אבות הרוגי הפיגוע בקו 37 מסכמים שבע שנות מאבק
לפני 7 שנים גדע מחבל מתאבד את חייהם של 17 נוסעי קו 37 בחיפה, בהם הנערים אסף צור, טל קרמן ויובל מנדלוביץ'. מאז פועלים אבותיהם להסדרת הנצחת קורבנות הטרור ולמניעת שחרור מחבלים. כעת הם מספרים על היום הנורא ואיך זה להפגין מול משפחת שליט
בדיוק שבע שנים אחרי אסון קו 37, דמותו של יובל מנדלוביץ' ממשיכה ללוות את אביו יוסי בכל אשר יפנה. ימים אחדים לפני טקס האזכרה השנתי לזכר 17 חללי הפיגוע באוטובוס מספר 37 בחיפה, הוא פועל במרץ, יחד עם חבריו יוסי צור ורון קרמר, אשר גם ילדיהם נספו בפיגוע, במסגרת עמותת "שלושה אבות".
הם נפגשים באופן שוטף, מנסים להנציח את זיכרון הילדים, ולפעול, כדבריהם,
רק אחרי הלוויה של בנו בכה יוסי מנדלוביץ' בפעם הראשונה. "חזרתי מההלוויה של יובל, וירד לי אסימון. ישבתי על המיטה של יובל, והיו שם עדיין הציפות והסדינים בהם הוא השתמש. ממש יכולתי להריח את הילד. באותו הרגע נשכבתי על המיטה שלו, בכיתי שעתיים ונרדמתי.
מאז יש אצלנו חור שחור, שלא יתמלא לעולם. מה שקורה כאן זה בניגוד למחזור הנורמלי של החיים, בו הילד קובר את האבא. זה היפוך של חוקי הטבע. זו פשוט רעידת אדמה בלתי נתפסת, שמזעזעת אותך עד סוף ימי חייך".
מאז האסון, סבל מנדלוביץ' מבעיות בריאות קשות. "תשעה חודשים אחרי האסון, התגלה לי סרטן לימפומה של הקיבה. זה היה בשלב מספר אחד. טופלתי במשך שנתיים, כולל הקרנות וכימותרפיה, ובינתיים המחלה לא חזרה על עצמה. אני עושה בדיקות שוטפות, אבל צריך תמיד להיות בהיכון.
למנדלוביץ' חשוב לציין את חבריו לספסל הלימודים של בנו, שהקפידו לבוא אל המשפחה לאחר מותו. לפני כ-4 שנים, לאחר 37 שנים, עזבו בני משפחת מנדלוביץ' את חיפה. יוסי, חגית ושני התאומים בני ה-30, עברו לעיר הגדולה. הזיכרונות שאינם מרפים, כמו גם התזכורת הבלתי פוסקת בדמות המקום בו אירע הפיגוע - גרמו להם לעבור לתל אביב.
"כדי להגיע ממקום למקום באיזור הכרמל בו גרנו, אתה חייב לעבור ללא הרף באיזור בו קרה האסון. מאחר שגופתו של יובל, או יותר נכון לומר מה שנשאר ממנה, הייתה האחרונה שהוצאה מהאוטובוס, אז כאשר אני עובר שם יש לי עור ברווז. ממש סומרות לי השערות. אחרי הפיגוע חגית, אמא של יובל, אמרה שכל מקום מזכיר לה את האובדן של יובי. זה הורס את ימיה".
ועזיבת חיפה עזרה במשהו?
"הכאב לא כהה, הוא פשוט קיבל צורות ומהויות אחרות. כל פעילות שאנחנו עושים ביחד - אני חושב כל הזמן מה יובל היה חושב עליהן. אני הרי עושה הכל על ה'כרטיס' שלו, כלומר בשל היותי אב שכול. אבל הגעגוע הוא על בסיס יום יומי, ויובל עובר לי כל הזמן בראש. כאשר אתה מתגעגע - אתה חושב על התחושה האדירה של ההחמצה. בבית, ביום שישי, תמיד יש כיסא אחד ריק, שהוא הכיסא של יובל".
מה עושה אסון כזה לאב שכול, באשר לדעותיו לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני?
"לא נראה לי שבדור שלנו נזכה לראות שלום איתם. כאשר נחתמו הסכמי אוסלו, הייתה לי תחושת אופוריה של סיום הסכסוך. כאשר אתה חוטף מכה כל כך קשה, כשטובחים לך את הילד, מנפצים את גופו ושורפים אותו בצורה כל כך ברוטאלית - אז אתה חושב אחרת".
רון קרמן ממשיך את המסורת של אביו וסבו. כמוהם, הוא מפעיל את בית הדפוס שבשדרות המגנים, ובעידן של מחשבים ואינטרנט, ניתן עדיין להריח בעסק את ריח הנייר.
האסון, בו נרצחה בתו טל, תלמידת כיתה י"ב, מצא אותו ביום עבודה שגרתי בבית הדפוס. הוא עמד ליד המכונה, כאשר החלו להישמע שמועות על פיגוע ברחוב מוריה. הוא היה שקט, בתחילה, מכיוון שבשל המצב הביטחוני דאז אסרו הוא ואשתו על הילדים לנסוע באוטובוסים.
"התחלנו להרים טלפונים בשביל השקט הנפשי. הקווים כמובן קרסו, אז התקשרתי לאורלי, גרושתי, אמא של טל ודרור. היא אמרה לי שדרור נמצא בבית. מאותו רגע ניסיתי להשיג את טל. שמחתי לגלות שטל לא ברשימה של בתי החולים. בדיעבד, השמחה שלי לא הייתה במקום".
מה עשית?
"נסעתי לרמב"ם. שאלו אותי על הרוגה מסוימת שהיו לה ציפורניים ארוכות, אבל לטל לא היו ציפורניים כאלה. נסעתי משם לבית חולים כרמל, ואחרי זה אמרו לי שאני צריך לחזור לרמב"ם. נסעתי לשם עם אשתי, יפית, ומשם שלחו אותנו במונית לאבו כביר. מדהים, אבל כל הזמן חשבתי, הרבה לפני הפיגוע, על מה חושב הורה בדרך לאבו כביר".
ועל מה אתה חשבת?
"פשוט הסתכלתי על הכביש. הסתכלתי על קו ההפרדה שבאמצע הכביש, זה הכל".
ואז הגעתם לאבו כביר.
"והיה שם גיהנום עלי אדמות. אמרו לי שיש זיהוי ודאי של טל, וכאשר ביקשתי לראות את טל - אמרו לי שלא אוכל לזהות אותה. לפני הקבורה הארון של טל היה פתוח, וראיתי אותה כך שניתן היה לזהות אותה".
אבל החיים חזקים יותר מהכל. אחרת קשה להסביר את התופעה המדהימה של הולדת שלושה ילדים להורים, אשר ילדיהם נספו בפיגוע. לרון ולרעייתו יפית נולדה מיקה. לגרושתו אורלי נולד גיל, כיום בן חמש. גם ליוסי צור נולד ילד.
אתם מאמינים שיש קשר בין האסון לבין לידת הילדים?
קרמן: "אני נישאתי בפעם נוספת, ויש את הרצון לילדים משותפים, אבל גם האובדן של טל גרם לזה. לדעתי, הרי שאלמלא הפיגוע לפחות רוב הילדים החדשים האלה לא היו איתנו. אני ואשתי הצלחנו להביא ילד לאוויר העולם, דבר שאלה שרצחו את הבת שלי לא ייחלו לו".
מנדלוביץ': "כשקורה לך אסון כזה אתה יכול להיכנס למרה שחורה, או לבחור בחיים. כחלק מהבחירה בחיים - יש את זה שמביאים ילד חדש לעולם, ולהשקיע בו את האנרגיות".
אתה לא רצית ילד נוסף?
מנדלוביץ': "רציתי, אבל בשביל זה צריך שניים. אשתי לא רצתה, ואני מכבד זאת".
גם קרמן, בדומה לשני חבריו למשפחת השכול, רואה את בתו המנוחה כחלק בלתי נפרד ממשפחתו. "כאשר שואלים אותי כמה ילדים יש לי, אני אומר שלושה: טל, דרור ומיקה".
צור: "יש לי ארבעה ילדים. נולדו לי, הרי, ארבעה ילדים. כאשר קיבלתי תעודת זהות חדשה, עם שמות הילדים החיים בלבד, דרשתי ממשרד הפנים לקבל ספח עם ארבעתם. בסוף קיבלתי ספח בו רשומים ארבעה ילדים, אבל אסף רשום כ'ז"ל'".
את יוסי צור תפס האסון, בו נרצח אסף בנו, בגרמניה. הוא קפץ ליום וחצי לפרנקפורט, מטעם עבודתו כמהנדס תוכנה. שעות אחדות לאחר שנחת התקשר אליו אסף, לשיחה שגרתית, שבדיעבד תתברר כשיחתם האחרונה. זמן קצר לאחר מכן החל מבול של טלפונים, כאשר הוא נמצא חסר אונים בחו"ל.
אשתו נסעה לבצע זיהוי באבו כביר, ואילו הוא סידר טיסה עוד באותו לילה ארצה. "ראיתי את אסף בתוך הארון לפני ההלוויה. זה היה מאוד חשוב לי. זו הייתה מעין פרידה".
צור חי עם רעייתו, לאה, ועם בניו אריק ואלמוג, ואיתן בן הארבע וחצי. "שמחת החיים של אסף ממש חסרה לי", הוא אומר. "הוא ידע ליהנות מהחיים, כאילו ידע שזמנו מוגבל". איתן נולד שלוש וחצי שנים אחרי האסון. "זה לא פשוט, וצריך בגילנו להיעזר באמצעים טכנולוגיים", מודה צור, "אבל אני לא יודע איך היינו חיים בלי איתן. הילד הזה ממלא לי את הזמן בעשייה כיפית".
לאחר האסון החליטו שלושת האבות השכולים לייסד את עמותת "שלושה אבות". זאת, כדברי צור, "כדי שאסונות כאלה לא יקרו יותר, לא לנו ולא אחרים". כל פעילות העמותה היא על חשבון כספם וזמנם הפרטי. גורמים רשמיים אינם מסייעים להם, ועם ארגון "יד לבנים" הם נמצאים בנתק מוחלט.
הם נפגשים, גם בפורום של בני המשפחה, ומדברים כמעט מדי יום. המטרה העיקרית: הכרה על ידי המדינה בחללי הטרור ופעולות האיבה, כחללי מערכות ישראל.
"חשוב לי להבהיר, איננו מבקשים שחללי הטרור יוכרו כחללי צה"ל, שכן לא היו חיילים במותם", מסביר צור. "אנו בעד השמירה על הבידול הקיים בין אזרחים ובין חיילים בנוהלי הקבורה, במקום הקבורה, באופי הטקס ובמסגרות הטיפול וארגוני השכול.
"אבל מאידך, אנו רואים את חללי הטרור, כמי שנפלו במערכה המתמשכת של עם ישראל על זכותו לחיות בארצו, מערכה שהינה חלק ממערכות ישראל. אנו רואים את חללי הטרור כחלק בלתי נפרד מן האתוס של עם ישראל, ושל תקומת עם ישראל בארצו. על כן יש לתקן עוולה ארוכת שנים זו ולהכיר בחללי הטרור כחללי מערכות ישראל".
רון קרמן מוסיף: "לדעתנו הכרזה ערכית כזו הייתה מתקנת עוולה ארוכת שנים, משייכת את חללי הטרור לאתוס הלאומי של מדינת ישראל ושל תקומת עם ישראל בארצו, ומביאה פתרון קבוע לבעיה ארוכת שנים זו. אנו גם מציעים להשאיר את הביטויים המעשים של ההחלטה הזו לרשויות המקומיות השונות בישראל.
"החלטות כגון אם לקיים טקס במתכונת כזו או אחרת; האם להקים בבית העלמין האזרחי חלקה נפרדת לחללי טרור או להמשיך במתכונת הקבורה הנוכחית; האם להנציח את החללים באנדרטה אחת או באנדרטאות מופרדות; ברשימת שמות אחת לפי סדר א'-ב' או ברשימות נפרדות; האם להקרין את השמות ביום הזיכרון בטלוויזיה ברשימה אחת, או ברשימות נפרדות; כל ההחלטות האלה צריכות להילקח ברשות המוסמכת או המקומית".
מה שממש מרתיח את דמם של השלושה, היא האפשרות שמחבלים רוצחים ישוחררו לחופשי, בעסקת חילופי שבויים כזו או אחרת. "אם תהיה עסקה, הם יחזרו וירצחו את ילדינו", אומר מנדלוביץ'. "זה מה שקרה בעסקאות חילופי שבויים בעבר, וזה מה שעלול לקרות גם בעתיד. מדובר במחבלים, אשר ברובם נדונו לכמה וכמה מאסרי עולם. מדינת חוק לא משחררת אנשים כאלה, אבל אם זה יקרה - הם ישובו לרצוח ילדים".
יש כאלה שרואים אתכם כמכשול בפני שחרורו של גלעד שליט.
מנדלוביץ': "ליבנו עם משפחת שליט ועם כאבם. לדעתנו, מדינת ישראל עם צבאה הגדול לא תרים ידיים, אלא תעשה מעשה ותשחרר את גלעד. אסור להיכנע לחמאס ולשיטתו".
צור: "לפני כשנה הקמנו את המאהל שלנו מול בית ראש הממשלה, כאשר דיברו על עסקה כזו. אנו נפגשים עם שרים ועם חברי כנסת. לפני כשלושה חודשים נפגשנו גם עם ראש הממשלה, ביבי נתניהו".
הייתם בקשר כלשהו עם משפחתו של גלעד שליט?
צור: "נפגשנו משני צדי אוהלי המחאה, מול משרד ראש הממשלה. זה היה מאוד קורקטי. הם מבינים אותנו, ואנו מבינים אותם. יש להם את כל הלגיטימציה לעשות הכל למען הבן שלהם".
מישהו מהם ביקש מכם לרדת מהקמפיין שלכם נגד עסקאות שבויים?
צור: "לחלוטין לא".
יש כאלה בציבור שאינם שבעי רצון מהפעילות הזו שלכם?
צור: "נוצר פה מצב של דה לגיטימציה, כיוון שמנסים ליצור רושם שזה שאנחנו לא בעד שחרור מחבלים - אז אנחנו גם נגד שחרור גלעד שליט, וזו ממש לא אמת".
קרמר: "יש פה רוח נכאים, הרגשה במדינה של דכדוך וייאוש. המאבק שלנו נועד גם כדי להילחם בזה. ואני אגיד לך - אני בטוח שאנו ממשיכים גם את הדרך של אסף, יובל וטל. לא נוכל להחזיר אותם אלינו, אבל אנו משתדלים להציל חיים של ילדים אחרים".
מנדלוביץ': "בחלל המקביל, בו הילדים שלנו נמצאים עכשיו, טל נותנת לשני הבנים רשימה של ספרים לקריאה. היא הייתה אינטלקטואלית כזו, שאוהבת לקרוא. אסף מלמד אותם לגלוש, ויובל לוקח אותם לרכיבה ברכבות הרים הכי מפחידות שיש. הוא היה חסר פחד, הילד הזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם