ראשי » מקומי » דרום » אשדוד ואשקלון

דרוש טיפול נמרץ: רשמים עגומים מסיור בברזילי

אנשי בית החולים ברזילי מתלוננים על עומס בלתי אפשרי של חולים. כתב זמן הדרום יצא להתרשם. המסקנה: המצב בכי רע. מנהל מחלקת פנימית א': "האופטימיות שלי נובעת אך ורק מכך שאני עומד לצאת לפנסיה"

המשבר בבתי החולים בישראל בוודאי לא החל בשבועות האחרונים, עם הפרסומים הבולטים על המצב הקשה בחדרי המיון והאשפוז, אבל נדמה שבימים האחרונים הגיע העומס לשיאו. בשבוע שעבר הודיע משרד הבריאות למד"א להפסיק לפנות חולים למספר בתי חולים בארץ, ביניהם בית החולים ברזילי באשקלון.

הסערה התקשורתית סביב הנושא החלה כבר כמה ימים קודם לכן, כאשר מנהלי שיבא הודיעו כי בית החולים אינו מסוגל לקלוט חולים בשל עומס יתר.

אנשי בית החולים ברזילי באשקלון מיהרו לעלות על העגלה וטענו שאצלם מצוקת עומס היתר קיימת זה חודשים רבים. הם סיפרו על כך שבמחלקות הפנימיות של בית החולים התפוסה היא מלאה ואף למעלה מכך, שגם המסדרונות מלאים במיטות חולים מאושפזים, שאין אפשרות אפילו לספק להם פרטיות מינימלית.

במקביל לטענות בתי החולים, טענו גם בכירים במשרד הבריאות, כי מדובר בסך הכל בתרגיל יחסי ציבור כאמצעי לחץ על משרד הבריאות להגדלת תקציבי בתי החולים. כדי להבין האם המצוקה בברזילי היא עד כדי כך חמורה, או שמא מדובר רק בתרגיל כדי להוציא עוד תקציבים ממשרד הבריאות, יצאנו השכם בבוקר אל בית החולים ברזילי, כדי לבדוק בעצמנו את המצב. את הסיור התחלנו, כמובן, בתחנה הראשונה שאליה מגיעים החולים – חדר המיון.

כבר עם הכניסה אל חדר המיון, ניתן היה לראות שיש אמת בטענות אנשי בית החולים. את חדר המיון גדשו חולים רבים מאוד שהמתינו לתורם. חלק מהחולים התייאשו מהתור הארוך והעדיפו לחכות מחוץ למתחם, עד שיגיע תורם.

חלק מהחולים איתם שוחחנו חששו שהעומס עלול לפגוע ביחס שיקבלו. חלקם אמרו שהם מרגישים שהבעיות שלהם לא זוכות לטיפול ראוי. "הגעתי לפה כאשר הפנים שלי רדומות", מספרת אפרת, אחת הממתינות, "אחות ממיינת אמנם קיבלה אותי, אבל ההרגשה שלי היא שלא מתייחסים למה שיש לי ברצינות.

"אני מרגישה סימנים לא טובים ומקווה שזה לא משהו רציני. אבל האחות אומרת לי לחכות. נותנים לי לחכות הרבה זמן. אני בהחלט מרגישה שצריכים לגלות פה יותר ערנות לבעיות האלה, כי ברגע שלא שמים לב ולא נותנים טיפול מהיר והולם, אז מתחילות בעיות".

הבעיה הראשונה שהעומס יוצר,

אם כן, היא זמן ההמתנה המתארך בחדר המיון. במהלך השעה בה שהינו בחדר המיון, ראינו בעיקר פנים חמוצות נוכח זמן ההמתנה הממושך. כל חולה מרגיש, במידה רבה של צדק, שהוא צריך לקבל טיפול מיידי ללא דיחוי, אך מפאת העומס הגדול בחדר המיון, ברור שאין זה אפשרי. מספר הרופאים מוגבל, מספר החולים נראה בלתי מוגבל, ומכל עבר ניתן לשמוע את החולים מתאוננים באוזני המלווים שלהם, על הסבל הכרוך בהמתנה הארוכה.

התסכול מההמתנה הארוכה מוביל לפעמים למתחים, ויכוחים ואף תופעות אלימות.  אנו היינו עדים לוויכוח כזה, כאשר שני חולים פצחו בוויכוח עם אחד המאבטחים על זמני ההמתנה. המאבטח ניסה להסבר להם כי העומס הוא הגורם לעיכוב ולא איזה מחדל מצד הצוות – אך לשווא. לאחר דקות ארוכות התייאש אחד החולים מהוויכוח העקר וצעק על המאבטח שהוא "לא מבין על מה הוא מדבר".

האווירה העצבנית בוודאי לא מוסיפה לתחושה הכללית במקום. ההמתנה, עבור חלק מהחולים, היא לא רק מעצבנת, אלא לעתים גם מסכנת בריאות. כך קרה כאשר הגיעה למקום תושבת העיר, שסבלה מדלקת ריאות. גם היא נאלצה, תוך שהיא מנסה לנשום בקושי, להמתין במשך למעלה משעה. רק לאחר שעה ארוכה, לטענתה, קיבלו אותה לטיפול אינהלציה. "לאחר האינהלציה נתנו לנו לחכות עוד", מספרת אחותה של החולה שליוותה אותה למיון, "מאז אנחנו פשוט מחכים כאן הרבה מאוד זמן, עד שימשיך הטיפול".

חולים רבים שהמתינו בחדר המיון פשוט נואשו בשלב מסוים ונטשו את המקום, על אף שלא קיבלו טיפול. אושרית, אחת מהחולות ששקלה לעזוב באמצע ההמתנה אך החליטה להישאר בכל זאת בגלל הכאבים מהם סבלה, טוענת שהזמן הרב שחיכתה הוא לא פרופורציונלי.

"אח שלי עובד במד"א, אז הוא חבש לי את היד הפצועה שלי ואמר לי לבוא לפה", סיפרה אושרית, "אחרי כל הזמן פה, אני רק מקווה שאלוהים לא ייתן לי להגיע לפה שוב פעם בכדי לקבל טיפול. התקשרתי לאחי ואמרתי לו שאני חוזרת הביתה ולא מחכה יותר, אבל הוא הכריח אותי להישאר ולקבל טיפול. אם לא הוא, הייתי חוזרת הביתה. הלכתי ודיברתי ושאלתי מה קורה. אמרו לי שאין מה לעשות וצריך לחכות".

גם כשעוברים את משוכת חדר ההמתנה ונכנסים לתוך חדר המיון עצמו, המצב אינו נראה טוב בהרבה. בין הווילונות התוחמים בין החולים השונים שנכנסים לתוך המיון, כבר לא נותר מקום להכניס חולים חדשים. הפתרון המאולץ: מפזרים מיטות חולים במעברים.

החולים, מיותר לציין, לא זוכים למידה של פרטיות, גם כאשר הבדיקות שהם נאלצים לעבור אינן צנועות במיוחד. אחת מאותן החולות שלא זכו למיטה המכוסה בווילון, המתינה ביום ראשון כמעט שש שעות עד אשר הגיע תורה לבצע בדיקה נוירולוגית.

"אלא שלאחר שהגיע אליה הנוירולוג, הוא לא הסכים לבדוק אותה במסדרון לעיני העוברים והשבים. אז נכנסו לתמונה בני משפחתה, במטרה למצוא עמדה מוקפת וילונות שתאפשר את קיום הבדיקה. "איזו ברירה יש לי?", שאלה אותי החולה בייאוש, "אני חייבת להגיע לברזילי, כי אין בית חולים אחר קרוב לאזור. כשקורה לך משהו, אתה רוצה להגיע לבית החולים הכי מהר שאפשר ולא שואל שאלות".

עם זאת, אותה חולה לא מאשימה את הצוות הרפואי, לא על ההמתנה ולא על עוגמת הנפש שספגה. "העומס הוא אכן נוראי, אבל אני מבינה את זה", אמרה עם הרבה סימפטיה לרופאים שטיפלו בה, "העומס עליהם הוא אדיר. אין מה לעשות, הבנתי שבימי ראשון העומס רב במיוחד. אם לא יוסיפו כוח עבודה לבית החולים, אני לא רואה אפשרות לתקן את המצב הזה. הרופאים והצוות הרפואי פשוט חסרי אונים".

כאשר סיימנו את הסיבוב בחדר המיון, היינו בטוחים שמצב יותר קשה מזה לא יכול להתרחש, אך כאשר הגענו למחלקות הפנימיות – גילינו עד מהרה שהתבדינו.

גם הנתונים המספריים היבשים יכולים ללמד על המצוקה הקשה במחלקות. כך, לדוגמה, במחלקה פנימית א' קיים תקן ל-38 מיטות חולים, אלא שבימים עמוסים במיוחד, כך מספרים לנו אנשי הצוות הרפואי במחלקה, מספר המיטות מגיע ל-60.

העומס האדיר יוצר לחץ עצום במחלקה ומציאות בלתי אפשרית, הן עבור החולים והן עבור הצוות הרפואי.  במקרים רבים בעבר, כשכלי התקשורת סיקרו עומסים בבתי החולים, היו המצלמות מתמקדות במיטות הפזורות במסדרונות בתי החולים.

במחלקות הפנימיות בבית החולים "ברזילי", עומדות המיטות דרך קבע במסדרונות, כאשר על רובן שוכבים המאושפזים. אותם חולים, המגיעים לעתים במצבים לא פשוטים לבית החולים, נאלצים להתמודד מלבד עם כאבים פיזיים קשים, גם עם תנאי אשפוז קשים: חוסר פרטיות, חוסר שקט – תנאים כמעט בלתי אפשריים להחלמה.

חולים רבים המאושפזים במחלקה מבינים את כאבם של אנשי הצוות הרפואי ומשבחים אותם. אך שני הצדדים יודעים, כי כך המציאות לא יכולה להימשך זמן רב. אמילי, שאושפזה לאחרונה במחלקה פנימית ב', מתארת מציאות לא פשוטה.

"בחדר בו אמורים להיות שלושה חולים, היינו חמישה", היא ממחישה את הצפיפות, "בתקופת החורף, מה שהולך במחלקות הפנימיות זה פשוט סיוט. המסדרון פשוט מלא. אין מקום לזוז שם. אין דבר כזה פרטיות שם, זה פשוט נוראי. יש חולים זרוקים במסדרון, בלי חימום. כשהייתי שם, היו שם אנשים מבוגרים בלי מקום מינימלי לחפצים שלהם, אפילו ארונית קטנה לא הייתה להם. אין שם את מינימום הפרטיות שאדם יכול לקבל.

"אני ממש הרגשתי את חוסר הפרטיות וחוסר היחס. אני חושבת שאולי יש מחסור בכוח אדם ולכן זה נראה כך. אני לא מאשימה את הרופאים. הרופאים היו מצוינים ומנהל המחלקה נתן יחס ושירות מעולה. אבל כנראה בגלל העומס, גם רופא מעולה ברמתו פשוט לא יכול להיענות לכל הפניות. אין מה לעשות. אני מבינה את אנשי הצוות הרפואי ויודעת שהמצב כואב להם".

חבר מועצת העיר אשקלון יורם שפר, הגיע לפני שבועיים יחד עם אמו לבית החולים, והיא אושפזה במחלקה הפנימית. "כל המסדרון היה עמוס לגמרי", הוא תיאר, "זה משהו פשוט נוראי. אי אפשר היה לעבור ולתת שירות לחולים. העומס הוא מעבר לכל פרופורציה. לא יכולתי לנשום מרוב צפיפות. אתה רואה שהאחיות פשוט לא עומדות בקצב. ברגע שנמצא שם חולה במסדרון, איזו הרגשה יש לו? אוטומטית הוא גם חושב שהטיפול שהוא מקבל לקוי בגלל העומס".

לא מדובר במקרים בודדים של חולים שהגיעו וזכו לאשפוז בתנאים מחפירים. רוב האנשים שהגיעו לחדרי האשפוז, מתארים את אותו המצב. "אתה פשוט לא מבין מה קורה שם", מנסה לתאר אחת החולות, "לפעמים הצוות הרפואי נאלץ לטפל רק במקרים הדחופים ביותר. אני בהחלט מבינה את זה, כי פשוט אין להם ברירה. כשהגעתי לאשפוז שם, אמרו לי שאני צריכה לישון במסדרון.

"אבל אני בחורה מאוד ביישנית ואני גם דתייה, ולכן אני לא אוהבת שמסתכלים עליי. רצו לשים אותי במסדרון וכולם עוברים שם. האחיות אמרו לי 'אנחנו מצטערות, פשוט אין לנו מקום במחלקה'. אמרתי להן שאני לא נשארת ככה בבית החולים ופשוט הולכת הביתה אם זה המצב. בסוף הם שמו אותי בחדר הטיפולים. אני חולה מאוד, ואני צריכה להתחנן שייתנו לי את הזכויות הכי בסיסיות. איזה מין דבר זה? זה לא הגיוני".

בניגוד לאותה חולה, שקיבלה את הפרטיות בחדר הטיפולים, רבים מאלה שאושפזו יחד איתה לא זכו לאותה הפריבילגיה. "אתה רואה אנשים מבוגרים שעברו צנתורים, שוכבים שם ללא פרטיות. ממש כאב לי לראות את זה", היא מתארת, "אותי זה זעזע. כולם רואים אותם. כשאתה חולה, לא מעניין אותך כלום, אבל לראות זקנים ככה זה ממש לא הגיוני. יש במסדרון אנשים שלא שולטים בצרכים שלהם. לפעמים אתה צריך לבקש סליחה כדי לעבור במסדרון. אנשים מתביישים ומסתירים עצמם כדי שלא ייראו אותם".

בנוסף לחוסר הפרטיות של החולים, יש עוד בעיה שנוצרת כתוצאה מהעומס הנוראי במחלקות: הזיהום שנוצר במחלקה כתוצאה מהמאושפזים שישנים במסדרונות. "הרופאים אמרו לנו שיש הרבה חיידקים במחלקה ועדיף לנו לנוח בבית", סיפר חולה אחר, "אני לא יודע אם זה המצב באמת, או שאמרו את זה כדי לפנות קצת מקום במחלקה".

ואם זה לא מספיק, אז הרי שאנשי הצוות הרפואי סיפרו לנו שהגענו עוד בזמן טוב יחסית, לאחר שבאותו בוקר שוחררו חולים רבים. לכן אנחנו לא זכינו לראות את שיא העומס, כאשר המחלקה הייתה מלאה כמעט עד לאפס מקום.

מנהל מחלקה פנימית א' בבית החולים, פרופסור שמואל אורן, בהחלט מבין את מצוקת החולים ובוודאי שמבין את מצוקת הצוות. "המצב פה הוא קטסטרופה", מודה פרופ' אורן. "פשוט אין לזה פתרון. המחלקות הפנימיות הפכו להיות פח הזבל של המדינה והמצב הולך ונהיה חמור יותר ויותר".

יש לכם פתרונות למצב?
"הצענו הרבה פתרונות. כבר עשרים שנה אנו מתלוננים על מצוקת מיון בחדר מיון. אין אפשרות להשהות חולים בחדר מיון, ולכן הרופאים שם צריכים להחליט באופן מיידי מי מאושפז ומי הולך הביתה. כל פתרון שהבאנו, דחו אותו. כל מי שמעליי לא ביקר פה בכלל. שר הבריאות ובכירי המשרד לא היו פה עשרים שנה. הם יושבים מול מסכי הפלזמה, הם לא באים, לא רואים ולא יודעים.

"הם ניזונים מסטטיסטיקה והם לא מתמודדים בשטח עם חולים או עם משפחות שבאות יחד עם חולים. הם לא יודעים מה זה לעמוד בציפיות. רק כשאני עושה צעד קיצוני, אנחנו זוכים ליחס מסוים. מה שמאוד מפריע, זה שיש חוק זכויות חולה שמופר פה בכל רגע ורגע, בקטע של פרטיות וזכות להיבדק בצורה תרבותית. אבל מה קורה בפועל? אנחנו בודקים חולים במסדרון ובחדר האוכל. במשרד הבריאות מחוקקים חוקים ולא מאפשרים לנו ליישם אותם. אנו עוברים על החוק בכל רגע ורגע, ואנחנו מנסים לשרוד כל רגע ורגע".

גם בבית החולים תל השומר יש בעיות דומות, לא רק אצלכם.
"הם עלו לכותרות, כי הנהלת בית החולים שיתפה פעולה עם מנהלי המחלקות הפנימיות. אבל פה אנחנו לא מקבלים שיתוף פעולה. הם נמצאים במרכז מדינת ישראל. יש להם יותר מיטות פר נפשות, המצב פה הרבה יותר גרוע. זה ידוע וזה נעשה יותר גרוע. אני רוצה לראות את הרופאים בתל השומר מגיעים לפה, הם היו בורחים. אגב, גם חלוקת הנטל בין מחלקות בית החולים היא לא שווה. אצלנו התפוסה מטורפת ויש מחלקות עם הרבה מקום. זה קורה בגלל החלטות של בית החולים של ניוד מיטות. כבר מההתחלה, החדרים פה נבנו לשלושה חולים, והנהלת בית החולים חייבה אותנו לקבל ארבעה".

זה בטח פוגע בכם מבחינה מקצועית. 
"בוודאי. אין לי שום ספק שאנחנו לא עושים רפואה נכונה היום, ואפשר לראות את זה בכך שאחוז גבוה שמשתחרר חוזר אלינו. זה קורה כתוצאה מהעומס הרב". 

מי אשם במצב?
"הנהלת בית החולים והנהלת משרד הבריאות. שני הגופים אשמים במצב. אני גם צורח על הנהלת בית החולים לפעמים. שומעים אותי ואומרים שאני מטורף. סניף דואר נראה יותר טוב מהמחלקות הפנימיות".

יש מקום לאופטימיות?
"האופטימיות שלי נובעת אך ורק מזה שאני עוד שלוש שנים יוצא לפנסיה, ואני מברך על כל יום שאני מתקרב לשם. המצב הנוכחי מוביל לזה שמורל הרופאים ירוד. עובדה שבמשך עשרים שנה שמתמחים ברפואה עוברים פה התמחויות, אבל אפילו לא אחד בחר לעשות פה אצלנו את ההתמחות שלו, כולל הרבה מתמחים אשקלונים. זה מראה על המצב. אם היינו מחזירים רק את האשקלונים לפה, היינו יכולים לשפר את בית החולים".

איך המצב הזה פוגע בשגרה שלכם?
"הוא פוגע מאוד. אני עושה דברים שעשיתי לפני עשרים שנה. אני, כמנהל מחלקה, חותם על מכתבי שחרור בגלל שיש  פירמידה הפוכה, מנוגדת לכל הגיון. יש רופאים בכירים ומתחתם מספר מועט של מתמחים. יש מחסור בכוח אדם. רוב העבודה שנעשית במחלקה נעשית על ידי רופאים בכירים. בתל השומר בחיים לא תראה רופא בכיר חותם על מכתבי שחרור, שזו עבודת מתמחה. אבל הם בטלוויזיה, כי הנהלת בית החולים איתם, ולא כמו פה, שהנהלת בית החולים נגדנו. המערכת בכללותה לא מתפקדת כמו שצריך ואנשים רבים מצביעים ברגליים ולא באים לפה בגלל זה. ואני בוודאי יכול להבין אותם".

מבית החולים ברזילי נמסר בתגובה: "המצב בבתי החולים בארץ בכלל ובברזילי בפרט חמור באופן קיצוני. אין טעם להסיט את הדיון להתנצחויות בין מנהלי המחלקות לבין עצמם או בינם לבין ההנהלה.

"צודק פרופסור אורן בטענה לגבי העומס בפנימיות, העולה על זה במחלקות אחרות, בעיקר בחודשי החורף. בניגוד למחלקות הכירורגיות, בפנימיות לא ניתן לצמצם או לדחות מקרים אלקטיביים, כל החולים הם דחופים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...