אמנות נוסח אשדוד: סיפורו של ברוך וינד
ברוך וינד, מהאמנים הוותיקים והבולטים באשדוד, ששלוש עשרה מהפסלים והאנדרטאות שלו מוצבים ברחבי העיר, התבשר בימים אלה כי אחת מיצירותיו תוצג במוזיאון השואה בוושינגטון, ארצות-הברית
המדובר באחד המוזיאונים הידועים והמוערכים בארצות-הברית ולדברי האוצרת שלו, המבשרת לוינד רשמית על החלטת ההנהלה להציב בו את יצירתו, פוקדים אותו מדי שנה מיליוני מבקרים. נו, אז שברוך לא יתרגש?
וינד, מהוותיקים והבולטים באמני אשדוד, נרגש לא רק בגלל הכבוד שבהצגת פסלו במוזיאון כה מוכר ונכבד, אלא גם, ואולי בעיקר, בגלל שחווה את אימי השואה על בשרו וכבר עשרות שנים שהוא פועל להנציחה באנדרטאות ובפסלים שלו באשדוד ובמקומות אחרים.
יצירותיו של וינד מלוות את אשדוד כבר שנים רבות. בכל פעם, נוספת עוד אנדרטה. מוצב עוד פסל. עד כה כבר מפארים את העיר שלוש עשרה מיצירותיו. אי אפשר שלא לראותם. אי אפשר שלא לזהותם. הם פזורים בכל מקום. בולטים בעיצובם. בייחודיות סגנונם. יש בהם הרבה יופי, ובעיקר – עוצמה.
ברוך וינד נולד בשנת 1926 בעיירה חודורוב בחבל גליציה, פולין. נצר למשפחה דתית, אורתודוקסית, בת שבעה ילדים. אחד מהם, קופל, היה אחיו התאום. בהיותו בן עשר, יצא אביו לנסיעת עסקים בקרפטים, חלה בדלקת ריאות ונפטר שם. כדי לפרנס את המשפחה, גידלה אמו ירקות, אך הפרנסה הייתה בדוחק והמשפחה ידעה ימים קשים.
בשנות ה – 30 התעוררה בעיירה חודורוב, כביתר ערי ויישובי פולניה, התנועה הציונית. נפתח בית-ספר ללימוד עברית וקמו תנועות נוער. ברוך ואחיו התאום הצטרפו ל"שומר הצעיר". במקביל לתנועה הציונית, התעוררה בפולניה, באותם ימים, גם התנועה הקומוניסטית, שהמשטר נלחם בה, דיכא את פעיליה ואסר את מנהיגיה. בסוף שנות ה-30 שררה בפולניה אנטישמיות קשה ורבו החוקים וההתנכלויות נגד היהודים. באווירה זו חגגו ברוך ואחיו קופל את חגיגת בר-המצווה.
בשנת 1941, שנתיים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, מצא עצמו ברוך, שהיה אז כבן 15, ברשימת עובדי הכפייה. טראומה החרוטה בזיכרונו עד היום. השומרים הגרמנים והאוקראינים ניצבו מסביב לעובדים המיוסרים, שעמלו בחוץ בשלג, בקור מקפיא, והצליפו בשוטים באלה שלא עמדו, מבחינתם, בקצב.
באותם ימים חלה ברוך במחלת הטיפוס. מגפה שפשטה אז ורבים מצאו בה את מותם. חום גופו עלה מאד ונשקפה סכנה ממשית לחייו. בסופו של דבר, שיחק לו מזלו. הוא התאושש והבריא ולאחר כחודש קם על רגליו.
באחד הימים, יצאה אמו לחפש מזון. ברוך ואחיו נותרו מאחור, מסתתרים בעליית הגג. הגרמנים פקדו על היהודים להתייצב בכיכר השוק. מי שהתחמק, או ניסה להימלט, הוצא להורג. בדרכה חזרה הביתה, נתקלה האם בחיילים גרמנים והם פתחו לעברה באש והרגו אותה במקום.
כשירדו הילדים, שחלקם כבר היו גדולים יחסית, מעליית הגג, השעה כבר הייתה מאוחרת והם הבינו, איך שהוא, שאמם כבר לא תשוב.
יום אחד, נשמעו יריות ממרכז העיירה. הגרמנים פשטו על בתי היהודים. פרצה מהומה. יריות. צעקות. עוד ברוך ואחיו שוקלים מה לעשות, להסתתר או לברוח, בא אחד מחבריו האוקראינים וסיפר, ככה, בקור רוח, כי עכשיו, ממש הרגע, הרגו את אחיו יוסף. ירו בו שני כדורים והוא מונח בחוץ, ליד מסילת הרכבת.
ברוך ואחיו נותרו המומים. קודם, בפשיטה הראשונה, רצחו את אימם, ועכשיו, עוד לפני שהספיקו לעכל, להתאושש, גם את אחיהם. בגבור המאורעות, כשיותר ויותר יהודים עונו ונרצחו, או נתפסו ונשלחו למחנות ההשמדה, הגיע ברוך למסקנה הבלתי נמנעת, כי אם ברצונו לשרוד, להישאר בחיים, הוא חייב לעזוב, לברוח רחוק. הוא נפרד מאחיו ואחיותיו בדמעות ויצא מהבית. הייתה זו הפעם האחרונה שראה אותם.
ברוך וינד החל את חייו החדשים בזהות בדויה, כשהוא לבוש ומתנהג כרועה צאן אוקראיני. בהמשך, אחרי שהועסק, באופן זמני, בעבודות חקלאיות כאלה ואחרות, נתקבל לעבודה בחוותו של איכר עשיר. כעבור כשנתיים, שמע במקרה שיחה בין בעל הבית ואשתו, שדיברו על כך שהרוסים כבשו את העיר סקאלט. מאחר שכך, צרר את חפציו וברח לשם.
בהגיעו לסקאלט, חבר לצבא האדום ולמרות גילו הצעיר, גויס, צויד במדים ורובה והפך לחייל בגדוד חי"ר. במהלך הקרבות נפצע קשה ואושפז לאורך שבועות בבית-חולים שדה.
בתום המלחמה נסע ברוך לעיירת הולדתו, חודורוב, ניגש לבית המשפחה ומצא שם אישה זרה. ממשפחתו לא נותר איש.
בשנת 1948 עלה ברוך לארץ, גויס לצה"ל וצורף כטכנאי לגדוד טנקים שלחם בדרום. לאחר שחרורו, ב- 1950, התקבל לעבודה כאיש ציוד מכאני ב"סולל בונה" בירושלים. במקביל לעבודתו שם, נרשם ללימודי ציור בשעות הערב בבית-הספר לאמנות "בצלאל". בעת שהותו בירושלים, הכיר ברוך את שרה והשניים נישאו.
בשנת 1962 עבר הזוג לאשדוד. חוף הים והמרחבים הבתוליים, האין סופיים, באשדוד קסמו להם והם החליטו להקים כאן את ביתם. ברוך החל לעבוד כמנופאי בבניית שובר הגלים בנמל. בשעות הפנאי המשיך לעסוק באמנות, בעיקר בפיסול.
כעבור כשלוש שנים, ב- 1965, פתחו שרה וברוך וינד, ברובע ב', את סלון "בלה". הסלון הראשון באשדוד לבגדי נשים. בתום בניית שובר הגלים, חש ברוך כי מיצה את עצמו בסוג זה של עבודה והתפטר מעבודתו בנמל. הוא התמסר, לצדה של שרה, בפיתוחו של הסלון ובין לבין, כשהתאפשר, היה יוצר שם פסלים מחמר.
וינד לא הסתגר ב- ד' אמותיו והיה מעורב, לאורך שנים, בקידום ובפיתוח חיי התרבות בעיר. הוא כיהן במשך כ- 20 שנה כיושב ראש אגודת האמנים באשדוד ויזם כאן, בין היתר, שורה ארוכה של אירועים אמנותיים, כולל סימפוזיונים בין-לאומיים לפיסול ותצוגות של פסלים תחת כיפת השמיים, בהשתתפות אמנים מהארץ ומחו"ל. כן ארגן, בשיתוף עם חבריו האמנים, תערוכות רחוב ובזארים של ציורים בחוצות העיר.
אם יש משהו שגורם לברוך הנאה, זה לראות את הילדים ובני-הנוער מטפסים ומשתעשעים על ומסביב לפסלים ולאנדרטאות שלו ברחבי העיר. המבוגרים מתבוננים ביצירותיו בעניין ובסקרנות, נהנים בשקט, בעוד הקטנים הופכים אותם, ואת סביבתם, למקומות הומים ותוססים, רוחשי פעילות וחיים.
ברוך וינד, שכבר דילג מעל לשמונים, הוא ללא ספק אחד האמנים הפעילים והפוריים באשדוד.
הוא ממשיך ליצור במרץ, מלא רעיונות ותכניות. הבשורה בדבר הצגת אחד מפסליו במוזיאון השואה בארצות-הברית, מעוררים בו, כמשתמע, גאווה והתרגשות, אך הוא אינו נח, ואינו מתכוון לנוח, על זרי הדפנה. אמנות, לטעמו, אינה עול, סתם עבודה, אלא משהו גדול בהרבה, המעניק לחייו משמעות והשראה. לכן, הוא מביט תמיד, וגם עכשיו, קדימה. לעבר היצירה הבאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם