לזכור: הגורל המשותף של משפחות דינר, סופרין ונרבט
השבוע מלאו 15 שנים למותם של איתי דינר, נטע סופרין וצביקה נרבט מראשון לציון בפיגוע התאבדות ברצועת עזה. הוריהם מתכנסים יחד בפעם הראשונה לריאיון משותף על השכול, הכאב והגעגועים
עד לראיון הזה ההורים מעולם לא קיימו מפגש משותף ביניהם,מעולם לא דיברו יחדיו על הילדים שאיבדו, על התמודדות עם השכול והכאב, על הגעגועים, על המדינה, על הצבא. ימים אחדים לפני יום הזיכרון נפגשנו כולנו בסלון ביתה של חנה נרבט. על כוס קפה וקוראסונים הם סיפרו דברים שעד היום לא עלה בדעתם לחשוף.
בחודש אפריל 1995, בדיוק לפני 15 שנים, יצא קו 36 של אגד, כהרגלו בשעה 11:00 בבוקר, מהתחנה המרכזית של אשקלון לכיוון כפר דרום. האוטובוס היה מלא בעשרות חיילים וחיילות שהיו בדרכם לבסיס לאחר סוף שבוע בביתם. המחבל המתאבד, איש הג'יהאד האיסלמי, החנה את רכבו בפרדס לצד הכביש, קילומטר מכפר דרום, והמתין. הוא ידע בדיוק מתי עתיד האוטובוס לעבור שם.
במכוניתו הוטמנו עשרות ק"ג של חומרי נפץ ועוד מספר מטעני חבלה בודדים. כשהגיע האוטובוס למקום המיועד פגע בו המחבל עם רכבו. הפיצוץ היה אדיר והתוצאה קשה. איתי דינר (בן 19), נטע סופרין (בת 20.5) וצביקה נרבט (בן 19.5), תושבי ראשון לציון, נהרגו ועימם עוד שישה חיילים. עשרות אחרים נפצעו.
נטע ז"ל הייתה הבכורה מבין ארבעה אחים. "היא הייתה ילדה מאוד מגוונת", מספרת טלי, "לקראת הראיון עברתי על התמונות שלה ורוב התמונות הן בחוץ. בכל פינה בארץ, עם חבלים ותיק על הגב. כמעט ולא היינו רואים אותה בבית. היא הייתה פעילה מאוד בצופים. טרם הגיוס היא החליטה לעשות שנת שירות בדימונה. זו הייתה גולת הכותרת בחייה, הפעם הראשונה שהיא עשתה באמת מה שהיא רוצה. זה לא קל לתת לילד לדחות את החיים שלו, זה להפסיד שנה, אבל בסופו של דבר היא הרוויחה שנה".
חנה: "צביקה הוא הילד הכי צעיר, אחרי שתי בנות. הוא אהב ספורט, אהב את הים, היה חבר מאוד אהוב על כולם. תמיד תמך בנו, חיבק אותנו,
חיים: "איתי רצה ללכת לעתודה האקדמאית ללמוד רפואה, אבל הוא לא התקבל אז הוא ויתר, ואמר שכשישתחרר ילמד רפואה. הוא התגייס לגבעתי והיה בגדוד שקד. השירות הקצר שהיה לאיתי עבר עליו באהבה רבה. הוא כל כך אהב את הצבא, תמיד סיפר כמה טוב לו, כמה לא קשה לו, כמה הוא אוהב את החברים שם. הוא היה יחד עם צביקה באותה פלוגה. איתי היה במחלקה 1 וצביקה היה במחלקה 2. גם תאריך יום ההולדת שלהם סמוך. הם נולדו ביחד, שירתו ביחד ונהרגו יחד".
חיים: "אני זוכר שבארוחת שבת איתי אמר לי 'אבא, אתה תראה, שבוע הבא יהיה כזה פיגוע גדול שעם ישראל יזדעזע'. הנשמה שלו כבר ידעה שהוא הולך למות. באותו מוצאי שבת הוא ישב ודיבר עם אחד החברים שלו שעתיים, הוא עשה שיחות לכל החברים, כאילו הרגיש שמשהו עומד לקרות. הוא נפרד מהם".
חנה: "באותו סוף שבוע צביקה לא היה אמור להגיע הביתה, אך הוא ביקש מחבר להתחלף איתו כי חברתו חגגה יום הולדת. הוא יצא הביתה, בילה עם החברים ביום שישי ועם החברה ביום שבת. בבוקר חיים, בעלי, הציע להסיע אותו לבסיס וצביקה לא רצה. הוא רצה להישאר יותר זמן כדי להיות עם החברה. הוא כמעט פספס את האוטובוס מראשון לאשקלון, אבל ברגע האחרון הספיק.
"ב-12 פתחתי את הרדיו ושמעתי שהיה פיגוע. יצרתי קשר עם הבת גדולה, יפית, והיא נסעה לבית החולים 'ברזילי' לחפש אותו. הוא לא היה שם אז היא נסעה ל'סורוקה'. היא ביקשה להיכנס לראות אותו ואמרו לה שאין אפשרות. היא צעקה שהיא רוצה לתרום איבר מאיבריה בשביל להציל אותו.
"צביקה ישב כיסא אחד לפני הדלת בצד ימין. פינו אותו מהאוטובוס והמ"פ שלו, יריב, ראה אותו ושאל אותו אם הכל בסדר. נראה לי שצביקה עוד הספיק לענות לו. מסתבר שנכנס לו מסמר גדול לעורק בצוואר. פינו אותו לבית חולים במסוק ומספר שעות לאחר מכן הוא נפטר. בערב הגיע אלינו הביתה קצין העיר. כל הרחוב כבר היה מלא אנשים, אבל אני לא הייתי צריכה אותו בשביל להבין שהנורא מכל קרה".
שמעתם מהבחור עימו הוא התחלף?
"רק השנה, ביום כיפור, פנה אליי החבר שהחליף אותו. הוא אמר שכבר עברו המון שנים, אבל הוא לא יכול לשאת את זה, שהוא לא אשם, שהוא רק נענה לבקשתו של צביקה להחליף אותו, שהוא חזר בתשובה כי לא מצא את עצמו לאחר המקרה".
דני: "באותו בוקר טלי התקשרה אליי ואמרה שהיה פיגוע ושאנסה לברר מה קורה. אז עוד הייתי אופטימיסט. לי זה לא יקרה. התקשרתי לחמ"ל ואחת הבנות ענתה לי. שאלתי אותה אם נטע הגיעה לבסיס והיא אמרה שלא. אמרתי לה שנטע צריכה להגיע לבסיס בקו 36 מאשקלון והיא אמרה לי שזה נשמע לא טוב. היא כבר ידעה שזה האוטובוס שהתפוצץ".
חיים: "מה, היא אמרה לך 'זה נשמע לא טוב'? היא לא בסדר".
טלי: "היא הייתה היחידה שבסדר. חוסר הידיעה כבר שיגע אותי".
דני: "בכל זאת נסענו לסורוקה. חשבנו שבמידה ונטע פצועה, היא בטוח צריכה אותנו לידה. היו שם המון משפחות שעם הזמן הלכו והצטמצמו. רק אנחנו נשארנו וכל נערה מתולתלת שראינו, חשבנו שזו נטע. בבית החולים אלתרו צוות, פסיכולוג, רופא, קצינת נפגעים, ואמרו לנו, אני לא אשכח את הניסוח: 'נכון לעכשיו נטע ברשימת החללים'".
חיים: "בבוקר יום ראשון, כדרכי לקחתי את איתי לתחנת אגד והמשכתי לעבודה. שמעתי על הפיגוע והרגשתי שזה הגיע מה שחלמתי, מה שחששתי ממנו הגיע. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא האזור של איתי, אבל ידעתי שהנורא מכל קרה".
וילמה: "גיסי התקשר אליי כשקצין העיר היה אצלי, ואמר 'הסתכלתי במפה ואיתי לא אמור להיות באזור הזה'. אמרתי לו 'אתה יכול להגיד, קצין העיר כבר אצלי'".
חיים: "איתי היה הראשון שנהרג. הוא ישב בכיסא הרביעי ליד החלון, מצד ימין. מכונית התופת נכנסה בדיוק איפה שהוא ישב".
דני: "נטע ישבה בכיסא החמישי. תמיד אמרנו לה אל תשבי מאחורי הנהג ולא בסוף. הפעם היא ישבה באמצע וזה לא עזר".
חיים: "שלושה תושבי ראשון נהרגו. היה אבל גדול בעיר וניתן היה לחוש זאת".
וילמה: "ההלוויות היו אחת אחרי השנייה. איתי נקבר ראשון. אני זוכרת ששלפו אותי החוצה מליד הקבר כי ההלוויה השנייה בדרך".
דני: "אני חושב שנטע נקברה אחרונה. נטע ואיתי נקברו בחלקה אחת ובחלקה אחריהם נקבר צביקה".
"לצביקה שלי. כך נפתחו כל המכתבים שכתבתי לך. כל המכתבים מלאי האהבה והרגש שכתבתי במיוחד בשבילך... החוויות שעברתי איתך היו נפלאות. אם זה החופשות שלנו באילת, הנסיעה לטבריה עם החברים, אבל הרגעים הנפלאים ביותר היו כשהיינו לבד בבית שלי או שלך... צבי שלי, מי ידע שיגיע היום הארור הזה, שבו אפרד ממך לעולמים, היום שבו יגידו לי שלא אראה אותך יותר ולא אחבק אותך לעולם. האהבה הגדולה שלי הלכה ביום אחד ולא תשוב"
(מתוך מכתב שכתבה שני, מי שהייתה חברתו של צביקה נרבט, בספר שהוכן לזכרו)
"צביקה תכנן את העתיד", מספרת חנה. "הייתה לו חברה שחיכתה לו. הוא אמר שכשישתחרר מהצבא הוא יתחתן איתה, הם יקימו בית ויהיו להם ילדים. היו לו חלומות שלא לא זכה להגשים".
איך מתמודדים עם האובדן?
חנה: "החיים לא חוזרים, החיים משתנים, אנחנו לא מתפקדים כמו שתפקדנו לפני. פשוט חיים עבור שתי הבנות והנכדים. לקבר של צביקה אנחנו הולכים כל יום שישי וכל ערב חג".
אתם מדברים איתו?
"אנחנו לא מדברים איתו, אבל יושבים שם, כל אחד עם המחשבות שלו. מידי שישי אנחנו פוגשים שם את דני".
דני: "האובדן משנה אותך מבחינה נפשית, את צורת ההתנהגות שלך. אין לנו ברירה, חייבים להמשיך, יש בבית עוד ילדים שכל אחד מהם, אגב, בודק את עצמו ואת הגורל שלו. הם חיים על הקצה, כאילו הם צריכים להוכיח לעצמם, שאם עד עכשיו לא קרה להם כלום כנראה שהם צריכים להיות כאן".
חיים: "שנה וחצי לאחר מותו של איתי, כתבנו ספר תורה לזכרו ועשינו טקס הכנסת ספר תורה בבית הכנסת. וילמה אמרה... תגידי מה שאת אמרת...".
וילמה: "בהתחלה אחרי אסון כזה יש תמיד את ההרגשה שאולי זה לא נכון, אולי זה חלום רע ותכף תתעורר. ביום של הכנסת ספר התורה אמרתי לו 'היום אני יודעת שאיתי לא חוזר יותר'. ביום הזה ירד לי האסימון. היום זה לפני ואחרי המוות של איתי. לפעמים אני מנסה להיזכר באירוע שלא קשור, ואני אומרת 'זה היה לפני איתי או אחרי איתי'. זה הגבול שלי. איתי הוא אמת מידה לזמן שעבר, לדברים שהתרחשו בחיינו".
וקרו דברים חדשים בחייכם?
"אחרי שאיתי נהרג הבאנו לעולם את שי, שהיום הוא כבר בן 13. זה הכניס לנו המון אור הביתה".
הוא מכיר את איתי?
"הוא יודע עליו ועכשיו בתקופת הנערות הוא שואל עליו המון. מה הוא אהב ללמוד, איזה בגדים הוא אהב, אם הוא היה מקובל חברתית. בדיוק בשבוע שעבר הוא שאל אותי האם איתי אהב את להקת מטאליקה".
שיניתם את חדרי הילדים?
וילמה: "אנחנו שינינו כי שי נולד. עדיין יש בארון בגדים של איתי, אבל מעטים, בעיקר הבגדים שאפיינו אותו. יש חגורות, תמונה מבר המצווה. בסופו של דבר לא רצינו לעשות מהחדר מוזיאון כי זה לא היה פייר כלפי שי".
שי יודע שזה היה החדר של איתי?
"כן. לי לקח המון שנים להגיד 'החדר של שי'. כל הזמן הייתי אומרת 'החדר של איתי'. רק בשנים האחרונות יוצא לי 'החדר של שי'".
טלי: "החדר של נטע הפך לחדר של אחותה. זה היה אקט מאוד קשה לנו ולה. היא יצאה לטיול בדרום אמריקה, וכשהיא הייתה שם היא אמרה לי 'אמא, אני לא חוזרת לחדר'. היום הוא מעין חדר כיף כזה, של חברים, מקום לעשן, מקום לדבר ביחידות. חלק מהדברים של נטע נשארו שם: בקבוקי הבושם הקטנים, הספרים, הבובות הקטנות".
חנה: "החדר של צביקה נשאר כמו שהיה עם כל הדברים. אף אחד לא מורשה להיכנס אליו. הכל ישנו, הבגדים, הנעליים, התמונות, האלבומים, האביזרים שהיה אוסף בעצמו, כל התעודות של השתתפות בספורט".
ואת נכנסת לשם לפעמים?
"עוברת דרכו, מסתכלת. לא פותחים את הארון, לא רואים את התמונות שעל הקיר. זה קשה. החדר שמור כאילו הוא צריך לחזור להשתמש בו".
זה נשמע כאילו את עוד מצפה שיחזור.
"לא, אין שום ציפייה, זה ברור שלא יהיה שינוי. אבל זה החדר ופשוט לא נוגעים בו".
אתם חולמים עליהם לפעמים?
חיים: "לא חלמתי על איתי. אני מת לחלום, רוצה לחלום, רוצה לראות אותו אבל הוא לא מגיע אליי".
וילמה: "לי יצא לחלום עליו כמה פעמים. אחת הפעמים הייתה ממש סמוך ללידה של שי. חלמתי שהיה שולחן ארוך עם מפה לבנה וישבו מלא אנשים, כולם לבושים לבן, וראיתי את הפרצוף של איתי בהיר ומחייך. אמרנו שלמעשה קיבלתי אישור ללדת את שי. במהלך השנים החלפנו מכונית, וחלמתי שהוא עובר על ידנו ולא אומר לנו שלום. אני מושיטה יד מהחלון ותופסת אותו והוא מחייך וממשיך ללכת. כשהתעוררתי אמרתי נו בטח, הוא לא מכיר את האוטו, איך הוא יגיד לנו שלום?".
חנה: "פעם אחת זכור לי שצביקה הגיע אליי בחלום ואמר לי 'אמא תעזרי לי'. ניסיתי לפענח מה הייתה המטרה שלו, ואמרתי לו 'אני לא יכולה לעזור לך. לא הייתי במקום כשזה קרה כדי לעזור לך".
טלי: "הדמיון מתעתע. אני זוכרת שצפיתי בסרט של נטע מהתיכון, ואמרתי לעצמי שאני צריכה להגיד לנטע שהיא נראתה מאוד שמנה...".
"נטע לא 'אספה' את חברים, אלא זיהתה אותם בסביבתה. וכשנוצר הקשר – השקיעה בו וטיפחה אותו. לכן היו חבריה וחברותיה מעטים, אך החברויות – נהדרות. עם חבריה האמיתיים הייתה נוהגת לשוחח שעות, ורק הם הכירו את נטע האמיתית, את העושר הפנימי ואת האהבה שידעה לחלוק"
(מתוך ספר לזכרה של נטע)
מידי שנה, במהלך חג הפסח, נערכת בראשון לציון צעדת השלושה לזכרם של איתי, צביקה ונטע. מאז מותם חפצים ההורים רק בדבר אחד: הנצחתם בכל דרך אפשרית.
צעדת השלושה היא רק דרך הנצחה אחת. גן השלושה בראשון לציון הוקם גם הוא לזכרם. תודה גדולה הם חייבים לדבריהם לראש העירייה לשעבר, מאיר ניצן, שעמד מאחורי הרעיון להנצחת ילדיהם. השנה, כך הם מספרים, דאג ניצן להודיע לכל אחד מהם באופן אישי כי לא יוכל להשתתף בצעדה משום שהוא מבקר את בתו בבלגיה.
חיים: "כשמאיר ניצן הגיע לשבעה, הוא שאל אותי מה הוא יכול לעשות בשבילי. מול החדר של איתי הייתה חלקת חול לא מנוצלת. אמרתי לו שזה מקום טוב להנציח את הילדים. לא עבר יום וכבר עמד שם טרקטור. הוא הקים שם את גן השלושה. גן מדהים ביופיו".
דני: "צעדת השלושה הייתה קיימת בעיר, אבל היא נקראה צעדת האביב. כשניצן היה אצלנו בשבעה הוא הציע לשנות את השם לצעדת השלושה. מאז זה הפך למסורת בעיר".
חנה: "חשוב לנו מאוד שהתושבים משתתפים איתנו ביום הזה וזוכרים".
חיים: "כשאת באה ורואה משפחות עם ילדים שמחים וצוהלים, רוצים כובע וחולצה, זה מלביש את האדם באור חיובי. לפני כמה שנים אחי ביקר ברומניה, הוא טייל בבוקרשט ופתאום הוא ראה איזה אדם עם טישרט של צעדת השלושה. בארץ הוא בטח היה פועל זר. הוא ניגש אליו ושאל מאיפה החולצה והוא אמר לו 'ישראל, ישראל'".
האזכרה יוצאת ממש סמוך ליום הזיכרון. איך עובר עליכם השבוע הזה?
טלי: "כל יום אנחנו בונים מגננות על מנת שנצליח ללכת לעבודה, לחיות את היום יום. כל שבוע כזה, של טקסים והזמנות ואירועים פשוט שובר אותנו. האזכרה היא יום כזה שכל החברים מתאמצים להגיע בשביל לפגוש את כולם. אמא שלי אמרה לי יום אחד: 'האזכרה נהייתה אצלך יום חג'".
חיים: "החברים יודעים שכשמגיעים אלינו אפשר לצחוק, אפשר לדבר על הכל, הם יודעים שגם אנחנו ככה, לא יושבים בעצב שלנו כל היום. אין אווירה של עצב, בלב בטוח שכולם חושבים, אבל הם יודעים שכשמגיעים אלינו לא חייבים לבכות".
וילמה: "היינו בכל החתונות של כל החברים, בכל הבריתות".
אני מניחה שזה עושה צביטה בלב.
חיים: "בהחלט, ללא ספק".
חנה: "זה גם מה שדני אמר בשבוע שעבר. אין נישואין, אין ילדים. אין המשכיות".
דני: "נכון, נטע יכלה להיות היום בת 35 אבל היא לא. היא נשארה בת 20 אז אין טעם להתעסק במה היה אם".
"אהבת חייו של איתי הייתה המוסיקה. הוא אהב להקות שונות ומשונות שאת שמן לא הצלחתי עד היום לשנן... אפילו לצבא הוא דאג לקחת עימו טייפ פשוט מפלסטיק... ועכשיו הטייפ בחדרו נותר מיותם, הקלטות מונחות בסדר מופתי על המדף כפי שהוא עזב אותן... החדר שלו שתמיד רעש ממוסיקה נותר עכשיו שקט... שקט מדי"
(זיכרון שכתבה וילמה בספר שהוכן לזכר איתי)
חיים, יש בך כעס?
"אין לי כעס על המקרה כי זה לא היה בשליטה של אף אחד, אבל אני כן כועס על הממסד הגבוה, על יצחק רבין, שיהיה בגן עדן, שאפילו לא שלח לנו מכתב תנחומים. הוא היה שר הביטחון, הוא שלח את הילדים שלנו לשם ולא קיבלנו ממנו שום התייחסות".
ההשקפה הפוליטית שלכם השתנתה לאחר המקרה?
טלי: "כל החיים האלה בתוך עזה נראו לי מופרכים מלכתחילה. החבר'ה האלה לא ידעו מי אויב ומי סתם פלאח שגר שם. כשיצאו מעזה מאוד שמחתי. אבל אם פעם הייתי מתעניינת בפוליטיקה וקוראת, היום זה לא כך. אני פשוט מרגישה חוסר חוד שדרה של המדינה וזה ממש מרגיז אותי".
דני: "אחרי המקרה חיילים התחילו לנסוע באוטובוסים ממוגנים. טוב, הסיקו מסקנות".
מהי דעתכם בסוגיית גלעד שליט?
דני: "אנחנו עברנו קטע קשה וההורים שלו עוברים קטע קשה. כמו שאנשים לא מסוגלים להבין את מה שאני עברתי, לי קשה להבין את מה שהם עוברים... זה מעורב".
וילמה: "יש את הקטע האישי ויש את הקטע הלאומי שהוא שונה לחלוטין".
חיים: "יש לי דעה מאוד מגובשת, אבל קשה לי להגיד את זה".
דני: "הם בסוף יקבלו, כנראה, ילד חי. אנחנו כבר לא נקבל ילד חי".
טלי: "אם בסוף הם יקבלו ילד חי זו תהיה שמחה גדולה, אבל מה שהמדינה מוכנה לעשות בשביל הפרט זה נורא. חסרים לנו מנהיגים, חסרה דמות מרכזית שתוביל אותנו לכיוון הנכון".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם