ימים שלא ישובו עוד: געגוע לאשדוד של פעם

אשדוד של שנות ה-50 וה-60 הייתה שונה לחלוטין מאשדוד של היום. לא רק מבחינת שטחה וגודל אוכלוסייתה, אלא בעיקר באופייה ובהתנהלותם של תושביה. לאשדוד ההיא, הקטנה, הקסומה, אני מתגעגע

משה אדמון | 25/5/2010 7:33

במבט לאחור, נראה לפעמים שהאשדודים של פעם היו בני-אדם מזן שונה, אחר. טוב יותר. אבל לא. הם לא היו מלאכים וגם לא צדיקים, אלא אנשים רגילים: טובים ופחות טובים, נחמדים ופחות נחמדים, הגונים ופחות הגונים.

חברותא אשדודית צילום: ארכיון פרטי

אם אני מתגעגע אליהם ואל הימים ההם, שנראים לי עכשיו, במנהרת הזמן, כה מופלאים, הרי זה, מן הסתם, בגלל שכולנו, החתיארים של היום, היינו אז צעירים ובריאים יותר והחיים נראו לנו, מטבע הדברים, טובים ויפים יותר.

ובכל זאת, החיים היו אז שונים. והאשדודים, ככל הזכור לי, אחרים. לא באופיים. בהתנהלותם. בגישתם לחיים. לאנשים. נכון, גם אז הם עשו תחילה לביתם ודאגו, קודם כל, למשפחתם, אבל, וזה ההבדל, הם חיו פחות בתוך עצמם ועשו גם דברים לטובת האחרים, לרווחת כולם.

למה? כי כולם הכירו את כולם וממילא חשו מחויבות רבה יותר לכולם. אם אתה פוגש את אותם אנשים יום-יום במכולת, או ברחוב, גם אם רובם אינם ממש חברים שלך, אתה מכיר אותם מקרוב. ולכן, גם אם אינך מת על מישהו מהם, או על כמה מהם, אינך אדיש כלפיהם. הם חלק בלתי נפרד מהסביבה שלך, מהמציאות ומהחיים שלך. לטוב ולרע.

פעם, קראו לזה חברותא

האשדודים של שנות ה- 50 וה- 60 חיו, במידה רבה, כמו שבט. לא בהכרח באהבה גדולה, אך תמיד מתוך מחויבות הדדית. מעין חוזה. לא כתוב. לא חתום. תרצו, שותפות גורל. תרצו, משהו אחר.

כשמויישה פלק, מנוחתו עדן, מראשוני אגד באשדוד, סיפר כי כשמישהו איחר, באותם ימים, לאוטובוס, כולם, הוא והנוסעים, חיכו לו, זו האמת. לאנשים היה איכפת אז אחד מהשני, כי כולם חשו אחד את השני. מה, ניתן לבן-האדם להמתין שם בחוץ, בתחנה, עד שיגיע האוטובוס הבא? לא. נחכה לו וכשיגיע, ניסע.

כן, חברים,

זה אם תרצו, כל הסיפור. ולכן, כשהוקם כאן חוג המגש היו בו בתחילה מתי מעט ובהמשך, כמעט כולם. האנשים לא באו לשם כדי לאכול, כי האוכל בביתם היה, בדרך כלל, טעים יותר. הם באו כי ה"ביחד" עשה להם את זה. פעם, קראו לזה חברותא.

היום, קוראים לזה בשמות אחרים, יותר אופנתיים, יותר חדשניים. בקיצור, האנשים נהנו לשבת בצוותא, לחוש אחד את השני, ליהנות מאותם הדברים ולצחוק מאותם הקטעים. חוג כזה, כמו חוג המגש, כבר לא יקום. ואם יקום, הוא יהיה שונה, כי מה שהיה, כבר לא יהיה.

התושבים תרמו לתזמורת

כשמוטקה ברוק החליט להקים באשדוד בשנות ה-60 תזמורת כלי נשיפה, הוא לא ביקש שיתנו לו משכורת. אבל כדי להקים תזמורת, צריך כסף. הרבה כסף.

קלנג מהעירייה, זכרונו לברכה, עזר. וגם חברת אשדוד עזרה. אבל זה לא הספיק. מה עשה מוטקה? גייס מאה תלמידי בתי-ספר, שעברו מבית לבית והתרימו את התושבים. והתושבים תרמו. וכך ניתן היה לקנות כלי נגינה ולהקים כאן תזמורת כלי נשיפה. אתם רואים מישהו, שמקים ומנהל היום תזמורת בחינם? שקונה את כלי הנגינה מתרומות של תושבים ומדריך את הנגנים בהתנדבות לאורך שנים?

אריה קלנג צילום: באדיבות עיריית אשדוד

מוישה פלק, לא רק חיכה לנוסעים שאיחרו. הוא גם עזר להם כשנזקקו. נו, ויוסקה אמבולנס, לא עזר? בטח שעזר. כן, גם בכסף. בעיקר בכסף. ואברהם הדר? עזר. בטח שעזר. למי? למי לא?

בכלל, את הפעילות החברתית – תרבותית שלו, ואת העבודה העיתונאית, עשה בחינם. בהתנדבות מלאה. למה? גם כי אהב את מה שעשה וגם כי חשב שזה חשוב. וכל אלה רק דוגמאות. היו, כמובן, עוד.

הוא שאמרתי. זמנים אחרים ואנשים אחרים. אשדוד של שנות ה- 50 וה- 60 הייתה שונה לחלוטין מאשדוד של היום. לא רק מבחינת שטחה וגודל אוכלוסייתה, אלא בעיקר באופייה ובהתנהלותם של תושביה. לאשדוד ההיא, הקטנה, הקסומה, אני מתגעגע.