בורדו זה פה: תעשיית היקבים בכרם בן זמרה
מהמשבר של שנות השמונים צמחה במושב כרם בן זמרה סמוך לצפת תעשייה מצליחה של יקבים. כשהאהבה לאדמה פוגשת תנאים נכונים
זה היה באמצע שנות השמונים. המחלקה להתיישבות בסוכנות דסקסה אז עם התושבים באיזה גידול חקלאי כדאי להשקיע. העצה הייתה להתרחק מתפוחים ואגסים, שמציפים את השוק, ולנסות משהו חדש - ענבי יין. כל יישובי האיזור סירבו לגעת, רק בני כרם בן זמרה החליטו לנסות, במשותף. נטעו 300 מאות דונם וחיכו למבול.
אלה היו שנים קשות למושבים. הסתבכויות כספיות ועיקולים. האגודה פורקה וכל חקלאי קיבל נתח משלו וזהו. יום אחד התקשר אל ממן ד"ר אברהם מלמד, שלימד אותו כלכלה חקלאית. המרצה אמר שהוא שולח אליו את ד"ר יאיר מרגלית, בעל יקב בוטיק נחשב. ביקש מממן שימכור לו ענבים משובחים.
"אם פה מכרו ענבים בשקל, אני מכרתי למרגלית בשניים וחצי שקלים", ממן נזכר. "ראיתי אצלו לקוח מבקש שני ארגזים ומרגלית עונה 'נשארו רק חמישה בקבוקים'. ודופק מחירים בשמים. ואני אומר לעצמי 'קיבינימט, אלה הענבים שלי'". אלה היו שנות התשעים, צריכת היין הממוצעת לאדם בישראל הייתה נמוכה. היו מעט יקבים שהתחרו על הלקוח. אבל ממן אמר שאם מרגלית יכול, גם הוא מעוניין לנסות.
ד"ר מרגלית לא שש לגלות את סודותיו המקצועיים, בסוף התפשר והציע שממן יתרכז ביינות לבנים. ממן אלתר ציוד. לקח מכלי נירוסטה ממחלבות, הביא משאבה קטנה ובחצר של ההורים סחט, אכסן ובקבק את היינות הראשונים של יקב דלתון, המותג שהקים בליטרים של זיעה.
"ארמונד בא ושאל אם ארצה להיכנס איתו לשותפות ביקב", מספר יוסי נחמיאס, מהמושב. "בדיוק הייתי אחרי פירוק שותפות עם האחים שלי במטעים ואמרתי 'חביבי, אני עם שותפויות גמרתי'. מי חשב אז על יין?". פחות מ-20 שנה אחרי כן כל האיזור מרוצף ביקבים. במושב לבדו יש חמישה שעובדים יום ולילה על השבחת הקברנה סוביניון. אפילו נחמיאס הסרבן נכנס לעסק.
נחמיאס מתנצל שהוא בקטנה - חצי תחביב. 2,500 בקבוקים בשנה, שאותם הוא מעיף מפה לאוזן. אחרי כל השנים הוא עדיין נאמן למטעים. "בארבע השנים האחרונות הכפלתי את המטעים שלי. אני מושקע שם בכמעט ארבעה מיליון שקל", הוא מספר.
"לעשות יקב רציני זה לפחות שני מיליון שקל, ואין, למרות שהיין שלנו זה הימור על בטוח". נחמיאס מעדיף לגדל. לענבים שלו יש שם טוב. יקב רקנאטי לוקח ממנו, גם כרמל מזרחי. ליין הפרטי הוא משאיר חלקה ותיקה וטובה שנותנת כל שנה תוצרת, ואת מה שנשאר הוא מוכר למעריצים מזדמנים. "מי שטעם את היין שלי לא יכול לטעום משהו אחר. מה שטוב בו שהוא לא זורק אותך לקרשים. אבל אם אתה לא קובע כללים, אתה מסתבך. מכיר את החבר'ה שאומרים 'אם אני עושה 2,000 בקבוקים, למה שלא אעשה 30 אלף?'".
נחמיאס לא אומר בפה מלא, אבל הוא מכיר טוב את גבי, הבן דוד שלו, שבנו אבי מחזיק היום את אימפריית רימון. מול אזור התעשייה דלתון מוביל שביל דגלים ליקב, שהולך חזק. מאות אלפי בקבוקים כשהמרכיב הסודי, לא תאמינו, הוא רימון.
גבי, האב, גילה לפני 15 שנים זן מיוחד של הפרי. עשה הכלאה בין כמה זנים, יצא לו משהו במשקל קילו וחצי עם צבע סגול, וברמת סוכר יוצאת דופן. גבי לא חשב על עסק. הוא ייצר כמה אלפי בקבוקים למשפחה, לחברים וללקוחות קרובים, כשהבן הבכור, אבי, בדיוק חזר מטיול באוסטרליה. "בפעם הראשונה ראיתי דמעות בעיניו. אחרי רבע שעה הוא אמר 'אבא אני חושב לחזור לאוסטרליה'.
עניתי 'תחזור, אבל בדרך תמכור 2,600 בקבוקים'. חשבתי שייקח לו חודשיים. הוא יצא ביום ראשון, ואחרי ארבעה ימים התקשר מיקב בעמיעד ואמר 'בוא'. הוא מכר את כל הסחורה ומצא יקב למכירה".
אבי בן 29 ומתנהג כמו שריף העיר. האימפריה שלו שולחת יין רימונים לאנגליה, לארצות הברית, ליפן. גבי, האבא, יושב לידו ומבסוט מהחיים. הראש של אבי שעובד נון סטופ, כמו מומחה לשיווק, והוא רק ילד.
אחרי הרימונים הוא ייצר יין מענבים, שנקרא "72" - על פי הקבלה, 72 שמות השם. מתברר שחלק מהכרמים גדל ליד מערת האידרא רבא, למרגלות הר מירון. על פי
נחמיאס יודע שהקרב על האמביציה נמצא ממש מעבר לכביש, באיזור התעשייה, שם אבי רוזנברג, שלמד איתו בבית ספר ושיחק איתו כדורגל, מריץ את יקב "אדיר". יקב שמקווה ממש בקרוב לא לראות אף אחד ממטר."אני רוצה להיות בין חמשת היקבים המובילים בארץ", אבי , היינן, מסביר את היעדים.
אבי הוא חלק משבט של משפחות המושב רוזנברג-אשכנזי שחבר עסקית בתחילת שנות השבעים ומאז רק הולך ומתפתח. את השבט הקימו האחים שמואל, צבי וישראל רוזנברג יחד עם אליהו אשכנזי. זה התחיל במטעים, דיר עזים, והיום יש מחלבה מפוארת, בית אריזה, חנות לאספקה טכנית, יקב מצליח - כ-60 איש יחד עם הילדים והנכדים.
שבט רוזנברג-אשכנזי מכוון גבוה. מנהלי מוצר, יחסי ציבור. מרכז המבקרים שלהם מעוצב בשיא הקלאסה. מרפסת עם נוף לכרמים ומייק ברנט ברמקולים. אבי בן 31, נשוי ואב לשניים, השלישי ממש בדרך. כשהוא מדבר על הגפנים, זה בערך כמו על המשפחה. "אני מרגיש במתח בדיוק כמו עם ההיריון של אשתי. היין הצעיר עומד להיוולד, רץ ובודק אם הגפן התעוררה".
מה עושה את מושב כרם בן זמרה לפנינת יין? זה כנראה הטרואר, מונח צרפתי שמתאר את תנאי הסביבה לגידול חקלאי. גובה, אקלים, סוג אדמה, שיפוע מדרון. כרם בן זמרה נמצא 822 מטר מעל פני הים. יש שם הבדלי טמפרטורה גבוהים בין החום ביום, לקור בלילה. אדמת בזלת, אדמת גיר. אלה בדיוק המקומות שהגפן אוהבת.
"אתה עירוני, בטח לא תבין את האהבה לאדמה", מלגלג על האורח מהמרכז אייל מילס, פקח במשטרה הירוקה של המשרד להגנת הסביבה ובעל כרמים. "אני חייב לעבוד עבודת אדמה, שם זה החופש האמיתי שלי. מבחינתי הבציר זה היום הכי יפה בשנה. גם החורף, התקופה שבה מעצבים את הגפנים. אלה הדברים האמיתיים".
באמצע שנות התשעים היה לאייל חלום להקים יקב והוא הקציב למטרה זו עשר שנים. ב-2001 הוא לקח מחפר בובקאט, חפר מתחת לבית והרים את יקב מילס, שמייצר כיום 8,000 בקבוקים בשנה. "יש לי אפשרות להיות בעל יקב גדול", מילס אומר.
"אבל אני רוצה בקטן. להיות היינן, הכורם, והמנכ"ל. אני מכיר כל בקבוק מהנטיעה ועד הפקק. לא הרבה יכולים לעשות את זה". יש עוד יקב ביישוב שהולך טוב, בן-זמרה שמו, וישנו ארמונד ממן שהתחיל הכל ועכשיו הוא מחוץ למשחק היצרני. בשנות התשעים, כשממן הבין שהוא לא יכול להחזיק את דלתון מבחינה כלכלית, הוא חיפש משקיע ומצא את מתי הרוני, יהודי אנגלי.
"הוא לא הבין", ממן צוחק. "שאל אם יין שלא מצליחים למכור היום יתקלקל מחרתיים. אמרתי לו 'יין, רק משביח'. אבל היו לו חושים מסחריים". הרוני השקיע. מ-30 אלף בקבוקים בחצר האחורית של ההורים עבר יקב דלתון לאיזור התעשייה והיום מייצר כמעט מיליון בקבוקים בשנה.
לפני ארבע שנים ממן נפלט, העסק היה גדול ממידותיו. היום ממן מגדל את הענבים ליקב, אבל יש לו כבר סטארטאפ חדש, חוות תבלינים באתיופיה. ממש עכשיו הוא נמצא שם בהתייעצויות דחופות. חכו, חכו, בסוף כל המושב יילך אחריו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם