הוראה חדשה: שחקני תיאטרון חיפה חייבים לגור בעיר
לאחר כמה שנים שחונות, מנסה ההנהלה החדשה של תיאטרון חיפה להרים ראש. בין הצעדים: הקמת קבוצת שחקנים חיפאית צעירה (ומי שלא כזה - מועבר לעיר) שתחזיר את הגאווה לעיר. אגב כך, נכנסים חברי ההנהלה במתחרים מהקריות: "מדובר באולמות להשכרה"
המהלך הבולט ביותר הוא הקמת קבוצת שחקנים צעירה בגילאי 30 שיתגוררו בעיר, ינשמו אותה ויהיו חלק בלתי נפרד מהווייתה. על פי התוכנית, תיצור קבוצת השחקנים במקביל לקאסט הקיים של שחקני התיאטרון. בהמשך, כך מקווים בתיאטרון, יבואו הפקות שיוצגו בארץ וגם ברחבי העולם.
כאמור, התנאי עליו לא הסכימו להתפשר בתיאטרון, הוא מקום המגורים של השחקנים, שעליהם נאסר להמשיך להתגורר בתל אביב. כבר החודש עומדים הצעירים לסגור חוזים מול בעלי דירות בעיר, כשאת התשלום עבור שכירת הדירות מממן התיאטרון, זאת בנוסף למשכורתם הקבועה.
קבוצת השחקנים הראשונה כוללת שמונה שחקנים בגילאי 20 עד 30, שנבחרו מבין 300 נבחנים. שניים מהם חיפאים, ואילו השישה האחרים הינם תושבי חוץ המחפשים לגור באיזור התיאטרון.
"התיאטרון מממן להם את שכר הדירה. לכל אלה שמהמרכז, ועוד קבוצת חיפאים קטנה שהם תושבים חוזרים, עליהם נמנים רביע חורי, יונתן שוורץ ואסיה נייפלד", מספר המנהל האומנותי של התיאטרון, משה נאור. "השאר תל אביבים, כיוון ששם מתרכזת העשייה התיאטרלית. לטעמי זו תוצאה של הזנחה מסוימת, זה פשוט קרה. בתל אביב יש פיצוץ אוכלוסין מבחינת שחקנים, אמנים ויוצרים".
האם הם יהיו חלק מהתיאטרון, או קבוצה נפרדת?
"זו תהיה קבוצת שחקנים חיפאים שנקראת 'החיפאית', זה יהיה שמה המסחרי, והם אינם קשורים לקבוצת שחקני התיאטרון. בשנה הראשונה לא נציע אותם כסדרה למנויים. היא תציג כאן, תצא מפה לערים אחרות בארץ ואולי גם בחו"ל, אבל למנויים היא תהיה בחירה".
"אני מקווה שקבוצת התיאטרון הצעירה, תצליח לעשות מה שהקבוצה של נולה צ'לטון עשתה כאן לפני שלושים שנה, בה היה התיאטרון בראש השיח המקומי", אומר נאור. "קרו כאן דברים מעניינים ואני בטוח שגם כעת יקרו". כאן אולי המקום לציין שבאופן אירוני, נאור עצמו מתגורר עם משפחתו דווקא בתל אביב.
אם כבר העברתם את התל אביבים צפונה, אתה לא חושב שגם המנהל אמנותי צריך לחיות בעיר?
"זו לא שאלה של מחשבה. אני ומשפחתי חיים בתל אביב, אין פה אידיאולוגיה מאחורי זה שאני גר בתל אביב. אלה החיים. כשיש חזרות שהתיאטרון עורך - כל החזרות מתקיימות בתל אביב. מהרגע שאני נכנסתי לתפקיד - היה ברור לחלוטין שהתיאטרון לא יסיע את השחקנים שלו מדי יום לערוך חזרות בחיפה.
"הייתי כבר בסרט הזה עם מנהלים קודמים שעבדו פה, ראיתי איך הפקות קורסות אחת אחרי השנייה, כיוון שהשחקן המסוים נסע בפקקים, בקושי היה לו כוח לחזרות והיה צריך לחזור הביתה. כמו שהחזרות של תיאטרון החאן ושל תיאטרון באר שבע נערכות ברובן נערכות בתל אביב, גם אם הייתי גר בחיפה, כנראה שחצי מהזמן הייתי צריך לנסוע לביים בתל אביב.
"מבחינתי אין הבדל. כשאני
"בשיתופי פעולה עם גופים אחרים, גם בקשרים שנשמרים עם יוצרים שחקנים, בלי זה התקופה הראשונה הייתה נראית שונה לגמרי. הכוח שלי היה בזה שהסכמתי לוותר על האגו שלי קצת, ולא להגיד 'הנה אני מביא לפה את המנוי בעצמי, אני עשיתי', אלא לקחתי עזרה, נעזרתי, ניסיתי לא להחליט על דברים מהר, לא אמרתי לעצמי שאני בשנה משנה כאן את כל המפה".
עבור דני נישליס, יו"ר הדירקטוריון, שהיה המנוע הדוחף מאחורי הקמת קבוצת התיאטרון הצעירה, זו התקופה המאושרת בחייו.
"זו פריחה מחודשת של התיאטרון", הוא אומר בסיפוק. "הימים הכי יפים של תיאטרון חיפה, היו הימים של מוני מושונוב, איציק ועופרה ויינגרטן וחווה אורטמן, שנולה צ'לטון ריכזה אותם כקבוצת תיאטרון צעירה. הם היו צעירים מלאי מרץ. או הימים שראש העירייה אבא חושי הביא לחיפה את האמנים, ונתן להם כאן מגורים על מנת שישבו ויצרו בשקט, כמו אמנון מסקין, אורלנד ואחרים".
מתי הבנת שהתיאטרון צריך גם פוש תרבותי, ולא רק גב כלכלי?
"מבחינה אמנותית הודיעו השבוע, שהתיאטרון מועמד ל-9 פרסי תיאטרון, דבר שלא היה בחיים. כשהבנתי שהתיאטרון עלה על דרך המלך - הסתכלתי מה יקרה בעוד כמה שנים. גיליתי שהיום למעשה אין להקה אמיתית ושהשחקנים שלנו, שהם בעצם חמישה, משחקים בטלוויזיה בקולנוע בכל מיני מקומות, והכי חמור - שאנחנו עדיין נשענים על קופרודוקציות עם תיאטראות אחרים.
הבנתי שאם ניצור קבוצה משלנו - מצד אחד יהיה לנו קאסט קבוע, וכך לא אצטרך להתחנן. אם אני רוצה היום להעלות הצגה, ואנחנו חושבים ששלמה בראבא הוא השחקן הכי מתאים, אז אנחנו צריכים להתחנן לקאמרי שישחררו אותו.
בנוסף הוא צריך להתאים את ההצגות שלו למועדים שהוא פנוי, זו להטוטנות לא נורמאלית. אם לא נתחיל פה לגדל שחקנים שלנו - שמצד אחד יהוו את הקאדר העתידי של השחקנים, ומצד שני ישתלבו בחיי התרבות של העיר, ילמדו בבתי הספר למשחק, יפתחו פה חוג תיאטרון יעשו ערבי שירה בקפיטריה - שוב נדשדש ונהיה תלויים באחרים. התיאטרון הזה חייב לצאת לעצמאות מוחלטת, ולא להיות תלוי באף מנכ"ל של תיאטרון במרכז".
אתה יכול לתת דוגמא?
"יש לנו הצגה מאוד מצליחה, 'אמא מלכה'. היה קשה מאוד לקבל את מרים זוהר מבית לסין, מכיוון שהיא מאוד עסוקה, בונים עליה ויש לה הצגות. לקח המון זמן להשיג אותה, וזה רק הוכיח לי עד כמה אנחנו עדיין תלויים בתיאטראות אחרים. אז החופש האמנותי הזה, יציקת התשתית לעתיד של התיאטרון, השילוב בחיי התרבות של חיפה - זה הזמן.
"קבוצת הצעירים לא עולה הרבה כסף. אנחנו מממנים להם את הדירות, הם ירוויחו מזה שיופיעו בעוד אירועים בחיפה, ובעיקר ימלאו את התיאטרון בנשמה. הם יעשו חזרות בחיפה, כיוון שהתנאי הבסיסי הוא שהם יגורו בחיפה. ומתוך שמונה שחקנים צעירים שהתקבלו - שישה מתוכם מגיעים מחוץ לחיפה. כך אנחנו גם יוצרים הגירה חיובית. אני מאוד מאמין בהם".
איך אתה רואה התחרות עם תיאטרון הצפון וקרית מוצקין, איך נלחמים בדבר הזה?
"אני חושב שאלו אולמות שאי אפשר היה לעצור את הקמתם. אבל השאלה היא למה לא עבדו נכון כנגד האולמות האלה, זלזלו בהם ואמרו 'נו, אז קם עוד אולם, מי ייסע לקריית חיים?'. התפיסה לא הייתה נכונה, ואם מהתחלה היו ממתגים את התיאטרון בחיפה נכון - היו יודעים לשמור על הלקוח. המתחרים הביאו הצגות שהקהל רצה לראות.
"היום לשמחתי אנחנו מובילים קו של מגע אינטימי, באמצעות הצגות קטנות על ידי ניצול חללים קטנים. זהו תיאטרון אמיתי, שלא רואים באולמות להשכרה האלה. הרעיון הוא להחזיר את הטעם של תיאטרון אמיתי, עם מחזאות גדולה. להחיות את המחזאות היהודית, כמו ינטל, עגנון, מחזאות מקורית. הקו המוביל של התיאטרון, הוא לתת לצופה תיאטרון אמיתי עם כל ההילה שסביב. אנחנו לא כמו תיאטרון הצפון ומוצקין, שהם אולם להשכיר שמביא מכל הבא ליד".
עד כמה אתה כיו"ר דירקטוריון, מרגיש שמשתפים אותך כבעל השפעה?
"אני לא מתערב, אך כן מייעץ. אני שמח מאוד שדרור גרבר (המנכ"ל, א"נ) ומשה נאור משתפים אותי, כמו למשל בנוגע להצגה שעומדת להיות מוצגת עם 40 נגנים. בסופו של דבר המנהל האמנותי והמנכ"ל יחליטו. אני הייתי בצפייה בלונדון, אבל על תקן בעל המנוי שמחווה דעה".
האם ההצגה הזו תשחק במקום אחר?
"לא. אם התל אביבים ירצו לראות אותה - שיגיעו לחיפה".
גם המנהל האומנותי נאור מסרב להתרגש מהאולמות המתחרים בקריות. "הם יכולים להמשיך בקריות כל מיני דינמיקות. זה לא תיאטרון מה שיש כאן בקריות. זה היכל תרבות, שמארח הצגות תיאטרון. צריך לזכור את זה.
"לא מוצקין, ולא מה שנקרא תיאטרון הצפון זה תיאטרון. הם היכלי תרבות, כמו כל היכל תרבות בארץ. הם אולמות להשכרה, הם מארחים, הם יכולים להיות עם ציוד יותר מתקדם או פחות מתקדם.
"מפעל הייצור הם התיאטראות האמיתיים. תיאטרון 'הבימה', 'בית לסין', 'הקאמרי', 'באר שבע', 'גשר' תיאטרון חיפה ה'חאן' הירושלמי. זה תיאטרון, גוף רוחני. תיאטרון זה לא סתם בניין, זה לא סתם אולם".
ואולי זו הייתה טעות של ראשי העיר הקודמים, שאיפשרו להקים תיאטרון בתוך השטח שלהם?
"יש הרבה בברנז'ה של התיאטרון שחושבים שהתהליכים שהיכלי תרבות האלה לא עשו טוב לתיאטרון, וכמובן שיש כאלה שחושבים ההיפך. יש יתרונות וחסרונות לכל מהלך, וכך גם במקרה הזה. יש יותר עבודה, מכיוון שהיכלי התרבות האלה קונים הופעות וזה מייצר עבודה.
"על איכות העבודה אפשר להתווכח. יש אנשים שיגידו ויתלוננו, שתיאטרון הצפון מחליט לי מתי אני אעשה את ההפסקה בהצגה, ויגיד לבמאי מתי תהיה הפסקה על מנת שניתן יהיה לפתוח את הקפיטריה. זו איזו מין זילות שנכנסה לתוך העניין המסחרי הזה. לכן יש אנשים שחושבים שזה רע. אלה החסרונות.
"אני לא אגיד שעמדתי מגובשת בעניין, אם זה טוב שקם היכל תרבות הזה או לא. זו עובדה בשטח כרגע, ואני מנסה לעבוד בתוך המפה הזו, עם הכוחות האלה, לראות אותם מצד אחד, ולא לשכוח מי אני בתוך הדבר הזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם