אשדוד: הימים הגדולים של קפה עדן

הוא היה בית הקפה הנחשב והאטרקטיבי ביותר באשדוד. מי לא ישב בו, מי לא בילה בו, על מה ועל מי לא דיברו בו. אם לא ישבת בעדן בשנות ה-60, היית אאוט

משה אדמון | 23/2/2010 13:28

באחד הימים, לפני כארבע שנים, חלפתי לתומי ליד קפה עדן במרכז א' ולא ראיתי בחוץ, כמו תמיד, אנשים יושבים. מה קרה? תמהתי. מדוע הרחבה ריקה? התבוננתי פנימה, ואופס – גם שם, אין שולחנות ואין אורחים. אה, חשבתי, אני בטח טועה. התבוננתי שוב, ולא: אינני טועה. אין בית קפה.
מה קרה? שאלתי.נסגר, אמרו. למה? ככה. סגרו.

קפה עדן בימיו הטובים צילום: אוסף פרטי

ככה, סגרו? בשקט? בדממה? בלי הסבר, ללא הודעה? וכך נעלמה לה במפתיע, עוד "חתיכת היסטוריה" באשדוד. "עדן", למי שאינו יודע, לא היה בית קפה, אלא מוסד. שם דבר. מותג. נכון, נועדו בו ופלרטטו בו, אכלו ושתו בו כמו בכל בית קפה. ובכל זאת, "עדן" היה שונה.

ישבנו בפנים, בינות לשולחנות הצפופים, או בחוץ, מתחת לעץ הגדול, היפה, הניצב שם, זקוף וגבוה עד היום, ועסקנו, חבורה צעירה ונלהבת, בדיון רציני ומעמיק בבעיות השעה ובגורל העולם. דעותינו היו, בדרך כלל, חלוקות, אבל הסכמנו לפחות בדבר אחד: שאף אחד לא מסכים עם אף אחד. ואם נמצאו שניים שהסכימו במקרה זה עם זה, בדקו להם את החום. אולי מישהו מהם חלילה חולה.

קפה עדן שימש בשנות ה-60 מוקד חברתי, מקום מפגש מוכר, מרכזי. רצית לדעת מה קורה באשדוד, בכל נושא, חשוב או פחות חשוב, באת לכאן. אם לא קפצת לפה לפחות פעם בשבוע, היית
אאוט, תלוש, לא מעודכן. מיטב השמועות ומבחר הרכילויות זרמו לכאן. הסיפורים הכי חמים, הכי עסיסיים, נחתו כאן. סיפור לוהט, טרי, התקבל פה תמיד בברכה. ואם קצת שינו אותו פה, או שיפרו אותו, אז מה?

כל המי ומי באו לקפה

מה משך את האנשים דווקא לעדן? האווירה. תחושת החברות והקרבה שאפיינה את באיו. כשהיית נכנס לכאן לשתות משהו, לתפוס שלווה, כמו באת הביתה, למשפחה. כולם כאן הכירו את כולם. מי שישב פה, בא לפגוש חברים, להפגין נוכחות, להיות בעניינים. ולמה לא? מבלים, מפטפטים, ובין לבין שוטפים את העיניים ביפות החדשות, שעושות, ככה לאט, סיבוב-שניים, שלא יישאר אחד, שלא יראה מה שיש להן להראות, לפני שהן ניגשות לשולחן ומתיישבות.

באשדוד של שנות ה- 60, הובילה חבורה מוכרת שורה של "מתיחות" מוצלחות, שהשכיבה את העיר מצחוק. רוב המתיחות האלה תוכננו ובוצעו בקפה "עדן". על אחת מהמתיחות האלה, סיפרתי כאן לא מזמן.

קפה "עדן" הופעל בידי שני גיסים יוצאי הונגריה. לאחד קראו לזר ולשני וייס. עוגות הגבינה ועוגות הפרג, שאשתו של לזר אפתה, מעוררות עד היום את בלוטות הרוק של מיקי ברוידס. איפה תמצא היום, הוא שואל, בית קפה שמגיש עוגות בית נפלאות שכאלה? בכלל, מיקי היה

ונשאר האיש הכי מזוהה עם "עדן". כשלא עבד במשמרת בוקר בתחנת הכוח, מצאת אותו, באופן קבוע, רכון שם מעל אייס ועוגה ומתבונן על העולם במבט מחויך, מפויס, משדר רגיעה.

ב"עדן" נפגשו כל המי ומי באשדוד. הפוליטיקאים, העיתונאים ואנשי העסקים. באו, כמובן, גם אחרים. מדי פעם הוצמדו שולחנות, אלה התערבבו עם אלה ופרצו ויכוחים לוהטים, בטונים גבוהים, שעוררו בתחילה השתאות ופליאה והפכו עם הזמן חלק מהשגרה. לשגרה הפעלתנית הזו קראו הפרלמנט של אשדוד. אבל מה, בפרלמנט הזה, שלא כבפרלמנטים אחרים, הצעקות לא לוו בהצבעות. צעקו וזהו. שישמעו.

רוב החבר'ה שישבו פעם "בעדן" כבר לא נראים. חלק, כמו אמנון רוזנפלד, ראובן אבל ואלכס טנא, עזבו. וחלק, כמו אבנר גרעין, שלמה גרבר ויוש גרנות, נפטרו. האחרים, קצת התבגרו וקצת התעייפו וספונים, נעבעך, בבית. ומיקי ברוידס, היום גמלאי, נמצא חצי מהזמן בחו"ל וחצי כאן, ורק מעטים יודעים מתי הוא שם ומתי הוא כאן.