ראשי » מקומי » שפלה » רחובות ונס ציונה

אני מאשים: המורה זיו לוי נגד מערכת החינוך

זיו לוי, איש חינוך מנס ציונה, מפרסם ספר עלילתי חדש המציג את התיכון ככלא, את התלמידים כאסירים ואת המורות כקורבנות המערכת. לוי: "מטרת הספר לזעוק על העוול שמערכת החינוך גורמת לכלואיה"

ספר עלילתי שערורייתי חדש, פרי עטו של איש החינוך זיו לוי מנס ציונה, מבקר את מערכת החינוך בישראל ומציג את בתי הספר כבית כלא עבור התלמידים והמורים.

הספר "המדונה של הפְרֵחים" מתאר תמונה אנרכיסטית, מושחתת וקודרת של בתי הספר התיכוניים בישראל, ואת מאבקה הדורסני והכושל של מנהלת תיכון ותיקה בבני הנוער והמורים, הנתונים למרותה.

הספר האלגורי מתייחס אל התיכון כאל כלא, אל התלמידים בו כאל אסירים המשתייכים לכנופיות שונות, ולמורות הצעירות כקורבנות המערכת. מטרת הספר, לדברי לוי, היא לזעוק על העוול הנורא שמערכת החינוך גורמת לכלואיה.

לוי, 47, גדל בראשון לציון, היה מדריך בתנועת נוער ושיחק כדורגל בהפועל ראשל"צ. לאחר שזכה במלגת ספורט בקווינס קולג' שבניו יורק, החל ללמוד פסיכולוגיה וסוציולוגיה והתאהב בתחום. הוא חזר לישראל והחליט לפעול במסגרת החינוך הא-פורמלי, להעביר סדנאות למחנכים ברחבי הארץ ולתלמידים צעירים.

בשנת 2001 הקים לוי את המרכז לאמנויות התקשורות, אשר מפעיל סדנאות למנהיגות צעירה בקרב תלמידים ומורים. את האירועים הקשים מבית הספר ושפת הסלנג של בני הנוער המתוארים בספרו, הרכיב מחוויות שנות מעבודתו עם תלמידים ומורים ברחבי הארץ וגם מילדיו הצעירים בני 17 ו-12. את הספר כתב לוי במשך חמש שנים, ובו הוציא את כל תסכולו ממערכת החינוך הישראלית.

אחת הדמויות המרכזיות בספר "המדונה של הפְרֵחים" היא מדונה, מנהלת תיכון ותיקה, האוספת נערים ונערות עם סיפורי חיים קשים ומשלבת אותם בבית ספרה. עלילת הספר מתרחשת במהלך יום אחד, יום השנה לרצח רבין, בו נתקלת המנהלת בגרפיטי המאיים לשרוף את בית הספר לצד גופת גור חתולים התלויה בשירותים.

"אירועים אלה מסמלים את ניצני מרד אסירים אותו מנהיגה תלמידה המכונה "נערת הלווייתן", ואשר מדונה עצמה משתמשת בה על מנת לחשוף את פעילות קבוצת התלמידים השייכים לכת השטן בתוך בית הספר. שמו של הספר ניתן כפרפראזה לספרו של ז'אן ז'נה "המדונה של הפְּרָחים".

זיו, תסביר את פשר שם הספר. 
"'המדונה של הפְּרָחים' זהו ספרו של ז'נה, שהיה זונה ממין זכר וישב בכלא על גניבות שונות. הוא כתב רבות על אנשים בשולי החברה, ואני זוכר שקראתי את הספר ואמרתי לעצמי שככה אני רוצה לכתוב. לא קראתי בחיים שלי דבר כזה כמו 'המדונה של הפְּרָחים' של ז'נה. כשהחלטתי לקרוא לספר שלי כך כפרפראזה, זה היה מפני שמבחינתי בית הספר הוא סוג של כלא".

את בית הספר מכנה לוי בספרו בשם "הגטו הוורוד" - מושג אותו שאל מתחום הסוציולוגיה: "יש מונח סוציולוגי שמתאר את מערכת החינוך כגטו הוורוד. גטו, מכיוון שבית הספר הוא מקום סגור, שהתלמידים שנמצאים בו אינם בוחרים בכך. למורים עצמם אין ממש לאן להתקדם בתוך המוסד. גם מורה שמלמדת 20 שנה תתקדם בסופו של דבר אולי להיות רכזת מגמה וזהו. ורוד זה  כי בית הספר לרוב הוא חד מיני, אין בו כמעט דמויות גבריות סמכותיות.

"אני באמת מאמין שבית הספר הוא כמו גטו, דומה לכלא. בכל זמן שתנסו לכלוא 40 תלמידים בתוך כיתה, שחלקם דיסלקטים, חלקם היפראקטיביים, חלקם באמצע משבר גיל ההתבגרות, חלקם ילדי 'כאפות' ולחלקם סתם פשוט לא בא, לא ייצא מזה כלום חוץ מאסון. התא הזה קטן מדי ולוחץ. חייבים להביא לשינוי בחשיבה, שכל הזמן מדברים עליו בסיסמאות. מבחינת נתונים, בתי הספר מתדרדרים, הציונים יורדים והאלימות עולה".

הרומן מתאר כקריקטורה קבוצות של תלמידים, מן כנופיות סגורות כמו "האנורקסיות", "חבורת המעילים השחורים", "חמש יחידות בפילוסופיה", "קבוצת הריטלין", "כת השטן שהורגת חתולים על בסיס יומי" ועוד. הספר מתאר מלחמת תרבות ושפות בין תלמידים ומורים, פערים היוצרים חוסר תקשורת, דיכוי ומרד. הוא מציג את מערכת החינוך ובתי הספר כמקום שמאוד מפחיד להיכנס בשעריו.

אתה באמת מאמין שהמצב כל כך קשה בתוך בתי הספר, ושהם מלאים בקבוצות אכזריות של תלמידים כמו אלו המתוארות בסיפור?
"אני יכול לומר שעבדתי בכל רחבי הארץ בבתי ספר מאוד קשים. אני חשוף במהלך עבודתי כל הזמן לדור הצעיר, ואני מאמין שהתמונות הקשות שאני מתאר בספר מחווירות אפילו ליד המציאות.

"אם דוחפים ילד למוות מגג של בניין אחרי שהוא עצמו לקח גז מזגנים, ובחורה נאנסת על ידי קבוצת תלמידים 'בני טובים' במשך מספר חודשים מבלי שאף אחד ידע, ותלמידים שורפים חתולים ומעלים את התמונות ליו-טיוב, אני חושב שכן, המציאות הרבה יותר קשה מהסיפור".

ובכל זאת, על כל המקרים האלו אנו שומעים על בסיס יום יומי בעיתונות ובטלוויזיה. מה הסיפור מחדש לנו מלבד מראה שמונחת מולנו ומציגה את המציאות?  
"אני חושב שמה שיש לי לחדש, וזה שזור בכל הספר, זה מלחמת השפה בין המורים לתלמידים. מה שמעניין אותי זה שיש ציבור גדול של תלמידים שמדבר בשפה מסוימת, והמורים מאוד רחוקים ממנה. הם אינם מצליחים להבין כלל איך התלמידים היום חושבים, איך הם משוחחים אחד עם השני. יש כאן פער מאוד עמוק, שלדעתי פוגע קשות ביכולת החינוך". 

אתה משתמש בספר הרבה מאוד פעמים בשפה היום יומית של הנוער, שאתה טוען שהמורים אינם מבינים אותה. מאיפה אתה מכיר אותה כל כך טוב?
"אני שם כל הזמן, איפה שהשפה הזאת נמצאת. יש לי ילדים צעירים בבית שמדברים עם חברים, אני מלווה את קבוצות הספורט שלהם וגם בעבודה היום יומית שלי אני עוסק בחינוך של צעירים. תמיד עניינה אותי השפה שהם יוצרים, וכמה מהר היא נתפסת.

"המורים, וגרוע מכך, המנהלים, לא מכירים את השפה של בני הנוער, שכל הזמן בועטת ומשתנה. פערי התקשורת הללו גורמים לחיכוכים ולדיכוי של התלמידים, במקום לרתימתם על ידי מנהיגות. אם המנהיג לא מכיר את השפה של הנתינים, במקרה הזה התלמידים, כל מה שנשאר לו זה שוט האיומים, וכך הופכת תקופת הלימודים למבוזבזת ומתסכלת עבור התלמידים והמורים כאחד".

לוי טוען, כי חוסר התקשורת בין המורים לתלמידים מוליד הצבת מטרות שגויות על ידי מערכת החינוך, מערכת המתמקדת בלמידה במקום בחינוך ובמדידת ציונים במקום בפיתוח אינטליגנציה רגשית וחמלה.

"יש צורך שמערכת החינוך תיגע יותר בבלוטות הרגש מאשר בבלוטות הסקרנות", הוא אומר, "הבעיות של מערכת החינוך אינן נובעות מהמורים, אלא נעוצות עמוק בגישה המתמשכת של מדינת ישראל המקצצת תקציבים, מכרסמת במעמד המורים, ומעמיסה את הכיתות בתלמידים משועממים. אחת הדמויות בספר שלי, הבחורה שלמעשה פותחת במרד, כותבת למנהלת: 'בכל פעם שהברזתי מהשיעורים שלך, הייתי במחשב עם ילדים מבתי ספר אחרים, מכל הארץ. אותם ילדים התעניינו בדברים שאני מתעניינת, ולמדתי מהם הרבה יותר'. חשוב להבין שהילדים של היום, הנוער של 2010, הם קורבנות של החיים.

"חלקם קורבנות של קרייריזם של ההורים, חלק של חד הוריות, חלק של מצב סוציו אקונומי קשה. אותם בני נוער לא צריכים להגיע לבית הספר עם עוד מאות תלמידים במצבם כדי ללמוד מתמטיקה והיסטוריה, כי רובם לא באמת יכולים להתרכז בלמידה. אותם בני נוער זקוקים לעוגן ערכי וחברתי, שיעור להם לצלוח את המשברים. אני לא חושב שמורה אחת יכולה להיות עוגן עבור 40 תלמידים בכיתה".

אתה מדבר הרבה בספר על מערכת של תלמידים ומורים. מה עם ההורים? 
"ההורים נמצאים בסיפור שלי אך מגיעים עם טון מאוד מעליב ומלגלג. המדונה אומרת שההורים אוהבים להביא את הילדים לבית הספר, אבל לא אוהבים לחזור לקחת אותם בסוף היום. ההורים הם לא פרטנרים בדיאלוג וככה זה גם במציאות. ההורים לא רואים במורות פרופסיה.

"לטענתם, הילד שלהם תמיד צודק והמורים תמיד טועים. כל הורה חושב שמתעללים בילד שלו. חלקים מאוד גדולים מציבור ההורים מאוד אינטרסנטים ולא רוצים לראות את האמת מול הפנים. אני חושב שתפקיד המורים והמנהלת במיוחד הוא בלתי אפשרי. הם מכילים בתוכם את התלמידים, ההורים והעיתונות, שכולם מחפשים תמיד מה רע ולא מה טוב".

לוי לא מגדיר את עצמו כנביא זעם, אבל "מקדיש" את הספר לעילוי נשמתם הפדגוגית של בוגרי תיכונים: "אני באמת מאמין שכל צעיר שמסיים 12 שנות לימוד ויוצא לחיים נורמאליים הוא ניצול מערכת החינוך, שחייבת להשתנות ומהר, אחרת ניפול לתהומות גדולים אפילו יותר".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...