ביקור בבית הקפה הספרותי הראשון במזרח ירושלים
ברחוב צלאח א-דין במזרח ירושלים נפתחה לאחרונה הגרסה הפלסטינית של "תמול שלשום". במקום שולחנות עץ ורצפה סדוקה יש הלוגנים וספות עור. אלי אושרוב ביקר במקום וגילה שהספר הכי נמכר הוא דווקא של ישראלית (עמירה הס, אבל אל תהיו קטנוניים)
"פקיד המכס שאל אותי, 'איך אתה מביא דבר כזה?'", מספר מונה, "עצרו את כל המשלוח, לקחו את כל הקרטונים, ואמרו שלא משחררים". מונה קיווה שהעסק יתפתח לכדי שערורייה קטנה: "רציתי שלא יתנו להעביר. רציתי להתקשר לפפה ולעשות קמפיין סביב הסיפור הזה, כי הרי זה ספר שנמכר בארץ, ב'סטימצקי'". אך תקוותיו של מונה למאבק בצנזורה הישראלית נגוזו: "למחרת התקשרו אליי ואמרו לי לאסוף את המשלוח".
''חנות הספרים החינוכית''. התיירים משרים אווירה קוסמו-פוליטית
צילום: שימי נכטיילר
ספריו של פפה, שנחשב פוסט ציוני וגדול מקטרגיה של ישראל, מייצגים היטב את רוח המקום שפתח מונה לאחרונה ברחוב צלאח א-דין. "מכתב אל-עילמיה" או באנגלית "The Educational Book Shop", בית קפה-חנות ספרים ברוח החנויות של העולם המערבי "בארנס אנד נובל", "בורדר ליין" וכמובן "סטימצקי" בקניון ממילא.
בישראל ובאירופה כבר מזמן גילו את סוד קסמו המסחרי של השילוב בין שני היסודות: קפה ומילים. הלוא הדבר היחיד שהוא יותר אינטלקטואלי מלקרוא ספרים זה לקרוא ספרים בבית קפה, אז אם כבר - למה לא למכור כמה כותרים על הדרך, ואם אפשר גם במזרח העיר, עם קצת נרטיב פלסטיני ליד האספרסו. הרי זה משובח.
"חנות הספרים החינוכית" (התרגום, חייבים להודות, לא מצלצל טוב בעברית) נראית חריגה בנוף רחוב צלאח א-דין כמו סניף של "מקדונלד'ס" במאה שערים.
רצפת פרקט, תאורת הלוגנים, ספות עור ולוגו של הקפה האיטלקי "סגפרדו" מעל הדלת. שונה מאוד מ"חנות ספרים-בית קפה" ישראלית קלאסית.
האינטלקטואל המקומי מעדיף את החנות שלו הרבה יותר זרוקה ולא ממותגת, כמו למשל "תמול שלשום" בירושלים או "הנסיך הקטן" בתל אביב. נראה שזה הפרדוקס: רק מי שכבר עבר את שבעת מדורי המיתוג, יכול להרשות לעצמו לאנפף בסנוביות, "הלוגן ו'סגפרדו'? אני הכי מעדיף רצפות חורקות ונס קפה של 'עלית' ליד הספר האחרון של ז'יז'ק".
אבל בסופו של דבר, ממותג, ממוזג ונטול שריטות בפרקט ככל שיהיה, החנות של מונה היא אי מזמין ונעים, בלב איזור מסחרי שכבר ידע ימים טובים יותר. באחר צהריים ממוצע אפשר לפגוש בה את הרובצים הרגילים שיש בכל בית קפה, למשל ג'ורג', סטודנט למדעי המחשב שחזר זה עתה מלימודים באנגליה.
בעל המקום עימאד מונה. לא מחזיק את אלן דרשוביץ' צילום: שימי נכטיילר
הוא יושב מול הלפ-טופ ומחפש עבודה כמנהל מוצר באחת מחברות ההיי-טק הפלסטיניות ברמאללה. הוא מתגורר בסמוך, ועד שימצא עבודה הוא מכלה את ימיו באספרסו ושיטוט באתרי דרושים. הוא מרוצה מהפתיחה של המקום החדש: "היינו צריכים מקום כזה במזרח ירושלים, הכול מעודן, קפה טוב, ויש לו טוויסט נחמד עם הספרים". עוד הוא מוסיף כי "בסך הכול, יש הרבה כאלה ברמאללה".
לצד הרובצים הרגילים, הבונוס המקומי מגיע בדמות התיירות והתיירים שמשרים על המקום אווירה קוסמופוליטית-בלונדינית. לצד ג'ורג' יושבת מתנדבת בארגון בין-לאומי שמטיילת בארץ, לצדה תיירת יפנית שממהרת לדרכה, ובצד החנות ממוקמת בריטית שבחרה בסלט ערבי, עם הלפ-טופ כמובן.
אירופה זה כאן, או שבעצם מזרח העיר זה אירופה. מה שבטוח, כאשר נכנסים פנימה אי אפשר לדעת אם אתה בברלין, בלונדון או ליד בית המשפט המחוזי ברחוב צלאח א-דין.
לונלי פלנט פלסטין
המקום החדש שנפתח לפני כמה שבועות הוא רק עוד שלב במפעל הספרותי שמפעיל מונה כבר יותר מ-20 שנה במזרח העיר. את החנות הראשונה שלו, השוכנת מעבר לכביש, ירש מאביו באמצע שנות השמונים. הוא חזר מלימודי מחשבים בירדן, לא מצא עבודה, נכנס לעזור בעסק ומכר קצת מכשירי כתיבה וקצת ספרים בערבית.
החנות במבט מבחוץ. רצפת פרקט ולוגו של "סגפרדו" צילום: שימי נכטיילר
פריצת הדרך הגיעה דווקא באינתיפאדה הראשונה. באותה תקופה החלו עיתונאים זרים, דיפלומטים ועובדי ארגונים בין-לאומיים להסתובב באיזור. רבים חיפשו אינפורמציה על הסכסוך, במיוחד מהצד הפלסטיני, שהייתה חסרה באותו זמן.
מונה זיהה את הצורך והחל לייבא מפות ומדריכי תיירים שלא היה ניתן למצוא בישראל. בהמשך נסע לאנגליה ולגרמניה, יצר קשר עם הוצאות ספרים, וחנותו הפכה להיות חנות הספרים הראשונה והיחידה (כיום יש עוד אחת, ליד מלון אמריקן קולוני) במזרח העיר שמוכרת ספרים באנגלית.
מונה מקפיד להגיד שהוא מנהל עסק ושזו פרנסה, אך הוא לא מכחיש שהאידיאולוגיה שיחקה תפקיד מההתחלה: "יש בעולם הרבה תעמולה על הסכסוך, הישראלים עובדים הרבה שנים על זה, והספרים שאני מחזיק כאן, אם אתה לא תמצא אותם אצלי אתה לא תמצא אותם באף מקום".
כדי להמחיש את דבריו הוא משתמש באנקדוטה מהעבר: "ב'סטימצקי', בזמנו, לא היו ספרים פרו-פלסטיניים, רק ספרים פרו-ישראליים. למשל עד תחילת שנות התשעים היה רק 'לונלי פלאנט' של ישראל, אבל מאז 1994 התחילו להוציא 'לונלי פלאנט לישראל ולטריטוריות הפלסטיניות'. 'סטימצקי' לא הביאו את הספר הזה, אז הבאתי אותו קודם, ועכשיו גם הם מחזיקים אותו. החנות שלנו מופיעה שם".
הקו הפוליטי של החנות חד וברור. לצד ספרים באנגלית של הוגים ערבים שונים, על המדפים מונחים ספרה של העיתונאית עמירה הס "לשתות מהים של עזה" (עד היום אחד מרבי המכר של החנות, כ-500 עותקים), וספריהם המתורגמים של תום שגב, מירון בנבנישתי, הלל כהן, אורי אבנרי ורבים אחרים.
גם מי שלא מסכים עם האג'נדה, ימצא במקום את אחת הספריות העשירות והמקיפות ביותר באיזור של הנרטיב הפלסטיני. מונה ממליץ באופן מיוחד על הספר "לידתה של בעיית הפליטים" מאת ההיסטוריון הישראלי בני מוריס. "אפילו הפלסטינים לא כתבו כמו שהוא כתב", אומר מונה.
נדמה שהפלסטינים הכי אוהבים כשישראלים כותבים עליהם.
"כן, זה נכון מאוד", הוא אומר וצוחק.
המגוון הגדול של ספרים באנגלית מעלה את השאלה מה עם ספרים בשפת המקום. כאן מסתתרת נקודה כואבת. בחנוכת החנות שנערכה לאחרונה עלו גם תלונות: "חברים שלי אמרו לנו, 'מה זה? הכול אנגלית? אין ספר אחד בערבית?'. אמרתי שאני עושה ביזנס, זו לא חברת צדקה. יש לי ספרים בערבית, אבל מה אפשר לעשות, הם לא מוכרים. עכשיו בכל זאת החלטתי להביא כמה, שיהיה, אבל אני מקפיד שזו תהיה ספרות איכותית, לא מסחרה".
ספרים בעברית אין כמעט; לא משיקולים אידיאולוגיים, מונה מסביר שאין כמעט קונים. הספר היחיד הוא של דוד קרויאנקר על תולדות מוסררה הערבית. כאשר נשאל מונה אם יש ספר שלא יכניס לחנות, הוא עוצר מעט כדי לחשוב. "כן", הוא מחייך לבסוף, "The Case for Israel'', של אלן דרשוביץ".
אין עוד מלבדה
מונה, אב לארבעה ואח לחמישה, במקור ממוסררה הערבית, מתגורר כיום בראס אל-עמוד בבניין בן שבע קומות, עם כל האחים ומשפחותיהם. כל האחים בעלי תואר אקדמי ועובדים במקצועות חופשיים במערב העיר או בארגונים בין-לאומיים. שניים מהם עובדים בבית הקפה.
בית הקפה. "מכאן לא תצא עוד אינתיפאדה" צילום: שימי נכטיילר
בנו הבכור לומד מינהל עסקים באנגליה והוא מקווה שיחזור לעזור בעסק. הסיפור של החנות הוא סיפור אופטימי, אך דווקא פתיחת המקום על ידי משפחה שאפשר להגדירה אליטה מקומית היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל במזרח העיר.
דוגמה טובה למצב שמסביב לחנות היא כמות הספרים בערבית שנמכרת בה. בימי האינתיפאדה הראשונה ושנות התשעים מכר מונה אלפי עותקים בערבית, ביניהם ספרים מאת ראשי אש"ף כמו אבו איאד ואבו מאזן. היום נמכרים רק כמה עשרות ספרים בחודש. רובם המוחלט אינם פוליטיים אלא רומנים, מדע בדיוני וקלאסיקות ערביות כמו של ג'ובראן חליל ג'ובראן.
מונה מסביר זאת בייאוש שפשה בחברה הפלסטינית בשנים האחרונות. "מאז אוסלו המצב של העם הפלסטיני רק מידרדר, בכל התחומים: בפוליטיקה, בחברה, בתרבות", הוא אומר וטוען שהסיבה לירידה במכירת הספרים בערבית תלויה בין היתר באמון שהציבור רוחש לפוליטיקאים ולאידיאולוגים:
"פעם האנשים היו קוראים ומאמינים למה שהם קוראים. אחר כך, בשנות התשעים, אף אחד כבר לא האמין בשום דבר. בספרים של ראשי אש"ף כתובים דברים שאתה מאמין בהם, שיש עתיד. ואז באה מלחמת המפרץ וראינו מדינות ערביות נלחמות אחת נגד השנייה. ואחר כך היתה שחיתות".
אך הירידה במכירות הספרים בערבית לא קשורה רק לאמון במנהיגים, אלא למצב החברתי הכללי של הפלסטינים במזרח העיר. "פעם רחוב צלאח א-דין היה רחוב מפואר, מלא במותגים. כל אנשי רמאללה, בית לחם וחברון היו באים לכאן לעשות קניות", אומר מונה.
בחסות המחסומים, הסגרים, הגירה של אינטלקטואלים ערבים וסגירת מוסדות התרבות הפלסטיניים על יד ישראל ועל ידי הרשות, עבר מרכז החיים לרמאללה. לא רק שהמכירות של ספרים בערבית נמוכות, חנותו של מונה היא חנות הספרים המקצועית היחידה בכל ירושלים הערבית, שמונה קרוב ל-300 אלף איש.
כדי לנסות להחזיר עטרה ליושנה מתכוון מונה לקיים מפגשים תרבותיים במקום אחת לחודש (הראשון ב-7 במרס, ישראלים מוזמנים), יוקרנו סרטים וידברו על ספרות ופוליטיקה.
"באופן כללי אנחנו לא אופטימיים. הרשות עסוקה ברמאללה, העולם הפנה לנו את הגב, חמאס בעזה והישראלים אותו דבר. אני מרוצה כל עוד יש שקט. מכאן לא תצא עוד אינתיפאדה, אבל אני רוצה שזה יהיה מקום מפגש לאינטלקטואלים. מקווה לזרוק אבן לתוך המים ושתעשה קצת גלים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם