הבית של כולם: החג העצוב של מחוסרי הדיור בבת ים
את ליל הסדר חגגו חמישה מחוסרי דיור מבת ים בחצר וילה נטושה במרכז העיר, המשמשת להם לאחרונה בית חם. "אי אפשר לשכב כל היום על ספסל"

בחצר הווילה הנטושה במרכז העיר מתגוררים לפחות חמישה מחוסרי בית. זיפים רבים מעטרים את פניהם ועל גופם בגדים בלויים. ברוב שעות היום הם יושבים בחצר הבית, המוקפת חומה קטנה, כאשר סדינים מהווים גדר חוצצת בינם לבין העולם בחוץ.
"בערב מתאספים פה עוד כמה אנשים מעבר למה שאתה רואה עכשיו", הם מספרים, "אנחנו לא קובעים מי יכול להישאר ומי לא, זה הרי לא בית שלנו. מי שרוצה להישאר פה ומתנהג כמו שצריך, נשאר. אחרי הכל כולנו באותה הסירה",אומר ו'.
כאשר אני מתעניין מתי פלשו לחצר הבית הנטוש, מחפשים כל הנוכחים מקום אחר בו יוכלו לנעוץ את עיניהם ולהתחמק מתשובה. "אף אחד פה לא יגיד לך שזה בסדר. אנחנו יודעים שזה אסור ולא חוקי, אבל אין לנו איפה לישון. אי אפשר לשכב כל היום על ספסל.
"אנשים חושבים שאם ישנים על ספסל אז זה בסדר, אבל זה ממש לא ככה. אנשים עוברים לידינו ומכים אותנו, מקללים אותנו, מתייחסים אלינו כאילו אנחנו פח אשפה, הזבל של המדינה. פה, בתוך הבית הזה, אני מרגיש בית, משפחה. כולם פה אותו הדבר, לכולם יש בעיה אחת מרכזית והיא שאין לנו בית. זה קשה אבל מסתדרים".
המונולוג הנ"ל שייך לס'. כאשר רוב תושבי הבית הנטוש ממשיכים בעיסוקם, ס' מתפנה לספר את סיפורו האישי. השיחה עמו קולחת להפליא. מבטא זר כמעט ולא מורגש. הוא עלה לארץ לפני כ-15 שנים וחצי מרוסיה הרחוקה, שם גם נפטרו הוריו זמן קצר לפני העלייה לישראל.
ס': "הגעתי למדינה שמאוד רציתי להגיע אליה. כנער צעיר בן 17, הבנתי שאין לי הרבה זמן להכיר את הארץ עד שאשרת בצבא ולכן התחלתי מיד ללמוד עברית באולפן.
את הפרק הצבאי בחייו סיים ס' לאחר כשלוש שנים ואז גם איבד את מקום מגוריו. "קרובי המשפחה גרמו לי להבין, שאני לא אוכל להמשיך להתגורר בבית שלהם, ולכן התחלתי לעבוד בבנייה. עם הכסף שהרווחתי שילמתי שכר דירה עבור דירה קטנה שאותה שכרתי כאן בבת-ים, באחד הרחובות שנמצאים קרוב אלינו".
ואיך התחילה ההידרדרות במצב שלך?
"באחד הימים נפלתי מפיגום. הייתי עם רגל שבורה וגבס. חזרתי לאותם קרובי משפחה, כי לא יכולתי לשלם עוד את הכסף של השכירות. אחרי חודשיים חזרתי לעבוד אבל הרגשתי כאבים ברגל. בגלל שלא היה לי ביטוח, אף אחד לא ממש התייחס אליי. המשכתי לעבוד בעבודות מזדמנות עד שפשוט נשברתי ונגררתי לרחוב".
הגעת למצב שבו השתמשת בסמים?
"לא, אבל הייתי קרוב לזה".
ואלכוהול?
"כן, אני שותה. אין מה לעשות. אין אף הומלס שיגיד לך שהוא לא שותה. אין כזה דבר. יש הומלסים שגם משתמשים בסמים ואז הם נראים זוועה. אותם אנשים שרק שותים, כמוני לדוגמה, לא מהווים סכנה לאנשים אחרים".
ביקשת עזרת מקרובי המשפחה שלך או מגורמי הרווחה?
"המשפחה שלי ניתקה איתי קשר. אף אחד לא רוצה שבן דוד שלו יישב לו בבית בגיל 26. גורמי הרווחה אמרו שינסו לעזור לי אך אף אחד לא באמת עזר. ההתאקלמות בארץ הייתה לי קשה מאוד. לא שירתי בגולני או בגבעתי, הייתי טבח, אבל שלוש שנים של צבא אני כן עשיתי. ציפיתי שיעזרו לי".
ואיך מצאת את עצמך מגיע לפה, לבית הנטוש?
"אנחנו לא קוראים לזה בית נטוש אלא 'הבית של כולם'. לפני כמה שבועות אחד החברים שלי סיפר לי שהוא מצא מקום לישון בו, בחצר של בית. הוא אמר לי שלדעתו אין אף אחד פה ואפשר לגור בבית. הגעתי לפה וראיתי שבאמת אף אחד לא מגיע לבית. החצר פנויה. כמובן שלא ניסינו להיכנס לבית ולפרוץ אליו, אבל בגינה אנחנו כן משתמשים. אנחנו לא מפריעים לאף אחד. אין לנו ציוד, רעש אנחנו לא עושים. מה כבר הפשע הגדול? רק לשים את הראש לנוח מבלי כל חשש".
תאר לי יום בחייך
"יום אחד בחיי? כל הימים נראים כמעט אותו דבר", אומר ס' בייאוש רב. הסבל ניכר היטב על פניו. עיניו הכבויות מעצימות את תחושת העייפות שמחלחלת בו. "אני קם בבוקר, מארגן את הבגדים המעטים שיש לי בתוך השקית שלי. מניח את המזרון שלי פה בצד ויוצא לרחובות כדי לבקש מאנשים כמה שקלים לקנות אוכל".
בשלב הזה של השיחה מצטרף גם ו'. "בשבילנו כל יום הוא מלחמה של הישרדות. אנחנו רוצים לחיות. אי אפשר להתעלם מאיתנו. אתה יודע, יש פה אנשים שלפעמים רואים אותנו ואומרים לנו ברוסית 'אתם מביישים אותנו. אתם מלוכלכים, תלכו מפה למקום אחר'. אני מבין שאף אחד לא רוצה שיהיו אנשים כמוני לידו כי זה לא נעים, אבל החיים הם שקובעים מה יקרה".

"אין לנו לאן ללכת", מדגיש ס'. "אחרי שאני מקבץ כמה שקלים, אני עושה סיבוב בפחי האשפה כדי למצוא סדינים שאנשים זורקים או מזרונים ישנים. אני מעריך כל דבר ואפילו אם הוא ישן ומלוכלך. בשבילי הוא במצב מצוין ואני לוקח אליי כל מה שאני חושב שעוזר לי. תסתכל פה בחצר, מאיפה אתה חושב שהשגנו את כל המזרונים, הסדינים, הכריות? הכל אנשים זורקים".
החצר הרחבה אכן גדושה בפרטי לבוש ישנים ובשמיכות בד בעלות ריח עז של צחנה. הדיירים מכבסים את בגדיהם ותולים אותם על גבי חוטי הדיג שנפרשו בחצר הבית הנטוש.
"זה ישמע אולי מטומטם, אבל אנחנו מנסים לשמור על היגיינה. פעם בשבוע אנחנו מתקלחים בצורה מהירה עם אחד מצינורות המים בגינות או ליד פחי האשפה, ואת הבגדים אנחנו גם רוחצים ותולים בחבל. זה מתייבש מהר מאוד", מספר ו'.
השכנים מעירים לכם?
"אף אחד לא מדבר איתנו כי אני חושב שאנשים מפחדים מאיתנו, למרות שאין להם סיבה. אנחנו לא רוצחים. יש כאלה שמשתמשים בסמים כמו שאמרתי לך כבר, אבל גם בחוץ יש אנשים שמשתמשים בסמים, אז מה?".
המשטרה הגיעה לפה?
"אני אף פעם לא נתקלתי פה בשוטרים. אף אחד לא סיפר לי שהיו כאן שוטרים. האמת שאין להם הרבה מה לעשות איתנו".
אתם רואים עצמכם יוצאים מהבית הזה אי פעם לבית שהוא שלכם?
ו': "היו שנים שחשבתי שיגיע היום הזה. אני כבר חמש שנים ברחובות, עובר ממקום למקום. מחצר נטושה לבית נטוש, לחדרי מדרגות ואשפה. פעם חלמתי שאולי יבוא היום ואני אצליח לצאת מהמצב הזה, אולי יום אחד זה יקרה, אבל את האמת, הפסקתי כבר להאמין".
ס': "אצלי המצב הוא שונה. אני לא הרבה זמן ברחוב, אבל אולי יום אחד אני אחזור למצב שבו הייתי פעם. אני לא מבקש הרבה, רק חיים רגילים כמו שיש לכולם. פה זה בית שאני מרגיש טוב עם עוד אנשים, אבל אני רוצה בית משלי, שאני אדע שהוא שלי. כל יום בבוקר אני צריך לחשוב מאיפה להביא אוכל או כסף, ואם אני אלך לישון רעב. אם יהיה קר או חם. אם יקרה לי משהו בלילה או לא. אני לא רוצה את זה".
איך חגגתם את חג הפסח?
ו': "שמענו שיש לא רחוק מפה עמותה שמחלקת קרטונים עם אוכל לחג הפסח. ביקשנו מהם כמה חבילות כאלה והבאנו לכאן".