באים לכפר: סיפורם של המתנדבים הגרמנים בכפר תקווה
קרית טבעון: בכפר תקווה המאכלס בעלי צרכים מיוחדים, מסורת בת עשרות שנים של מתנדבים גרמנים צעירים. יונה, מתנדבת בת 20, מספרת על המשמעות ההיסטורית להתנדבותה. דדי, דייר הכפר, מספר על הרגעים המאושרים ועל צער הפרידה שמכה בכל פעם מחדש
כפר תקווה, הממוקם בשולי קריית טבעון ומשקיף על עמק יזרעאל ממרומי גבעות זייד, הוא אחד מאותם כפרים קהילתיים הוקמו במיוחד למטרה זו. בשונה מכפרים אחרים בארץ, כפר תקווה מציע לדייריו הרבה מעבר למקום מגורים.
כבר למעלה מ-40 שנה, מתקיים בכפר תקווה פרויקט ייחודי שהפך במרוצת הזמן למסורת רבת שנים, שכיום היא חלק בלתי נפרד מהכפר ומההווי המאפיין אותו. מדובר במתנדבים מגרמניה, המגיעים מידי שנה לכפר תקווה כדי לתרום מזמנם וממרצם למען המקום והדיירים החוסים בו.
למעשה, כבר עם היווסדו של כפר תקווה לפני 46 שנים, נכרתה ברית של חברות בין מקימי הכפר ותושביו, לבין צעירים
חלק מהמתנדבים אף החליטו להישאר בישראל והקימו משפחות, בעוד חלק אחר שהיה כאן לפני עשרות שנים, החליט לשלוח את ילדיו לכפר תקווה. כך נוצר דור שני של בני אותה משפחה שהתנדבו בישראל.
עבור הדיירים החוסים בכפר, אותם צעירים גרמנים המתחלפים מידי שנה הם חלק בלתי נפרד מהמקום. המתנדבים הפכו לשותפים משמעותיים בחייהם של הדיירים, כמו גם אנשי הצוות בכפר תקווה.
כיום ניתן למצוא במקום קבוצה של 14 צעירים גרמנים בגילים 20-18, שהגיעו לשנת שירות בכפר והם מלווים את הדיירים בחיי היומיום. חלק מהמתנדבים מתגורר בכפר עצמו, בעוד שהחלק השני מתגורר בקריית טבעון הסמוכה.
הצעירים הם שותפים מלאים במקומות התעסוקה של הדיירים, הם מלווים אותם לבדיקות בבתי חולים, עוזרים לאלה שצריכים סיוע בהיגיינה אישית, מפעילים עבור הדיירים חוגים שונים בשעות הפנאי, יוצאים איתם לטיולים ולבילויים בשעות הערב, ואף עוזרים להם בהתארגנות לקראת החגים.
בעוד שעבור הדיירים בכפר מדובר כבר בחלק מחיי היומיום, עבור הצעירים מגרמניה השהייה בארץ היא הרבה יותר מעוד חוויה בחיים.
יונה לירס (20), מהעיר ברמן (עיר תאומה של חיפה) שבצפון גרמניה, הגיעה באוגוסט האחרון לכפר במטרה להתנדב במקום במשך חצי שנה. לאחר מספר שבועות התאהבה לירס בכפר, בדיירים שבו ובישראל, והחליטה להאריך את שהותה בארץ עד לחודש יולי הקרוב.
"הגעתי לישראל מיד עם סיום לימודיי בתיכון", אומרת לירס ומספרת על הסיבות שהובילו אותה להחלטה להגיע דווקא לישראל: "היה לי חשוב מאוד לעשות משהו שונה ומעניין, בזמן שהתפנה לי בין סיום הלימודים בתיכון לבין תחילת הלימודים באוניברסיטה. הייתי צריכה הפסקה בלימודים ורציתי לעשות משהו מעשי, שיהיה גם חשוב ובעל משמעות.
"במשך הרבה שנים רציתי מאוד לנסוע לישראל, מפני שאימי הייתה כאן בצעירותה והיא תמיד סיפרה לי המון על הארץ הזאת".
למעשה את דור שני במשפחה שנוסע להתנדב בישראל.
"כן, אבל אימי התנדבה במקום אחר ולא בכפר תקווה. העובדה שאימי הייתה כאן בצעירותה הייתה רק הטריגר שגרם לי לרצות להגיע לישראל. מאחר ששמעתי מאמא שלי כל כך הרבה סיפורים על ישראל, הסקרנות שלי גברה, התעניינתי במצב המדיני והפוליטי של ישראל, בהיסטוריה של המדינה הזו ואפילו תכננתי ללמוד את ההיסטוריה של העם היהודי כשאחזור לגרמניה.
"מבחינתי, הבחירה להגיע לישראל הייתה טבעית, כי רציתי מאוד להגיע לכאן ולהתנדב בעבודה סוציאלית. בכל אירופה התקשורת מתעסקת בישראל ובמצבה. גם אני צפיתי בטלוויזיה וקראתי המון חומר על ישראל והחלטתי לבוא לכאן כדי לראות ולחוות את הכול בעצמי".
התקשורת בעולם מראה רק את הדברים השליליים ולא תמיד מספרת את האמת.
"אני יודעת שהתקשורת קצת מגזימה ומדגישה את מה שהיא רוצה להראות, לכן לא היו חששתי להגיע לכאן. כשסיפרתי לחברים שלי שאני נוסעת לישראל, אחד מהם שאל אותי: 'מדוע את נוסעת לישראל? יש שם רק מלחמות'. אני עצמי לא פחדתי ואני מאמינה שזה מפני שלמדתי וידעתי הרבה על ישראל. היום כשאני נמצאת בישראל, אני כבר יודעת מקרוב שהארץ היפהפייה הזאת עם האנשים המדהימים והמעניינים, היא לא אותה מדינה שמנסים לצייר ולתאר בתקשורת".
איך הגיבו בני משפחתך על ההחלטה שלך לנסוע לישראל?
"לצערי, אמי נפטרה לפני מספר שנים ולא זכתה לראות אותי ממשיכה את דרכה בישראל. אבל לפני שהיא נפטרה סיפרתי לה על כוונתי לבקר בישראל בעתיד והיא שמחה מאוד. אני מאמינה שאם היא הייתה בחיים, היא הייתה שמחה מאוד וגאה בי על הצעד שעשיתי.
"למשפחה שלי לא הייתה בעיה עם הנסיעה שלי לישראל והם הבינו מדוע אני כל כך רוצה להגיע לכאן. כשאני מדברת עם חברים שלי מגרמניה, הם עדיין חושבים שאני נמצאת באמצע שום מקום או בלב מדבר, שיש כאן פצצות ברחובות ושישראל היא איזשהו חור במזרח התיכון.
"הם אפילו שואלים אותי אם יש פאבים ומועדוני לילה ולא מאמינים לי כשאני אומרת להם שכן. אני שלמה עם עצמי, עשיתי את הבחירה הנכונה ואני מאוד שמחה שהגעתי לישראל".
מה את יכולה לספר על הפעילות שלך בכפר תקווה?
"אני עובדת עם החברים, שאלו אנשים עם מוגבלות מסוימת וצרכים מיוחדים. אני עובדת עם שניים מהם ואותם אני מעירה מדי בוקר. ישנה אישה אחת שאיתה אני עובדת והיא סובלת מדיכאון ואני מנסה תמיד להסביר לה שהחיים יפים, שכדאי להתעורר בבוקר ולא להישאר כל היום במיטה ולשקוע במחשבות. לפעמים אני מצליחה לשכנע אותה לקום מהמיטה ולפעמים זה לא כל כך מצליח.
"אני עושה כמיטב יכולתי. לאישה הזו יש שבועות טובים יותר לעומת שבועות פחות טובים, אבל אנחנו מתקשרות מצוין והיא מדברת איתי הרבה. ברוב הבקרים אני מצליחה לשכנע אותה לקום ולצאת לפעילות. לאחר ארוחת הבוקר אני עובדת בקרמיקה עם עוד 20 חברים. אני לא ממש עושה דברים בעצמי, אלא יותר גורמת להם לעבוד ביחד ועוזרת להם".
מה נותנת לך ההתנדבות בכפר תקווה?
"יש לי המון סיפוק מהעבודה כאן בכפר ואני שמחה מאוד על שניתנה לי הזכות לחוות את זה. אני זוכרת איך בשבוע הראשון שלי כאן כשראיתי לראשונה את החברים, הייתי מאוד עצובה וחשבתי לעצמי: אלוהים, יש להם חיים קשים. הם כל כך חולים ואני לא יודעת אם מבחינה נפשית יש לי את הכוחות לעזור להם ולעבוד איתם במשך שנה.
"לשמחתי, כבר לאחר שבוע בכפר תקווה הרגשתי בבית, מפני שלאנשים כאן יש לב כל כך גדול והם כל כך ידידותיים ופתוחים ורובם שמחים, כי יש להם חיים שמחים. הם קצת שונים מאיתנו וחושבים מעט אחרת, אבל הם נותנים לי המון בחזרה וגורמים לי לחשוב על החיים מנקודת מבט שונה.
"יש כאן המון צחוק ושמחה, הכול כאן כל כך מיוחד ולמדתי המון במהלך העבודה שלי בכפר. כשאסיים את תפקידי בישראל, אני אחזור לגרמניה עם לא מעט נקודות למחשבה. למדתי כאן שהחיים הם לא דרך ישרה וארוכה והם לא חייבים להיות מושלמים ונורמאליים כל הזמן. יש הרבה דרכים לחיות טוב ולהיות שמח. אני מאוד אוהבת את כל החברים כאן ולמרות שלפעמים אני מעט עייפה בבוקר, תמיד יש לי בשביל מה להתעורר".
לפני מספר שבועות צוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה. עבור יונה לירס הצעירה, זו הייתה הפעם הראשונה בה היא רואה מקרוב את הטקסים, את הסרטים בערוצים הישראלים ומוצאת את עצמה במדינה של העם היהודי, ביום בו הוא מכבד את זכרם של אחיו שנרצחו. יום לא קל עבר על לירס, שלא הצליחה לעצור את הדמעות:
"זו הייתה הרגשה מוזרה מאוד", היא אומרת, "הייתי מאוד עצובה וחשבתי המון על ההיסטוריה, שאותה אני מכירה היטב. לא יכולתי שלא לחשוב ולשאול את עצמי מדוע זה קרה. אין משהו שיכול לנחם או להקל על הכאב ביום כזה. השואה לא התרחשה לפני כל כך הרבה שנים, אבל הנה היום אני בחורה צעירה מגרמניה שנמצאת בישראל, מקבלים אותי יפה ואני שמחה שההיסטוריה יכולה גם להשתנות והעתיד נראה טוב יותר".
כשתחזרי לגרמניה, את מתכוונת להמליץ לצעירים נוספים להגיע לישראל?
"בהחלט כן. כאן הם יוכלו ללמוד המון ומדובר בחוויה חיובית מאוד. אני בטוחה שאחזור לבקר את החברים כאן ואטייל בישראל, כי אני בהחלט ארצה לראות שוב את המדינה המדהימה הזו".
בתחילת שנות האלפיים איים משבר כלכלי על עתידו של כפר תקווה והמשך פעילותו היה נתון תחת סימן שאלה. הכפר נקלע לחובות כבדים בשל ניהול כושל שכמעט שהוביל אותו לאבדון. באפריל 2003 מונה מושיק גרוס למנכ"ל הכפר ומצא עצמו מתמודד עם הגירעון הגדול והחור בכיס שהורישו לו קודמיו בתפקיד.
גרוס, בן 62, המתגורר כיום ברמת ישי, החל מיד במשימתו להחזיר את הכפר לימיו היפים מבחינה כלכלית. היום, שבע שנים לאחר שנכנס לתפקיד, נזכר גרוס ומספר על השינוי שהביא עימו: "לאחר תקופה של משבר ניהולי וכלכלי שעבר על הכפר, גילינו גירעון גדול שנוצר בעקבות הרפתקאות כספיות שלא התאימו לכפר שאמור לשרת אוכלוסיה של אנשים עם צרכים מיוחדים.
הדבר הזה הופסק על ידי הרשויות הממלכתיות, כמו גם על ידי ההורים שגילו שהדברים לא מתנהלים כמו שצריך, התארגנו ושינו את דרך ההתנהלות, ההתארגנות והפיקוח. גם אני נקראתי לדגל ומאז אני נמצא כאן, במקום שאני מאוד אוהב וכמובן שאני גם מלא סיפוק מהעבודה הזו.
"מדובר בעבודה שהיא כמובן גם פרנסה ככל מקום עבודה אחר, אבל העבודה כאן היא מעין שליחות גדולה. אנחנו רוצים שהמקום יפעל כמו שצריך, שאנשים שלא ממש יכולים לדאוג לעצמם וגם משפחותיהם לא כל כך יכולות לדאוג ולטפל בהם, יוכלו לחיות כמו כולנו וזו אכן שליחות".
כמה חוסים יש בכפר כיום?
"קודם כל אנחנו לא קוראים להם חוסים אלא דיירים. בז'רגון אחר אנחנו קוראים להם חברים, בעיקר מפני שהמקום הזה היה בעבר קיבוץ ועדיין יש לו אופי של קיבוץ. אנחנו היום עם 200 דיירים ומתכוונים בעשר השנים הקרובות להגיע לכ-280 דיירים".
איך מגיעים אליכם הדיירים?
"מגיעות אלינו בעיקר המשפחות של הדיירים שמועמדים להיקלט אצלנו. אנחנו מעוניינים לקלוט צעירים בגילאי 20 פלוס, שסובלים מאיזושהי מוגבלות ולכן אינם יכולים לחיות לבד והמדינה מכירה בהם. המשפחות פונות אלינו ביוזמה עצמית ואנחנו מפנים אותן לעבור את המסלול המקובל דרך משרד הרווחה ומשרד הבריאות".
עד כמה המדינה עצמה מסייעת לדיירים?
"למעשה, משרדי שממשלה נותנים היום מימון מלא לדיירים, כלומר דמי החזקה מלאים עבור הדייר. המשפחה לא צריכה להוציא מכספה עבור החזקתו של דייר במקום כמו שלנו וגם בעוד מקומות בארץ. לאחר שהם עוברים פרוצדורה שהיא ממש לא מסובכת, הם כבר יכולים להיקלט אצלנו".
אחד מאותם חברים שעברו את הפרוצדורה עליה מדבר גרוס הוא דדי בן ה-36, המתגורר בכפר תקווה כבר 16 שנים. למתנדבים הצעירים והנמרצים מגרמניה יש חלק גדול בעובדה שהוא מתעורר בכל בוקר ליום חדש ונהנה מהחיים והשהות בכפר.
"החבר'ה הצעירים מגרמניה ואני מסתדרים מצוין והקשר בינינו הוא נהדר", מציין דדי ומספר בעיניים נוצצות על החברות המיוחדת שנרקמה בינו לבין המתנדבים, "אני נהנה לעבוד איתם בגננות וגם הם נהנים לעבוד איתי. החיים כאן הם פשוט גן עדן והמתנדבים מוסיפים המון לאווירה המצויינת שיש לנו בכפר. מבחינתי אני רוצה להישאר בכפר תקווה עד יומי האחרון, כי זה הבית שלי".
ספר על סדר היום שלך בכפר.
"כמו הרבה אנשים בעולם גם לי קשה להתעורר ולקום בבוקר. מי שמעיר אותי הוא מתנדב מגרמניה שדואג לי ומוודא שאקום בזמן, אוכל כמו שצריך וגם אעשה את הפעילות היומית שכוללת עבודה בגננות.
"מלבד העבודה החברים בכפר מעבירים המון שעות עם המתנדבים. אנחנו משחקים כדורגל, יוצאים לשחק באולינג, אוכלים ביחד ומבלים בכל מיני מקומות באזור. רק בשבוע שעבר נסעתי עם אחד המתנדבים בג'יפ, ראינו סרט בקניון לב המפרץ ואחר כך שתינו קפה ביחד. זה כיף גדול גם לנו וגם להם".
איך אתם מתגברים על מכשול השפה?
"המתנדבים לומדים עברית באולפן והלימודים שלהם די אינטנסיביים, כך שהם לומדים די מהר את המילים והמשפטים הבסיסיים שמאפשרות להם לתקשר איתנו בקלות.
"אין בעיה של תקשורת בינינו, אנחנו אוהבים אחד את השני ולימדנו אותם משהו על הכנסת האורחים הישראלית ועל החמימות שלנו. זה מדהים לראות איך בהפסקות הם מכינים לנו תה וקפה ומביאים לנו עוגיות, כולנו יושבים ביחד, מדברים וצוחקים".
המתנדבים מגיעים לכפר לתקופה של שנה אחת. איך העובדה הזו משפיעה עליכם?
"זוהי למעשה הבעיה היחידה. זה לא פשוט להתרגל בכל שנה למתנדבים אחרים, במיוחד לאחר שאתה כבר נקשר למתנדבים שכבר עזבו. לוקח לנו קצת זמן להתרגל למתנדבים החדשים וזה די קשה לנו, אבל בסופו של דבר אנחנו מתרגלים אליהם והכול בסדר. לפעמים, עד שאנחנו כבר מתרגלים למתנדבים חדשים, נשארים להם רק חודשים ספורים להיות כאן".
היו מתנדבים שהתחברת אליהם במיוחד?
"בוודאי שהיו. היו שני מתנדבים בשנה שעברה בשם פרנץ ונתן, שאליהם התחברתי במיוחד ואנחנו שומרים על קשר עד היום. פרנץ התאהב בארץ והחליט להישאר כאן, הוא התחתן ולא מזמן נולד לו ילד. הוא הגיע לבקר אותנו בכפר ואני מאוד התרגשתי, קשה לי מאוד לתאר במילים עד כמה שמחתי לראות אותו. כשהוא הגיע לכאן התחבקנו וגם הוא היה מאוד נרגש כשהוא ראה אותי.
"היום, כשיש את הפייסבוק, הרבה יותר קל לשמור על קשר וכשראיתי את התמונות של הילד של פרנץ ההתרגשות הייתה גדולה. בזכות הפייסבוק אני נמצא בקשר עם כמה מהמתנדבים שהיו כאן בעבר, אנחנו מדברים הרבה והם מבטיחים שיבואו לביקור ואכן כמה מהם חזרו לכאן לביקור.
"הם תמיד אומרים לי שברגע שהם יחסכו קצת כסף ויתאפשר להם, הם יעלו על מטוס ויגיעו לכפר תקווה. זה מאוד מרגש ואני מתגעגע לכולם".
אתה זוכר את כל המתנדבים שהיו כאן ב-16 השנים האחרונות?
"אני זוכר כל אחד ואחד מהם גם בשמות, כי קשה לי לשכוח את האנשים שעבדו איתי לאורך השנים.
"הרגע שהכי קשה לי כאן הוא הרגע שבו המתנדבים באים ואומרים לי: 'תשמע דדי, בסוף החודש יש לנו טיסה לגרמניה'. אז אני מבין שהתקופה שלנו ביחד הגיעה לסיומה ואוטוטו יגיעו מתנדבים חדשים. אלו הרגעים הכי עצובים לי והפרידה היא קשה מאוד. קשה לי מאוד לדמיין את כפר תקווה ללא המתנדבים מגרמניה. זה פשוט בלתי אפשרי".
אחד מהרגעים אותם לא ישכח דדי לעולם היה לפני מספר שנים, כשחלק מדיירי כפר תקווה עשו את המסלול ההפוך של המתנדבים, נסעו לגרמניה ונפגשו עם מספר מתנדבים שאיתם עבדו בעבר בכפר תקווה. המפגש היה ללא ספק נקודת השיא עבור דדי וחבריו, המחשיבים את המתנדבים הגרמנים לבני משפחה.
"היינו בגרמניה והביקור שם היה מדהים". נזכר דדי, "כמו שאנחנו מקבלים אותם אצלנו בחמימות ובאהבה, כך גם הם קיבלו אותנו אצלם בבית. טיילנו בכיכרות, שטנו באונייה על פני נהר גדול, אכלנו במסעדות וראינו מוזיאונים מרשימים. כבר עברו כמה שנים מאז הטיול הזה, אבל אני זוכר כמעט כל פרט ממנו. אני מקווה שבקרוב נטוס שוב לגרמניה לבקר את החברים שלנו. אני מאוד מתגעגע אליהם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם