אני טראנס".
מצד שני, יש בבאר שבע הרבה אנשים שלא חיים בארון. אולי לא צועדים במצעדים המיוזעים, אבל אין להם בעיה עם מה שהם. לי לא הייתה.
אם אתם ממש חייבים לדעת איך הייתה היציאה מהארון שלי בכיתה י', אז הנה הסיפור כולו: ישבנו בכיתה, ב"עמל", בסוף יום הלימודים ואחד החברים שלי שאל:
-"דני, תגיד. אתה הומו"?
"כן".
- "וואלה"?
"וואלה".
- "אז תביא שלוק מהקולה".
אחרי זה יצאנו לטיול שנתי, לאף אחד לא הייתה בעיה איתי. גם לא בצבא. גם לא באזרחות. גם לא במילואים (ועשיתי הרבה מילואים). אבל מצעדים, בשיא הקיץ, זה כבר מתיש. מצד שני, אירוע גאווה בעירי, זה כבר אחר. זה אירוע מכונן.
בגלל שתל אביב מצטיירת כעיר סובלנית, הרבה חברים טובים שלי עזבו את באר שבע ועברו לגור בעיר עם התריסים המתייפחים והאוטובוסים המתים. באר שבע, כעיר, לא ממש הומופובית, אבל חלק לא קטן מאנשי הציבור שלה, כך הסתבר השבוע, כן. זה חלק מאיזה פחד שיש לכולנו מהלא מוכר, הלא ידוע, ומהחשש שאם תיראה ליד הומו, יגידו שגם אתה הומו. ואם יגידו – אז מה?
ביום שישי, 4/6/10, נערכה לראשונה בתולדות העיר עצרת גאווה וסובלנות של הקהילה, במימון עירוני ובסיוע 'כיוונים'. "גאווה", לא במובן של יהירות, התנשאות או זחיחות הדעת, אלא מתוך להיות גאים ושלמים במה שאנחנו ולא לחיות עוד בפחד או באפלייה.
"לאן"?, שואל אותי נהג המונית שעצרתי בצומת מצדה-יעלים.
לעיר, מרכז הצעירים, מהצד של 'בית הפול'.
"מה יש לך שמה"?
יש כנס, עניתי לו וניסיתי להיראות עסוק בפלאפון שלי, כדי שלא ישאל הרבה שאלות, כי הבנתי שהוא חותר לעימות חזיתי.
"מה יש לך לחפש שמה?", הקשה הנהג. "היה כתוב שיש שם היום כנס של 'מיוחדים'. מה, אתה חובב להסתכל על דברים כאלה"?, אומר האיש וכמעט מזיל ריר.
סליחה?
"כן, זה בסדר, גם אני מחביא בבית קלטות של לסביות, רק אני לא מבין איך בעירייה נותנים להם באמצע היום את הבמה לעשות דברים מיוחדים"?
סליחה, הקשתי שוב. לא הבנתי מה אתה אומר. איזה דברים מיוחדים יעשו שם בבמה"?
"אתה יודע, אקטים".
אקטים?
"כן, היה פעם פיפ שואו בעיר, סגרו אותו, ח'ראם. עכשיו אלה באים עושים אקט על הבמה. אבל, עזוב שיש לי כיפה, זה בסדר, נחמד לראות אקטים מדי פעם. מותר להתפרק עם משהו שונה. גבר שכל הזמן אוכל סטייק אונטריקוט אצל אשתו, בסוף נמאס, כבר
תקשיב לי ותקשיב לי טוב, הקפצתי לעצמי את לחץ הדם ל-180: זו עצרת גאווה וסובלנות. זה אירוע חברתי של קהילה שחיה בתוך העיר. זה לא בית זונות. חוץ מזה, אתה ואשתך עושים את זה על הבמה?
"מה פתאום? איזה במה. אני נשוי, אצלנו אין דברים כאלה".
"ואצלנו יש? אני כהומוסקסואל מוצהר מנהל את חיי המין שלי על הבמה?
"לא, אתה בסדר, אתה זה הצלם ההוא, לא".
לא. לא צלם. אני עיתונאי. 'זמן הנגב', 'כל-בי'.
"כן, אבל אתה נורמלי, אבל מה לעשות, גם עליהם צריך לכתוב".
תראה, נורמלי – לא הייתי חותם על זה ב-100 אחוז. אבל, אני הומו. אמרתי לך.
"די, חאלס. אתה לבוש כמו גבר. מה אתה עובד עליי".
לא עובד עלייך אחי. אני הומו ואין לי בעיה עם זה. אם לך יש בעיה, אני משלם לך עכשיו ויורד מהמונית.
"לא. לא. לא. שלא תבין. אין לי שום דבר נגד הומאיות ולסביים, אבל אתם הולכים ערומים, יש מחלות, הגבר שם שמלה, שולחים ידיים לגברים בשירותים, כולם אצלכם על סאטלות".
היה לנהג מזל שמרכז הצעירים כבר לא היה רחוק. אחרת הייתי קופץ מהמונית קפיצת קמיקאזה בו במקום. ביקשתי שיעצור לי ליד 'בית הפול' ולראשונה בחיים, אני עובר שם ולא אוכל מנה מהדבר הטעים הזה. כל כך התרגשתי, שגם קפה לא שתיתי בבוקר.
13:45, חם, צהריי שישי ולראשונה בתולדות העיר, מוסד עירוני, במימון עירוני, באישור ראש העירייה וארגון חברה עירונית, נותנים אכסניה לכנס גאווה וסובלנות של הקהילה בבירת הנגב. כל השבוע איימו גופים שמרניים-חרדיים למרר את חיי באי הכנס. "להבעיר את השטח", מה שנקרא. חבר, כיום תושב המרכז, מנוסה במצעדי גאווה, אמר לי שאצפה למטר יריקות, קללות וטיטולים משומשים. זה וגם איזה מטורף עם סכין ו/או נשק חם.
מתחת לאחד העצים, בגן הסמוך למרכז הצעירים, התקבץ כוח משטרה רציני, שחיכה לסימן להתחיל במבצע האבטחה של האירוע. בכניסה לאמפי של מרכז הצעירים (פעם ראשונה שלי שם. מקום מקסים), דגלי גאווה, אותו דגל בצבעי הקשת, עיטרו את הכניסה ואת כל בניין מרכז הצעירים. על הדשא, ישבו כמה עשרות צעירים שחיכו לפתיחת השערים. זה נראה כמו הדשא בקמפוס של אוניברסיטת בן גוריון.
בכניסה לאמפי, עומדים שלושה מבוגרים, דוברי רוסית, אחד מצויד במצלמה. הם לא מעיזים להיכנס. פוחדים. הגבר שולח את האשה שתיכנס בפנים, אבל גם היא מפחדת. אחרים, מאות אנשים, כן עושים דרכם פנימה. אלמלא דגלי הקשת, אפשר היה לחשוב שזה "אפטר פארטי" של אחד הקיבוצים באזור.
חבר מועצת העיר, משה ינאי, זה שהבטיח להאיר את העיר, אמר שלא יבואו לכנס אפילו 100 איש, כי "האנשים האלה חיים בארון. באר שבע זאת עיר שמרנית". נכון, לא באו 100 איש. באו 800 איש וגם אשה, כפי שספרו מארגני האירוע. היו באמפי הומואים, לסביות, בי וטראנס. היו גם סטרייטים, כולל כמה מחבריי הקרובים שהפגינו הזדהות וכל צלמי העיתונות של בירת הנגב. הצלם שלנו עוזי, שהוא סטרייט מוצהר, אפילו שם חולצה ורודה.
בפנים, באמפי, הכנס נראה יותר כמו מסיבת שישי בקיבוץ, מאשר עצרת. בקהל ניתן היה להבחין בהרבה חולצות כחולות של הנוער העובד והלומד. כמה זוגות הורים חד מיניים על טפם. בני הנוער הגאה, כמה מהם עם הכיתוב "אני נוער גאה" מצוייר בטוש על מצחם. סטודנטים.
חבר'ה בוגרים יותר וגם לא מעט שעברו את גיל ה-50. בניגוד למה שחברי המועצה אוהב שלום ואוחיון דאגו להפיץ במהלך השבוע, לא היו שם אנשים ערומים ולא מין על הבמה. תהרגו אותי, לא יודע מאיפה עלה להם הרעיון הזה. מה שכן היה בכנס, זה מפגן ענקי של אהבה וסובלנות, משהו שהוא לא פחות מאירוע מכונן בחיי קהילת הלהט"ב ובחיי באר שבע, אשר מיום שישי מתחילה להצטייר כעיר פתוחה וסובלנית.
בשביל חברים לא מעטים במועצת העיר באר שבע, במיוחד בחוגים השמרניים, עיקר מהות קהילת הלהט"ב הוא סקס. אצלם, הומופוביה חוברת לפופוליזם וכל דבר כשר על מנת לזכות בעוד קול. לו היו באים לכנס במקום לעורר מהומות, היו רואים שעיקר המהות של הקהילה היא אהבה גדולה, סובלנות ורצון לחיות כאחד האדם, כמו שקהילת הלהט"ב חיה בערים אחרות.
אותם חברי מועצה יצרו אווירה מכוערת ולפחות עד שקורין אלאל עלתה לבמה, אני, שעשיתי מילואים (בניגוד לאחד מחברי המועצה שאיים לשבש את הכנס) במקומות שרימוני יד עפים כמו סוכריות בבר מצווה, חששתי שאיזה מטורף, מתודלק באמירות המכוערות שנאמרו במהלך השבוע על ידי חלקים מהממסד המקומי, יעשה משהו, גם אם זה סתם טיטול עם
בשעה 14:15 בדיוק עלו לבמה מלכות הדראג גלינה פור דה ברה ואלכסנדרה פון שטראוס. לא שמעתי מה אמרו, כי כל הזמן הסתכלתי החוצה די בחשש. כשעלתה לבמה הזמרת קורין אלאל ופרטה את האקורד הראשון שלה, כאילו שמשהו השתחרר אצל כולם. הייתה שם תחושה של אהבה גדולה, של ביחד, של שמחה. לא מעט אנשים שהיו באזור שלי, ניגבו דמעה. זו הייתה דמעה של הקלה מהולה באיזו שמחה.
אחרי קורין אלאל, עלו לברך ראשי הקהילה: מייק המל, יושב ראש האגודה, נראה נרגש: "זהו יום חג לבאר שבע, לעוד עיר שהקהילה יוצאת בה היום מהארון, שדגלי גאווה מונפים בה". האירוע בבאר שבע נערך בצל הרצח ב'בר נוער' בתל אביב, אשר מבצעיו לא נתפסו עד היום. "ה'בר נוער' נפגע", אמר המל, "אבל הוא יעלה ויצליח עם פתיחת סניף שלו בבאר שבע. זאת המטרה, זה התפקיד שלנו, בשביל זה האגודה קיימת".
אחריו עלתה לבמה איילה כץ, אמו של ניר כץ ז"ל, שנרצח בפיגוע ב'בר נוער', המשמשת כיושבת ראש תהל"ה, אירגון ההורים לנוער הומו-לסבי. היא התקשתה להסתיר את התרגשותה. "זה אירוע הגאווה הראשון שלי אי פעם. ברור לי שלא הייתי פה, אם לא היה קורה מה שקרה, כי לפני הרצח לא הבנתי את המשמעות של הורים שבאים לאירועי הגאווה. חשבתי שאם הכול בסדר בבית - זה מספיק. לאחר הרצח הבנתי שצריך גם את ההורים באירועי הגאווה".
איילה כץ גם ציטטה את יושב ראש הכנסת, ח"כ רובי ריבלין, שאמר בכנס הגאווה שנערך בשבוע שעבר בכנסת: "כל קבוצה זכאית להתנהל על פי המנהגים והאמונות שלה, אבל לאף קבוצה אין זכות לכפות על קבוצה אחרת".
אחריה, עלה לבמה ברק עטר, היו"ר המקומי של האגודה: "היום אנחנו מגשימים את החלום שלנו – נראות ציבורית, קבלה, שיוויון וגאווה", אמר. "לאחר עשור של פעילות משגשגת בסניף הבאר-שבעי, אנחנו יוצאים בקול ובאהבה רבה לכל תושבי באר שבע. היינו כמעט בלתי נראים ועכשיו כולם יודעים שבבאר שבע חיה קהילה גאה, פעילה ותוססת. בסניף חששו שלאחר הרצח באגודה בתל אביב, יירצח גם החלום שלנו. בעקבות האירוע, והצעדה שארגנו בבאר שבע לאחריו, הבנו שאנחנו קהילה גדולה, מגובשת וחזקה".
שי גורטלר, יחד עם ברק עטר, עסקו בחודשים האחרונים בעבודה קשה, לעיתים מתסכלת, של הרמת האירוע. עד לרגע האחרון, היו לחצים גדולים מצד גורמים שונים לבטל אותו. כמו שהיו מי שקראו לבטל, היו גם שתמכו, כמו אוניברסיטת בן גוריון, התאחדות הסטודנטים הארצית, אגודת הסטודנטים המקומית, פירמת הפטנטים 'לוצאטו את לוצאטו' מעומר, ארגון שתי"ל וגם עיריית באר שבע וחברת הבת שלה 'כיוונים'.
ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', הדף את כל הלחצים והטיל את כובד משקלו על קיום האירוע. עם זאת, רוביק לא בא ואיש מהעירייה לא נשא דברי ברכה באירוע. הפוליטיקאים הבאר-שבעים עדיין חוששים להצטלם עם אנשי קהילת הלהט"ב.
מי שכן שלח ברכה, הוא ראש העירייה המיתולוגי של באר שבע, אליהו נאווי, בן ה-90, שכתב לברק עטר: "אני מברך אותך על היוזמה שלך והפעילות שלך, לאפשר לאנשים בבאר להיות מה שהם חשים".
מי שריגשה מאוד הייתה יעל חזן, דוקטורנטית מאוניברסיטת בן גוריון, במקור מאילת. היא סיפרה שדווקא בבאר שבע, מצאה קהילה תומכת ותוססת. "אני מדברת ומאוד מתרגשת, עוד מעט יירדו הדמעות", אמרה וזכתה למחיאות כפיים סוערות. במהלך האירוע הופיעו גם יהונתן גטרו וליריק ושילה פרבר, מוסיקה משובחת, ליום של כייף.
למרות השמש הקופחת, היה שמח והיה מרגש. זה שיהיו מאבקים, אין ספק. זה שידברו סרה בקהילה, בטוח. אבל הכנס הזה הצליח להראות שיש באר שבע אחרת, סובלנית, עיר לכולם ולא רק למגזרים כוחניים מסויימים. באר שבע רוצה להיות עיר גדולה ולהביא לפה צעירים וצעירות בוגרי אוניברסיטה וכאלה שישרתו בקריית ההדרכה של צה"ל. אם לא תדע לקבל את השונה ותצטייר כחשוכה ושונאת את השונה, ספק אם תוכל להגשים את המאוויים שלה.
אבל הכי חשוב: אחרי יום שישי, יהיו פחות ופחות צעירים וצעירות, מגיל נוער ועד בוגרים, שיחששו להגיד: "אני הומו", "אני לסבית", "אני בי" או "אני טראנס". לא בסקס מדובר, כי אם באהבה ואיך אמרו הביטלס – אהבה, זה מה שאנחנו צריכים. כי, מלחמות, שנאה, ריב ומדון, זה יש בשפע.
במונית חזרה, הנהג שואל "לאן"?
הביתה, אני אומר לו.
"היית בעצרת"?, הוא שואל.
כן, ולא רק בתור עיתונאי.
"אחלה. שלא יסתמו לך את הפה. טוב מאוד. תעשו רעש. שתהיה עבודה. שיבואו צעירים. שלא יברחו לנו כולם לתל אביב".
אוחתי, יאחתי: אחותי. חבר שלי.
אני מתהההה: איני חש בטוב.
ארוניסט: אחד שכולם יודעים עליו, אבל הוא מכחיש בתוקף.
ויאג'ה: מלדינו – זיקנה. כל מי שעבר את גיל 35.
VOID: פג תוקף. השלב שאחרי ויאג'ה. מי שעבר את גיל 40 (הערה – שני אלה נאמרים תמיד בחיבה ואומר את זה בן 50...).
ויסאג': פנים.
מקיאג': איפור.
ווג': השלב הסופי בניתוח לשינוי מין, אבל גם תאונת אופניים בה חוטפים מכה במפשעה. דוגמא: "נסעתי על הבייסיקל בשדרות רגר, עליתי על אבן ועשיתי ווג'".
HORSE: סוס. דרך עדינה להגיד בציבור מלה אחרת מערבית, שנשמעת בדיוק אותו דבר, אבל מתחילה בק'.
כואב לי הסוס: נמאס לי ממך. אפשר גם להגיד: "כואב לי ה-HORSE” וגם "ראית אותו. שם בגד ים כל כך קטן שראו את כל ה-HORSE”.
לירד: חתיך עולמי. דוגמא: "הייתי בהופעה של עברי לידר ואסף אמדורסקי. אני מתהההה".
ללרלר: לקשקש בלי סוף.
קוקיצה: הומו צעיר, מאוד נשי ומאוד צעקני. דוגמא: "ברחתי מהמועדון. באו קוקיצות ועשו הפיכות".
הפיכה, להפוך: מה שקוקיצות עושות הכי טוב – רעש, בלגאן, שמח ועדיף כשיש מלא סטרייטים.
סבא סבבה: איש מבוגר ואמיד, שקונה דברים יקרים ללירד צעיר ממנו בכמה וכמה שנים, בתקווה שיום אחד יזכה בחסדיו.
בעל: חבר לחיים.
בוצ'ה: לסבית עצבנית.
נש: מנוקד בסגול או בצרה – נשיות. דוגמא: "צ'ופי עליה, הנש נוזלת ממנה".
אוחצ'ה: שם גנרי להומוסקסואל.
הרמה: דייט.
הייתה חתונה?: עשיתם את זה בדייט הראשון?
פאלש: מזוייף. דוגמא: "זאתי, סתם מבליטה את המוכנוס. אצלה הכל פאלש. בטח שמה צמר גפן בתחתונים".
שטריך: הגן בו היו נפגשים בני הקהילה לפני עידן הצ'ט.
הצ'ט: השטריך של שנות ה-2000.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם