מנוחה נכונה: בתי הקברות נצמדים לשכונות המגורים
פעם היו בתי הקברות רחוקים וכמעט מסתוריים, היום ישנה טיילת ליד בית הקברות הישן בצמוד לשכונת נעורים בראשון לציון. ובית הקברות גורדון? הוא בכלל שוכן הפך לחלק טריוויאלי מנוף האזור
חלקה חדשה בבית קברות צילום: נאור רהב
אבסורד הבנייה המסיבית, שמצופף את כולנו, תושבי העיר וכל המדינה הזו, הכניס אל תוך חיינו את שגרת בית הקברות. גם את זה שבשיכון גורדון וגם את הישן, השוכן ליד השכונה הנקראת, איך לא, נעורים. כמו שיש אפקה ונאות אפקה, רמת אביב ורמת אביב החדשה, כך יש נעורים ונעורי נצח. שתי שכונות, אחת ותיקה, אחת חדשה, אחת תוססת בזוגות צעירים, אחת שקטה למדי.
פעם, לפני הרבה שנים, ולא רק בראשון, היו בתי הקברות רחוקים, כמעט מסתוריים. מקום אליו לא מתקרבים אם לא צריך. מקום המושך ילדים חובבי הרפתקאות להתגנב אליו. אם גדלתם בראשון,
אתם פשוט חייבים לקרוא את הספר הנפלא של יוצא העיר עמיחי שלו "ימי הפופ". בעצם, גם אם לא גדלתם בראשון. מדובר ברומן מרגש המתאר תמונות ילדות מראשון של תחילת שנות השמונים, ממש קצת לפני שהפכה למפלצת בניינים משיכון המזרח ועד הים.
חלק טריוויאלי מנוף
בהקשר שלנו, לא יכולתי שלא להיזכר השבוע בסצנה בה הנער-המספר וידידתו מגיעים לשיא של ריגוש אירוטי בבית הקברות הישן אליו הם מתגנבים. גם בסרטים לא חסרות סצנות בהן בית הקברות המרוחק מכל יישוב הוא מקום מרגש בבלתי מושגות שלו ובמסתורין.
העניין הוא שהיום, כשיש טיילת ליד בית הקברות הישן, יחד עם שורת וילות, וכשמסביב מתרבה הבנייה עם מרפסות המשקיפות על נוף המצבות והלוויות, הפך בית הקברות לעוד שטח עירוני יומיומי, טריוויאלי, שיגרתי.
ובית הקברות גורדון? הוא בכלל שוכן חשוף ליד הכביש העוקף הדרומי החדש, אפילו בלי חומה, וגם הוא כבר הפך לחלק טריוויאלי מנוף האזור. וכך קרה, שבעת הליכה ספורטיבית ביום ראשון ברחוב בורג, מצאתי פתאום שביל חדש וסלול
(אפילו לא צריך להיות הרפתקן ולהתאמץ כדי למצוא אותו), החוצה את השדה ומוביל היישר אל שורת המצבות הראשונה של בית העלמין הישן, ללא הפרדה מהשדה, ללא שלט ברור. פתאום באמצע ההליכה אתה מוצא עצמך במרחק מטרים ספורים מהקברים שבקצה המזרחי של בית העלמין.
הלכנו עם השביל ימינה בתקווה שיתברר שהוא בעצם עוקף את האתר של חברא קדישא ומחזיר אותך אל הרחוב או אל שכונת נעורים, אך לא שביל ולא נעורים, וכך הגענו אל מול החומה האפורה.
לחזור אחורה? מה פתאום. והנה, כמו בילדות היפה, באותה התרגשות, אפשר לטפס שוב על חומת מקום אסור, להסיג גבול והופ, אנחנו קופצים אל הצד השני, בחזרה אל שביל ההליכה. אפילו הברכיים הפגועות עמדו בעומס. ושוב, תודה לאל, נעורים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם