הסוד של אוטו: סיפורו של תסריטאי מחונן שנספה בדרך לאושוויץ
מחקר של היסטוריון גרמני הדהים משפחה צנועה וענווה מקיבוץ גבעת ברנר: בן משפחתם אוטו ליסאואר, שנספה בדרך לאושוויץ ב-1944, הוא בעצם התסריטאי מיכאל לוגן, מחבר הסיפור שהיווה מקור לסרט הקולנוע "חמים וטעים" בכיכובה של מרילין מונרו
חתום על אחת הקומדיות המבריקות בכל הזמנים וכי הוא זה שכתב את הסיפור שהיווה מקור לסרט הקולנוע "חמים וטעים" בכיכובם של מרילין מונרו, טוני קרטיס וג'ק למון. הסרט הוכתר בשנת 2000 כקומדיה של כל הזמנים על ידי מכון הסרטים האמריקאי.
ב-1974 קיבל דן ליאור (שנפטר בינתיים) מכתב מפתיע מהיסטוריון לחקר הקולנוע הגרמני בשם ד"ר גונטר סטראשק, שחקר במשך עשרות שנים את תחום יוצרי הסרטים שיצאו מגרמניה. מהמכתב התברר, שאחיו אוטו ליסאואר הוא למעשה מיכאל לוגן, תסריטאי של סרט גרמני לא מפורסם שעלילתו מתארת את קורותיהם של שני מוזיקאים מובטלים שמצטרפים לתזמורת של נשים. סיפור זה היווה מקור לתסריט הסרט "חמים וטעים".
בתחילת שנות ה-30' של המאה הקודמת עבר אוטו ליסאואר להתגורר בצרפת. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא איבד את אזרחותו הגרמנית ועבר לפריז, שם הוא ניסה להתנדב ללגיון הזרים הצרפתי כדי לקבל אזרחות צרפתית, אך ללא הצלחה.
ידידו לספסל הלימודים, הביופיזיקאי מקס דלבריק, שהיגר כמה שנים קודם לכן לארצות הברית, ניסה בעזרת פרסומו להציל את אוטו. הוא דאג לאשרות הדרושות לו כדי להגר לארצות הברית, אך אוטו לא ניצל אפשרות זו ונשאר בצרפת.
בשנת 1933, כשאוטו בן 27, הוא כתב בבית קפה, ביחד עם חברו הטוב הסופר והשחקן רוברט ת'ורן, תסריט לסרט בשם "רומן האהבהבים" (תרגום חופשי), בתקווה למכור את התסריט ולהרוויח עליו קצת כסף. הסרט יצא לאקרנים בצרפת ב-1935 והוצג שם בבתי הקולנוע. למעשה, זאת ההצלחה היחידה של התסריט שהוא זכה לראות. את שמו הוא שינה לשם העת מיכאל לוגן על מנת לא לפגוע בכבודו של אביו, שהיה עורך דין ומלחין ידוע בגרמניה. אביו, מסתבר, לא רצה שהבן אוטו יהיה תסריטאי.
בשנת 1951 הסרט נרכש שוב, כפי הנראה על ידי הרפובליקה הפדראלית של גרמניה. הפריצה הגדולה הגיעה ב-1959, כשהזכויות לסרט נרכשו בהוליווד. רוברט ת'ורן, שותפו של אוטו, העביר לשם את התסריט. בהמשך בילי וויילדר, גאון קולנועי, ביים את הסרט "חמים וטעים" על בסיס אותו תסריט, והסרט זכה להצלחה קופתית מרשימה.
אוטו ליסאואר נולד בגרמניה בקיץ 1906. הוא היה טיפוס בעל אישיות מרתקת, שפנה לחיי האמנות וחי חיים בוהמיינים. אוטו היה תסריטאי מבריק ומבקר קולנוע, שהתחבר לברנז'ה המקומית באותה התקופה. אחד מחבריו הקרובים היה הביופיזיקאי מקס דלבריק, שלימים זכה בפרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה. הסופרים יאן לוסטיג ורוברט ת'ורן נמנו בין חבריו, ויש הסוברים שגם את בילי וויילדר הוא הכיר.
בעדות מתוך ארכיון קיבוץ גבעת ברנר, מספר אחיו של אוטו, דן ז"ל: "אוטו היה בוהמיין, ככל שהרוויח יותר, כך בזבז יותר. כסף לא חסר לו והוא היה מבוסס
מרי, אלמנתו של דן, כבר בת 96. אני מגיעה לביתה הצנוע שבגבעת ברנר, ופוגשת בה משקה את הפרחים בגינה המטופחת. היא אישה אצילית שעבדה שנים רבות בבתי הילדים. אנחנו מתיישבות בסלון דירתה, מרי מוציאה קופסא ובה תצלומים בשחור לבן. "זאת התמונה היחידה שיש לי של אוטו, הנה תראי", היא אומרת.
מה את יודעת עליו?
מרי מדברת לאט וברוגע, עם מבטא קל, ומנסה להיזכר: "מה שאני יודעת על אוטו זה שהייתה לו חברה שבדית, ובמקום שהיא תיקח אותו לשבדיה, היא נסעה לשם לבד והוא נסע לצרפת, שם תפסו אותו. בצרפת הוא עלה על רכבת עם עוד חבר בדרך לאושוויץ, החבר קפץ מהרכבת ואמר לאוטו שיקפוץ ביחד איתו והוא לא קפץ.
"האמא של דן ואוטו, שחייתה בקיבוץ כמעט עשרים שנה, קיבלה את ההודעה שאוטו נספה בשואה מהבחור שקפץ מהרכבת וניצל. היא הייתה כל כך עצובה וסגורה, בגלל זה מיעטנו לדבר איתה עליו. עד שהיא נפטרה היא קיוותה שאוטו עדיין בחיים. אני זוכרת את דן ואותי מדברים בינינו עד כמה זה נורא".
אחייניתו של אוטו, שולה, מספרת: "סבתא שלי גרה אצלנו תקופה קצרה והיא לא קיבלה את זה שהוא איננו. היא אף פעם לא רצתה להאמין שהוא לא בחיים. אני זוכרת שבתור ילדה גרתי בנשר והייתה לנו חצר עם גינה ודשא, והיה לי תמיד חלום שיום אחד מטוס ינחת ואוטו ייצא ממנו. כולנו התגעגענו אליו, בלי שהכרנו אותו. הוא תמיד היה חלק מאתנו למרות שאיש אף פעם לא פגש בו".
ד"ר גונטר סטראשק, היסטוריון גרמני, חקר לעומק את ההיסטוריה של יוצרי הסרטים שיצאו מגרמניה אחרי 1933. סטראשק, שהתכוון להוציא לקסיקון העוסק בתולדות ההגירה של סרטים בשפה הגרמנית שיצאו לאחר שנת 1933, התכתב עם המשפחה הישראלית, ובמכתב ששלח בשנת 1998 הוא ביקש ממרי לא לחשוף את הסיפור בדבר זהותו האמיתית של מיכאל לוגן, היות והוא רוצה להיות הראשון שיחשוף אותו:
"אודה לך מאוד אם לא תתקעי בכל השופרות את התוצאות של מיכאל לוגן=אוטו ליסאואר, כלומר: אני מקווה שאת מבינה שאנחנו רוצים להיות 'הראשונים' בלקסיקון שלנו! זו פשוט הגאווה הטיפשית של 'המגלים'", הוא כתב. ד"ר סטראשק, שהלך לעולמו אשתקד, לא הספיק להוציא לאור את הלקסיקון. אשתו, ד"ר קארין ראוס, מתכוונת להעביר את החומר שאסף בעלה לספרייה הלאומית בפרנקפורט.
במכתבו האחרון מיולי 2008, שתורגם מגרמנית, הוא כותב: "משנת 1972 אני חוקר לעומק את ההיסטוריה של יצרני הסרטים שיצאו מגרמניה. יש כ-300 אנשים שעסקו בתחום. המחקר עדיין בעבודה והספר ייצא רק בעוד כמה שנים. כדי לכתוב את הביוגרפיה הקצרה של אוטו הייתי בקשרי התכתבות עם קרובי משפחו של אוטו בין השנים 1974-2003. לדן ליאור (לשעבר פטר ליסאואר, אחיו של אוטו), נודע מהמכתב שלי, שנשלח אליו בפברואר 1974, שאחיו היה אחד התסריטאים של הסרט הנודע 'חמים וטעים'.
"בחודש פברואר 1974 נפגשתי במינכן עם הסופר יאן לוסטיג וראיינתי אותו. יאן סיפר לי שבשנת 1933 הוא גלה לפריז ביחד עם השחקן והסופר רוברט ת'ורן (ת'ורן נהרג בתאונת דרכים ב-1957, א"ל) ועם אוטו ליסאואר. נהגו רעיונות, סיפורים ותזכירים שנכתבו בתקווה שיוכלו למכור אותם לתעשיית הסרטים הצרפתית ולהרוויח קצת כסף. יאן נזכר שיום אחד ת'ורן וליסאואר באו לבית קפה וניסו לשכנע את לוסטיג להצטרף לעבודה המשותפת על התסריט, כדי שיעזור להם לעבד אותו לקומדיה, שלפיה שני מוזיקאים גברים מתחפשים לנשים כדי למצוא מקלט בתזמורת של גברות. לצערי, בדיעבד טעיתי וסירבתי משום שהנושא נראה לי לא מוסרי לאותה תקופה.
"ת'ורן וליסאואר הצליחו למכור את הסיפור בשם הצרפתי 'רומן האהבהבים' והסרט הוצג בבתי קולנוע בצרפת. בשנת 1951 יצאה הגרסה השנייה של הסרט בגרמניה 'FANFAREN DER LIEBIE', והגרסה השלישית 'חמים וטעים' יצאה ב-1959 והפכה להצלחה עולמית. אולם ליסאואר חתם על כך מ. לוגן או יותר נכון מיכאל לוגן.
לפי לוסטיג, "היה זה שמו המוסווה כסופר, כנראה משום שאביו, עורך דין ומלחין יהודי, עוד חי בברלין. זה היה כל מה שיאן לוסטיג יכול היה למסור לי על נושא זה. לוסטיג ורוברט ת'ורן היגרו להוליווד, אוטו ליסאואר נשלח ב-27 במרץ 1944 מצרפת לאושוויץ ושם נרצח. לאחר מחקר של למעלה מ-30 שנה בתחום הסרטים מהגלות, אין לי כל צל של ספק, שמיכאל לוגן ואוטו ליסאואר זהים".
משפחת ליסאואר הייתה אחת המשפחות האמידות בברלין וידעה רווחה כלכלית. תרבות המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייהם, ומרכזו של עולם המוזיקה הברלינאית היה בביתם. האב, פריץ ליסאואר, עורך דין בעל שם, היה מוזיקאי מחונן שראה עצמו יותר מוזיקאי מעורך דין. בדרכו לעבודה הוא היה קורא תווים ברכבת.
פריץ חיבר וכתב אופרות ומוזיקה קלאסית. את כתבי היד של יצירותיו אפשר למצוא בספרייה הלאומית באוניברסיטה העברית. בצעירותו הוא אף הספיק לראות את ברהמס ולקבל ממנו חתימה על צילום משותף.
אורח קבוע בבית ליסאואר היה לא אחר מפרופ' אלברט איינשטיין, שחש עצמו מוזיקאי וניגן בכינור. איינשטיין היה מגיע לביתם על מנת להשתתף בקונצרטים הביתיים של המשפחה, אך האב, בעל חוש שמיעה מחודד, לא ממש אהב לשמוע את איינשטיין מנגן, היות ורמתו המוזיקלית לא הייתה טובה דיו.
מרי נזכרת: "דן סיפר לי שאלברט איינשטיין היה מגיע לנגן אצלם בבית על כינור. באחת הפעמים הוא לא שמר על הקצב והאבא נזף בו: 'אלברט! מה איתך! אינך יודע לספור? אחת, שתיים, שלוש, ארבע, תלמד לספור'. אני יודעת שהמשפחה גרה בבית גדול מאוד והם ערכו הרבה ערבי מוזיקה, אליהם היו מגיעים המון אנשים מהחברה הגבוהה בגרמניה כדי לצפות בקונצרטים, אבל רק המקורבים נכנסו לבית. מי שלא הורשה להיכנס ישב על הדשא בחוץ והאזין להם. ידיד נוסף שהשתתף בקונצרטים היה אלכסנדר ברוולד, שניגן בויאולה". ברוולד היה מחלוצי האדריכלות הישראלית, הוא תכנן את בניין הטכניון הישן בחיפה והיה ממקימי הפקולטה לארכיטקטורה במכון.
בשנת 1937 שלח פריץ אופרה שכתב לאקדמיה הגרמנית למוזיקה, אך זו הודיעה לו שהיא לא מקבלת את האופרה שרשם מפני שהוא יהודי. פריץ, שראה בכך פגיעה עמוקה היות והוא היה מקורב לאנשים המשפיעים בגרמניה, חטף שבץ לב ומת.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אוטו הבוהמיין עבר לצרפת והאח הצעיר, דן, החליט לעלות ישראל אל אחותו הבכורה, שושנה, שהתחתנה עם ד"ר צבי סליטרניק (שזכה בפרס ישראל על ביעור המלריה).
הזוג הצעיר גר תחילה ביישוב נשר. כעבור מספר שבועות בצפון, דן הגיע לגבעת ברנר והוקסם. האטמוספרה הגרמנית ששרתה במקום תאמה לסיפורים ששמע, ועד מהרה מצא עצמו דן הצעיר מבית הארמון המפואר בברלין עומד בתור ליד חלון המטבח כדי לקבל את סל האוכל הדל.
דן נשאר בקיבוץ ואימו, אלזה, הצטרפה אליו מאוחר יותר. על מצבתו של דן, שנפטר ב-1986, נרשם גם שמו של אחיו: "לזכר אחי, אוטו ליסאואר, שנספה בשואה".קרוב המשפחה, האחיין יובל ליאור, מספר על הרגע בו המשפחה שמעה מההיסטוריון הגרמני, שדודם המנוח היה זה שכתב את התסריט עליו מבוסס הסרט "חמים וטעים": "אני זוכר את המכתב שקיבלנו, אף אחד מהמשפחה הקרובה כבר לא היה בחיים, חוץ ממרי. מרי הקריאה את המכתב לכל המשפחה ואני מאוד התרגשתי, הרגשנו גאווה חזקה ולא הבנו איך זה יכול להיות שלא ידענו על כך קודם לכן".
אחייניתו של אוטו, שולה: "זאת הייתה בשבילנו חדשה שנפלה כמו רעם ביום בהיר. אישית, שמחתי שהדוד שלי השאיר מאחוריו חותם עמוק. מבחינה היסטורית זה מסקרן לדעת מי היה מיכאל לוגן וכנראה שהוא היה הדוד שלי, אוטו ליסאואר. אבל גדולת הסרט שייכת לוויילדר, שעיבד את התסריט המבוסס על הסיפור של אוטו".
עדנה, אחיינית נוספת, אמרה השבוע: "העדות היחידה הגיעה מגרמניה מאותו היסטוריון והוא נשמע רציני מאוד. כל הזמן אנחנו אומרים שיש פה סיפור. באופן אישי מעניין אותי לדעת אם יש עוד יצירות שלו. אני רואה בזה לא זכות שלי, אלא הפסד שלא נולדו לי בני דודים ממנו".
האחיין, יובל ליאור: "אני בטוח שזה אמיתי, כששואלים אותי האם יש לי הוכחות, אז אין לי, כי מדובר על זמנים אחרים והאנשים כבר אינם. בטח שלא המצאנו את זה, יום אחד הגיע ההיסטוריון שערך את המחקר שאומר שאוטו ליסאואר ומיכאל לוגן זהים. הייתי בטוח שזה אמיתי ולא סיפורים, כי זה מה שאוטו עשה וגם כי לא שמענו מאז 'חמים וטעים' על מיכאל לוגן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם