משפחה חולבת: משפחת קורלנדר חוגגת 60 שנות חליבה
מאז 1951 ועד היום לא פספסו שלושת הדורות של משפחת קורלנדר מבית הלל יום אחד של חליבה, אפילו תחת מטחי הקטיושות. לכבוד חגיגות שמחת החלב השנתיות כינסנו אותם לשיחה משותפת
אבל נראה שמה שמהדק את הקשר בין לילי, טומי ודרור הוא דווקא זיכרונות הילדות: שלושתם מתרפקים על הימים שבהם חלבו את הפרות בידיים היישר לתוך הכד, ומשם שלחו את הכדים למחלבה בעזרת עגלה רתומה לסוס. אז נכון, בין לילי לבין הנכד דרור מפרידות 50 שנה, אבל במקרה שלהם מדובר במתמטיקה נטו.
אם נניח לרגע בצד את העובדה שמאז שהקימה לילי רפת בקצה הארץ חלפו 60 שנה ושהטכנולוגיה שינתה את העולם ואת הרפת מן הקצה אל הקצה, אין הבדל מהותי בין שלושת הדורות שעומדים מאחורי המשק המשפחתי-כולם מנהלים את חייהם על פי חוק אחד: חלב עושים באהבה או לא עושים בכלל.
לפני שבועיים, לראשונה במשק קורלנדר, המליטה אחת הפרות שלישיית עגלים שהצליחו לשרוד וההתרגשות בקרב בני המשפחה רבה. "זה משהו", אומרת לילי, 84, שראתה לא מעט פרות ממליטות בחייה. "תאומים נולדו לנו הרבה ותמיד יש התרגשות כשיש תאומים, אבל שלישייה חיה לא".
תוך כדי דיבור מנופפת לילי בכפות ידיה, שהופכות במהרה למוטיב מרכזי בשיחה. "מגיל אפס אני זוכר את סבתא עובדת ברפת. תמיד צחקתי על הידיים שלה-ידיים של חקלאית", נזכר הנכד דרור, 34, ולילי לא נשארת חייבת: "אני הקמתי פה את המקום בידיים האלה", היא אומרת בגאווה.
בהמשך חושף דרור הלצה שגורה בקרב חוג בני המשפחה המצומצם
את האנקדוטות שמאחורי העבודה ברפת, כמו על היום שבו נסע סבא למחלבה אבל שכח לקחת איתו את החלב, או על המקרר ששלחה מחו"ל אחות של סבא - שהפך לארון מכיוון שעדיין לא היה חשמל - מגלגלים נציגי שלושת הדורות בטבעיות על הלשון, עד שלרגע נדמה שמדובר בסיפור אחד שמתרחש בהמשכים, משנות החמישים של המאה שעברה ועד היום.
אבל ההתחלה הייתה בכלל ברומניה. בתום מלחמת העולם השנייה, לילי, ששרדה את אושוויץ, חזרה לבית הולדתה כדי לבדוק מי ממשפחתה נשאר בחיים. כמה שנים מאוחר יותר, עם עליית הקומוניסטים לשלטון, היא ובעלה יצחק (לויאש) ז"ל, שהיה איכר אמיד ברומניה, ברחו לארץ בחוסר כל.
"הם הגיעו לצפת ואבא שלי חיפש משהו דומה למה שהיה לו ברומניה-אדמה מישורית ונחל זורם", מספר טומי. "הוא תר את הארץ ולבסוף התיישב בעמק בית הלל, כשנחל החצבני זורם במרחק מאה מטרים".
ימי הקמת הרפת נשמעים כמו סיפור פל? חים רומנטי. "בהתחלה היה קצת קשה", מספרת לילי. "קיבלנו משק מהסוכנות ופרה אחת שהייתה בהיריון, ויצאנו עם חרמש לחפש לה אוכל". כשהפרה המליטה מכרה לילי את בגדיה בשביל פרה נוספת והמשק המכובד מנה כבר שלוש פרות. את החלב של הפרות, שהיה למרכיב העיקרי בתפריט היומי, הם ניצלו עד תום-מחלב לשתייה ועד לשומן שעל המרק.
לאט לאט הלך המשק וגדל, ובשנות השבעים, כשבסוכנות גילו שבצפון הרחוק ישנה מחלבה שבעלת הבית שלה שולטת בגרמנית, החלה לילי להעביר בהתנדבות הרצאות לתיירים גרמנים שבאו לראות מקרוב כיצד פועלת מחלבה במדינה הצעירה.
"זה קרה כשאף אחד עוד לא דמיין שיום אחד תהיה תיירות בישראל", מדגיש טומי, ולילי משחזרת שבאותם סיורים הייתה מספרת לסקרנים כיצד מפעילים רפת, איך עושה פרה וגם קצת על עצמה-ניצולת שואה משוקמת, שורדת אושוויץ, שהקימה משפחה. "זה היה בשבילי דבר גדול", היא אומרת.
לא היה לך קשה להעביר הרצאות לגרמנים זמן קצר יחסית אחרי שיצאת מאושוויץ?
"לא. דווקא רציתי שהם יראו, כי הם לא חשבו שיהודי מסוגל לעבוד עבודת אדמה, ואני ידע? תי הכל על המשק ויכולתי להסביר להם ולה? ראות להם שגם יהודים עובדים. אמרתי להם שאני הייתי הפטלינג, אסירה, בגרמניה".
ואיך הם הגיבו לסיפור שלך?
"הייתה להם הרבה רחמנות כלפיי, ולכן הם נתנו לי הרבה מתנות. הם התפלאו שהכרתי הכל על המשק ושיכולתי להסביר להם. היו מביאים לי דברים כמו ספרים, סכינים לגבי? נה, מטפחת ראש יפה".
לימים הפכה הרפת של משפחת קורלנדר לאחת הרפתות הראשונות בארץ שפתחו את שעריהן לקהל הרחב. "התיירות שלנו התחילה מזה שהתפתח פה כל נושא הצימרים", מספר טומי. "אנשים פתאום היו מסתובבים, רואים רפת, נכנסים ומתחילים לשאול שא? לות, ואנחנו לא מסוג האנשים שלא עונים או מגרשים אנשים. כשזה התחיל להפוך קצת למטרד אמרנו, בואו נעשה סדר. התקשרנו למרכז לטיפוח יזמות (מט"י) כדי לבקש הד? רכה, ובנינו איזושהי תוכנית שעובדת כבר כמה שנים טובות".
מאז מגיעים לרפת סוגים שונים של אנשים, וביניהם כאלה שלרוב רואים פרות רק בתמונות. "התפלאנו לגלות שיש אנשים שבטוחים שחלב גדל בשקיות בסופר", מחייך טומי. "אם לפני שלושים שנה היו אומרים לאמא שיום אחד אנשים ישלמו כסף כדי לבוא ולראות רפת, היא הייתה אומרת להם שהם משוגעים".
אחד הדברים הזכורים ביותר לבני המשפחה הוא התקופה שבה נאלצו לחלוב את הפרות תחת מטח הקטיושות שנפלו באזור בעת המנ לחמות בלבנון. "עבודה ברפת זאת דרך חיים", אומר דרור, שאחראי על כל נושא המחשוב ותחזוק הרפת שכיום כבר מונה 400 פרות ועגלים.
"אי אפשר להפריד בין החיים הפרטיים לעבודה, לטוב ולרע. כשאתה עובד עם בעלי חיים אתה עובד 24 שעות ביממה. את הפרה לא מעניין אם אתה בדרך לחתונה או במלחמה. צריך לחלוב אותה שלוש פעמים ביום, נקודה".
למרות התקופות הקשות, דרור מציין בגאווה שמשנת 1951 ועד היום הם לא פספסו חליבה אחת. טומי נזכר שבתקופת מלחמת יום כיפור, כאשר גויס לצבא ואחיו היה בשירות סדיר, מי שניהלה את הרפת הייתה לילי. "אני אישה שענ ברה הרבה בחיים, ככה שלקחתי את זה טבעי", היא אומרת בפשטות.
"ירדתם למקלטים?", מתעניין טומי, ואמו עונה בנחרצות: "לא, כי לא פחדתי בכלל! מי שעובר כל כך הרבה בחיים כבר לא מפחד-תמיד כשנפלו קטיושות הייתי אומרת-אחת, שתיים וזה עובר".
כמו שני הדורות שלפניו מתרפק דרור על הימים שבהם היו האירועים החגיגיים מתוזמנ נים במושב על פי מועדי החליבות-אלא שבנ ניגוד לאביו וסבתו הוא היה חייב לסמן וי על החיים בעיר הגדולה. נדרשו לו בדיוק שלושה חודשים להבין שהוא לא מוכן להחליף את ריח הרפת בעשן האוטובוסים וזוכר את החוויה התל אביבית הקצרה שלו כתקופה הגרועה בחייו.
"בשנת 2000 פגשתי בטיול בחו"ל בחורה שלמדה אדריכלות בתל אביב והלכתי בעקבותיה לעיר הגדולה", הוא מספר. "נרשמתי ללימודים בפקולטה ברחובות, ואחרי שלושה חודשים תפסתי את הרגליים וברחתי. היה לי צפוף, רועש, לא היה לי לאן ללכת. הבנתי שזה פשוט לא אני".
כשחזר למקומו הטבעי למד דרור הנדסאות רפת ברופין, מצא בת זוג חדשה והקים איתה משפחה מתחת לבית ההורים במושב. "כשהיא הכירה אותי אמרתי לה שאיתי זו עסקת חבילה. מכיוון שהיא עירונית לפעמים היה לה קשה לחיות פה, אבל לדעתי זה המקום הכי טוב לילד לגדול בו".
מאז ראשית ימי הרפת ועד היום נעשו בה לא מעט שינויים-הטכנולוגיה שינתה את אופן העבודה מן הקצה אל הקצה: את הפנקסים החליפו המחשבים, מספר הפרות כאמור הלך וגדל, ואלה שקמו מדי יום בארבע בבוקר לחליבה ראשונה היו העובדים התאילנדים.
ובכל זאת, מסורת אחת כן נשמרה: בכל פעם שיש ברפת פרה שמוכנה להזרעה מונף מעלה הדגל האדום שמודיע למזריע על הבשורה-בדיוק כמו בימי קום המדינה, הרבה לפני שמישהו חשב בכלל על הודעת טקסט. את תפקידה הנוכחי של לילי ברפת מגדירים טומי ודרור כבקרית איכות. ואכן בכל צהריים, כשהיא חוזרת ממועדון הוותיקים בתל חי, היא עושה סיבוב ברפת, בודקת שכל הפרות בסדר ושלאף אחת לא חסרים מים.
דרור: "קורה לא פעם ולא פעמיים שאתה מתנ כונן ללכת לחתונה, לבוש יפה, אבל בדרך אתה עובר ברפת כדי לראות שהכל בסדר. כשאחד מאיתנו יוצא לחופשות או למילואים-השני מחליף אותו".
הרפת של משק קורלנדר נמצאת על הנקודה הצפונית ביותר בשביל החלב. השביל הושק השנה לראשונה במסגרת חגיגות שמחת החלב שנפתחו השבוע ויימשכו עד 20 במארס.
פרטים על אירועים שיתקיימו במסגרת החנ גיגות, שמתקיימות בארץ זו השנה השישית - כמו סדנאות להכנת גבינות, מידע על רפתות, דירים ומחלבות הפותחות את שעריהן לקהל הרחב, וגם מסלולי טיול מיוחדים המחברים בין נקודות מרכזיות בענף החלב הישראלי-ניתן למצוא באתר: www.milk2010.co.il.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם