המקצוענים: ביקורת בסושי סמבה ברמת החי"ל
לא הכל מושלם בסושי סמבה, אבל המקום שווה ביקור ולו רק בזכות המקצוענות שנודפת מכל פינה בו
מסעדת סושי סמבה צילום: רענן כהן
אפילו המוסד, גוף באמת יוצא דופן, מחליק לאחרונה בקטנות (על פי פרסומים זרים כמובן), במה שמעלה את השאלה המפורסמת שעניינה ארזים, שלהבות וקירות.
חמושים בתופעה הקצת מדכדכת הנ"ל, הגענו למסעדת סושי סמבה התל-אביבית. תשאלו למה תל-אביבית ומייד תקבלו את התשובה שרמת החי"ל, שרק במקרה שייכת לתל אביב, הפכה בשנים האחרונות למקום הבילוי הרשמי של תושבי השרון. הגישה אליה קלה מאוד, המקום מלא במגרשי חניה רחבי ידיים, ולפעמים כשהאופציה היא הרצליה פיתוח המהבילה או דווקא רמת החי"ל, הרבה שרונים בוחרים בשנייה - בדוק.
סושי סמבה זו המסעדה היחידה בישראל שהיא סניף של מסעדת פאר אמריקאית. למי ששכח או פשוט לא מכיר, נזכיר שהמסעדה היא מיזם של הישראלי לשעבר שמעון בוקובזה. היא אוחזת בכמה סניפים בארצות הברית, כשהבולט בהם הוא הסניף הניו יורקי. אותו סניף שהפך בשלב מסויים ל"המקום" להיות בו לאחר שארבע בנות בשם קארי, סמנתה, מירנדה ושארלוט החליטו לבקר בו באחד מפרקי הסדרה "סקס והעיר הגדולה".
ולעניינו, סושי סמבה היא אמנם מיני רשת אמריקאית, אבל כאמור שייכת לישראלי ושואבת כולה מהבישול המצוין של השף ניצן רז, יוצא שייטת, שעשה שנים בארצות הברית והגיע לפני ארבע שנים לבשל בארץ הקודש.
רגע לפני שנגיע לאוכל, חייבים לגעת בנושא המקצוענות. סושי סמבה היא מהמקומות היחידים בארץ בהם רואים מקצוענות נטו. אין מקום בסושי סמבה שנדמה כאילו עם עוד קצת השקעה הוא היה ממריא. התפאורה ייחודית ויוקרתית, גדודי מלצרים משייטים במרחב הענק של המסעדה ומוכנים לכל קריאה, הסכו"ם והסרוויס הם מהיפים והמושקעים בתחום, וכך גם התפריטים: גדולים, ברורים, מעודכנים ורציניים.
עוד לפני שנגסנו במנה אחת בסושי סמבה הבנו שלכל הפחות בתחום המקצוענות יש לפנינו סטנדרטים אמריקאים. נדיר מאוד, כיוון שבהרבה מקרים חברות זרות שעוברות גיור מאבדות בדרך גם כמה מהסטנדרטים ומצטרפות בחדווה לאווירת הסחבקיה המקומית.
הקלמרי הרגישו כאילו יצאו הרגע מהים
התפריט של סושי סמבה דומה מאוד לתפריט האמריקאי, ומאז הפעם הקודמת שביקרנו במקום, לפני כשנתיים, לא השתנה רבות. הרכב מנצח לא מחליפים. הקונספט, כשמו כן הוא, שילוב בין דרום אמריקאי ליפני. נשמע הזוי, אבל לא ממש. חובבי הסושי יכולים למצוא במקום רולים פשוטים של סושי כמו בכל סושיה רגילה. לצידם תמצאו מנות בשריות כבדות, מנות שמשלבות מזרח ומערב, פיצה סמבה מופלאה (הבסיס איטלקי, חלק מהחומרים יפנים) ותירס פרואני שלא תמצאו בשום מקום בישראל.
סושי סמבה צילום: רענן כהן
אנחנו הזמנו כמה מנות קטנות לפתיחה, טטאקי טונה (פשוט טונה צרובה סטנדרטית), סלט קלמרי חם עם פטריות, אדממה (תרמילי סויה חלוטים), פיצה סמבה ואת מנת היום של השף, סושי פילה מניון בציפוי טמפורה.
רוב המנות הקטנות נעות בין ארבעים לחמישים שקל, כשמנת האדממה עלתה 18 שקל מפתיעים לטובה, ואילו הפילה מניון עלה 58 שקלים (והיה שווה כל שקל). שתי מנות בלטו במיוחד, אחת לטובה ואחת לרעה. מצד אחד הטטאקי טונה. נתחי הטונה נצרבו יתר על המידה, עד שכמעט לא ניתן היה להבחין באדמומיות במרכזם. ברוב המקומות בעולם הנתחים מלווים ברוטב, במקרה הזה לא, מה שעוד יותר פגע בעסיסיות המנה, שממילא נצרבה יתר על המידה. אכזבה קשה, היחידה בארוחה מצוינת.
מצדה השני של הסקאלה פגשנו סלט קלמרי מצוין, שלווה בפטריות איכותיות, אספרגוס שבושל בדיוק במידה הנכונה וקלמרי שהרגישו כאילו יצאו הרגע מהים. שיא המנות הראשונות
נרשם כשהגיעה מנת הסושי פילה מניון שהתגלתה כשילוב מדויק בין סושי מצופה בטמפורה, כשבתוכו נתחים קטנים ומושלמים של פילה מניון איכותי.
נסו פעם להכניס בשר, עם אצות, אורז וציפוי טמפורה לשמן רותח, ונראה אם תדלו מהסיר גושי פחם שחורים או סושי נוטף טעמים. אני לא טוען שניצן רז הוא כל אדם, בכל זאת מדובר באחד השפים הטובים בארץ, אבל בכל זאת מדובר היה במפגן מרהיב של שילוב, טכניקה, דמיון וטעם.
בשל ריבוי המנות העיקריות הסתפקנו במנה עיקרית אחת, מוקקה מיסטה, מנה לא זולה של 124 שקל, שהיא למעשה תפזורת פירות ים (סרטן כחול, שרימפס, קלמרי, מולים ושות') על בסיס אורז ובתוספת חלב קוקוס, שמן דקלים, אגוזי קשיו ועוד. המנה הגיעה בכלי מהיפים שראינו והייתה בסך הכל איכותית וטובה ובעיקר נדיבה. לא נרשמו עצירות נשימה כמו בעניין הפילה מניון, אבל שוב, מדובר היה במנה מקצוענית ואיכותית שזה לא מעט.
מנה שמתפוצצת משוקולד
לצד המנה העיקרית הזמנו מנה ביניים מהתחום בתפריט שנקרא אנטיקוצ'וס. למעשה מדובר בסוגים שונים של בשר, משופדים על צ'ופסטיקס. בכל מנה שני שיפודים ובתוספת של 24 שקלים ניתן לקבל אותה על תירס פרואני שהוא סוג של תירס ענק, גדול פי שתיים ואפילו שלוש מגרגירי התירס הרגילים שאתם מכירים.
סושי סמבה צילום: רענן כהן
מדובר במנה מצוינת ומשתלמת במיוחד. הבסיס, דהיינו הבשרים, עולה בין 32-46 שקלים, ובתוספת התירס הפרואני זו מנה מאוד מיוחדת ומקורית, במחיר סביר.
כבדים ומבושמים משהו, החלטנו להזמין מנה אחת מתפריט הקינוחים וגילינו תפריט יפה שכולל קינוחים קטנים וקינוחים גדולים. מחשבה יפה של המסעדה על השבעים ובעיקר על שומרי המשקל. הזמנו קינוח אחד גדול של סושי סמבה שוקו בננה קייק. מעין סופלה שוקולד בתוך טוויל שוקולד, עם בננה צרובה ורוטב טופי.
לא נגיד שמדובר במנה הכי מקורית שראינו אי פעם, אבל שוב, מדובר במנה סופר מקצוענית. ב-36 שקל קיבלנו מנה שמתפוצצת משוקולד טעים ואיכותי. היא שודכה בדיוק לכמות נכונה של בננה ונהנתה מטוויל שוקולד איכותי שאפשר לאכול בלי שום קשר למנה.
כמו בכל הארוחה, נוכחנו שחוץ מהעובדה שסושי סמבה היא מסעדה טובה, היא לפני הכל מסעדה שיכולה לתת שיעור לכל מסעדה בארץ בעניין מקצוענות וסטנדרטים גבוהים. בסך הכל, ביחד עם בקבוק בירה (30 שקל לא זולים על בירה סאפורו) ובקבוק מים מינרלים, שילמנו 498 שקלים סבירים.
אם היינו הולכים על הרכב מנות קצת יותר סטנדרטי היינו מגרדים את ה-400 שקל מלמטה, סכום הוגן למסעדה כמו סושי סמבה שאף על פי שלא תמיד היא מעוררת ניצוצות, מוכיחה לכל אורך הדרך כי מדובר במקום ששווה ביקור שני ולמעלה מכך.
סושי סמבה, הברזל 27, רמת החי"ל
סושי סמבה צילום: רענן כהן
לשיפור:
עוד כמה קומבינציות סושי, בכל זאת מדובר בסושי סמבה, לא?
לשימור:
המקצוענות, המקצוענות ושוב המקצוענות. טוב, גם הטעם
בשורה התחתונה:
בשורה הראשונה של המסעדות בישראל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם