ילד בן 20 לנצח נצחים: סיפורו של יזהר חפשי
פעמיים ניצל יזהר חפשי מקרית ביאליק ממוות, אך ביום האחרון של הפסקת האש במלחמת יום כיפור נהרג מפגיעת פגז סורי. אמו בת ציון מספרת על הבן, האב שנפטר, החברים שלא פוסקים מלהגיע ובעיקר על הדרך שממשיכה
יזהר נולד בקרית חיים, ובשנת 1962, כשהיה בן 9 עברה משפחתו (הוריו ואחיו דובי, הגדול ממנו בשלוש שנים) לקרית ביאליק, שם גרה באותו בית צנוע עד עצם היום אמו בת ציון חפשי. יזהר היה ילד מלא שמחת חיים, אשר אהב בכל הזדמנות לשיר ולרקוד ולעשות "בלגן" בבית, מעידה עליו אמו. החיוך שלו היה מדבק, ותמיד ניתן היה לראות אותו מוקף חברים.
"הבית שלנו היה מה שנקרא אז 'בית פתוח'. כשיזהר היה בבית, היו בו גם חבריו הרבים. יזהר גילה חברותיות רבה לא רק לבני אדם, והייתה בו אהבה מיוחדת לבעלי חיים. אני זוכרת כמה פעמים הוא היה מגיע הביתה עם חתלתולים קטנטנים, או אפילו כלבי פוינטר ענקיים ותמיד אמר 'הם הלכו אחריי, ודאג להם וטיפל בהם".
לאחר שסיים את לימודיו ב"אורט ביאליק" הלך חפשי למדרשת החקלאות של הנח"ל. כבר מגיל צעיר ראה את עצמו עובד את האדמה, וכך בגיל 17 הגיע לקיבוץ אייל והכשיר את עצמו לשירות בנח"ל. אמנם יזהר לא חלם על קריירה צבאית, אך הרצון לתרום ולמלא את חלקו בהגנה על המולדת גרמו לו לסיים מספר קורסים בצבא, ביניהם נהיגה על טנק.
ב-1973 פרצה מלחמת יום כיפור, ויזהר ירד עם הטנק מהגולן לחזית המצרית. ביום השמיני ללחימה בדרום הוא נפגע מפגז, אשר התפוצץ כחמישה מטרים ממנו. יזהר פונה מייד לבית חולים שדה, שם נאמר לו כי הוא נפגע בגבו מהרסיסים, ושהוא יהיה חירש באוזן אחת. תגובתו של יזהר הייתה: "אני מוכרח לחזור, אין להם נהג בטנק".
מייד לאחר מכן שב יזהר לאותה גזרה. תוך כדי הפסקות האש, מצא יזהר זמן לפתח את תחביביו הרבים. הוא הרבה בכתיבת שירים, ואף "חטא" בצילומי נוף וטבע. "הייתה לו נפש של אומן", אומרת אימו. לאחר מותו פיתח אביו את התמונות הרבות אשר צילם. תמונות המאופיינות בפרחים, עצים בלב המדבר וכמובן בעלי חיים. "אני זוכרת סיפור קטן מהתקופה ההיא", מספרת אמו בחיוך.
"תוך כדי המלחמה נסע יזהר בטנק, וראה גדיה קטנה בצד הדרך. הוא עצר את הטנק, העלה את הגדיה, הכניס אותה פנימה וכל הזמן היא איתו. החבר'ה שהיו איתו כבר תכננו לעשות תבשיל בסוף המלחמה, אבל חששו מיזהר". מאוחר יותר נודע לבת ציון, כי הסיפור צולם לטלויזיה: "יום אחד אני יושבת ורואה תוכנית על מלחמת יום כיפור, ופתאום מראים שולחן עם ארבעה כיסאות, ועל ידו טנק עם גדיה. יזהר הכין קפה לחבר'ה, והגדיה נחה. כל רשתות הטלויזיה אשר סיקרו את המלחמה שמעו על הסיפור, ורצו לצלם את המאורע הבלתי רגיל הזה".
לאחר הפסקת האש חזר יזהר לקיבוץ, והמשיך לעסוק בעבודות המשק. למעשה היה אמור להשתחרר, אך בעקבות הפגזות אשר נמשכו ברמת הגולן הוזעק עם חבריו מהקיבוץ לצפון. כתוצאה מאחת ההפגזות נפגע, ואיבד את שמיעתו גם באוזן השניה.
"לאחר שהשתחרר מבית החולים בצפת, היינו בטוחים שישתחרר, וכי כעת הוא סיים את שירותו למדינה", אומרת בת ציון. למרות שבתיקו האישי נכתב כי עליו להיות משוחרר מהצבא, שב יזהר לצפון - למשלט חושניה. הימים היו ימיה האחרונים של המלחמה, וביום שישי ה-31.5.1974 בשעה 12:00 בדיוק, אמור היה להיכנס לתוקפו הסכם הפסקת האש עם הסורים.
יום הפסקת האש הוא גם היום בו היה אמור יזהר להשתחרר מהצבא. יזהר בילה את השעות האחרונות טרום כניסת הפסקת האש, בשינה בתוך הטנק. קצת אחרי השעה 11:30 הגיעו מספר חיילים להעיר את יזהר, ולעדכן
בדקות האחרונות לפני כניסת הפסקת האש לתוקף החלה ההפגזה גדולה על הגולן, שנמשכה דקות ספורות. יזהר נפגע בעורק בצוואר ונהרג. באותו זמן שבה בת ציון מבית הספר, בו שימשה כמורה, ושמעה חדשות ברדיו. "אמרו אז שהפסקת האש נכנסה לתוקף, ובהפגזה האחרונה יש שלושה חיילים הרוגים. אני זוכרת שאמרתי בליבי, איזה אמא תקבל את הבשורה המרה. חיים, בעלי, נכנס ושאל מה היה בחדשות. לא חשדנו בכלום. מאוחר יותר הגיעו קצינים לרחוב, וניסו לרחרח אצל השכנים מי הנפשות הגרות בבית שלנו. בשש בערב נשמעה הדפיקה בדלת. הרופא שהגיע סיפר לנו בחרש שלא היה מה לעשות, הוא נפטר תוך שניות".
על קירות מסדרון הבית מופיעות תמונות בשחור לבן, אשר יזהר צילם. בחדר הילדים בו גדלו יזהר ואחיו, מלבד הרהיטים, ניצב לו קיר עץ גדול ועליו מזכרות מיזהר. ביניהם ניתן למצוא שלל תמונות אשר צילם בזמן הצבא, תמונות ילדות שלו מוגדלות וממוסגרות, שירים שכתב בזמן המלחמה, וגם השיר "מחשבות על חברים", מתוכו לקוח הבית הבא:
"כשאני יושב עכשיו כאן וצוחק
ויודע שישנם כאלו שלא יצחקו עוד לעולם
ברי מזל אנו הצוחקים
שכן את צחוק חברינו לא נשמע עוד לעולם"
חבריו של יזהר מהקיבוץ מקפידים להגיע כל שנה, עד היום, ביום הזכרון לבית העלמין הצבאי. "כל שנה מלווים אותנו חברינו ביום השנה לפטירתו, כבר במשך שלושים שנה", מספרת בת ציון. "בשנים האחרונות נגמר לי איזשהו פרק, והודיתי על כך שליוו אותנו משך כל התקופה. אני נוסעת לבדי כל יום שישי לבית העלמין, כפי שעשיתי מאז שנפל, ומנהלת עם יזהר 'דיאלוג'". היא מראה לי חמש מחברות עבות כרס, בהן תיעדה במשך השנים בבית העלמין מחשבות, סיפורים, תחושות ושירים הקשורים ביזהר. לפני שש שנים, עם פטירתו של בעלה, החלה לרשום מחברת גם עבורו.
אנו יוצאים מהחדר, ובת ציון מצביעה בגאווה על קיר נוסף בו תלויות תמונותיהן של חמשת נכדיה ושלושת ניניה. "כשלדובי, אחיו הבכור של יזהר, נולד בן ארבעה חודשים לאחר נפילתו של יזהר, הוא אמר לנו מעל הקבר 'אמא ואבא יהיה עוד יזהר חפשי'. לי היה מאוד קשה לקרוא לו בשם המפורש, אני עדיין קוראת לו יזהריק".
מספר שנים לאחר מותו של יזהר הלכה בת ציון, והוציאה חוברת ובה קטעים ממכתביו ודברים שנאמרו עליו. החוברת יצאה ב-650 עותקים, אשר חולקו בקרב מכריו. יזהר עדיין ממשיך להיות הנער החברותי בן ה-20 .
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם