ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

אהוב מסיירת חרוב: סיפורו של ד"ר יבגני לי

הוא נולד באוזבקיסטן להורים קוריאנים, למד רפואה באוקראינה שם פגש סטודנטית יהודיה, התחתן, עשה עלייה, התגייס לצה"ל ושירת כרופא בגדוד חרוב. תכירו את ד"ר יבגני לי

במחלקה האורטופדית בבית החולים קפלן ברחובות יושב רופא קוריאני ומדבר ברוסית. נשמע לכם כמו התחלה של בדיחה? תחשבו פעמיים.

ד"ר יבגני לי (38) מחולון הוא ההוכחה לכך שהמציאות עולה על כל דמיון. כבר למעלה מחמש שנים שהוא מגיע למחלקה, מטפל בשברים ובבעיות גב, מספק את סקרנותם של המטופלים שנדהמים למראהו הלא שגרתי, ומשיב שוב ושוב בשלילה על השאלה האם הוא קרוב משפחה של ברוס לי. שגרת חיים של רופא קוריאני שנולד בברית המועצות והגיע לישראל בעקבות האהבה.

ד"ר לי נולד בטשקנט שבאוזבקיסטן להורים קוריאנים, שהחליטו לעזוב את קוריאה עוד הרבה לפני שנחצתה לשתיים לאחר מלחמת העולם השנייה. את השם יבגני הוא קיבל מהוריו בשל הסביבה בה הם חיו באותם ימים ("משהו כמו ישראל ישראלי כאן בארץ", הוא מסביר בחיוך) ומתוך רצון שלא ירגיש חריג ויוצא דופן.

כשתפגשו אותו, תבינו שזה לא כך עזר כי אחרי הכל, כל המבטא הרוסי שבעולם לא יצליח להעלים את תווי הפנים האסיאתיים הייחודיים שלו. לאחר שסיים את חוק לימודיו, הוא החל ללמוד רפואה באוקראינה שם פגש את אהבת חייו, יהודיה בשם אלינה.

האהבה בין השניים פרחה במהירות ובאה לידי ביטוי בחתונה ובבתם הבכורה קמילה (13). כאשר הילדה הייתה בת שנה וחצי, ד"ר לי קיבל את אחת ההחלטות החשובות בחייו ועלה לארץ ישראל עם משפחתו הקטנה. הם התמקמו בשכונת קרית שרת בחולון, שם הם גרים עד היום. 

ד"ר לי עובד כבר חמש שנים וחצי במחלקה האורטופדית ב"קפלן" וזוכה לשבחים מכל אנשי הצוות המקיפים אותו. גם סגנית האחות הראשית, ברוריה שניידרמן, שכבר הורידה אינספור תחבושות ב-34 שנות עבודתה בבית החולים, מתמוגגת:

"הוא בחור מאד מוכשר עם המון נתינה ויש לו המון ידע. הוא איש מדהים ורופא מצוין. דמות אנושית מאד חיובית. עשיתי לו מסיבת הפתעה כשהוא חזר מהאיטי וכתבתי לו גם שיר. הוא איש מאד צנוע שלא אוהב להתבלט. יבגני מרגיש כמו ישראלי לכל דבר. הוא הרגיש שהוא חלק מישראל ושהוא צריך לתרום. הוא אפילו מאד התרגש לנסוע להאיטי. הייתי רוצה שיישאר אצלנו, אבל אני לא יודעת איך זה יסתדר הלאה. הוא כל כך מוצלח שהוא יהיה הרופא הכי טוב שרק אפשר. הוא יצליח בכל מקום".

ד"ר לי, איך הייתה ההתאקלמות בארץ?
"הקליטה הייתה בסך הכל בסדר. עברנו מבחנים ושירתתי בצבא במשך שנה וחצי. הייתי רופא בקריה ותקופה קצרה רופא גדודי בגדוד חרוב. לפני הצבא אני ואשתי עברנו את המבחנים הרפואיים,  היינו בשנה סטאז' בבית החולים 'וולפסון' שם למדתי עברית.

"הייתי באולפן אבל לא

כל כך הלכתי לשם כי עבדתי כדי לפרנס את המשפחה, אז למדתי לכתוב ולדבר עברית בבית חולים. אחרי הצבא חיפשתי מקום התמחות וקיבלו אותי ב'קפלן' להתמחות באורטופדיה ואני נמצא שם עד עכשיו. אלינה התמחתה ברנטגן והיום היא רופאה בכירה בבית החולים 'איכילוב'".

מה העבודה ב"קפלן" מצריכה ממך?
"אני אורטופד ומנתח. מדובר בהתמחות מאד קשה כולל ניתוחים, כולל עבודה במחלקה, כולל מרפאות. במהלך ההתמחות אנחנו עובדים במחלקה ויש לנו תורניות, לפעמים עשר תורניות בחודש. בין היתר אנחנו מנתחים ונמצאים בחדר ניתוח. העבודה מאד דינאמית ומאד עמוסה. כל מקרה יוצא דופן בפני עצמו. לא יודע מה איתנו המנתחים, אבל בשביל המטופל בטוח שמדובר במקרה מעניין. לפעמים שואלים אותי 'איך היה?' ואני לא יכול להגיד אם היה קל או קשה. אני אומר שפשוט היה".

מה אתה עושה לפני ניתוח? יש לך הכנות מיוחדות?
"אני מתכונן לניתוח וחושב על המקרה. אני חושב על המטופל ומאד שמח שיש לי תמיכה מצד רופאים בכירים שנמצאים לידי, מחזקים אותי ומוכנים לעזור כשיש מקרים מסובכים. יש גם בדיחות. לאורטופדים יש הומור מיוחד. אם אנחנו יושבים בקבוצה ומדברים על מקרים ולרופאים במקצועות אחרים משעמם, כשהם שומעים אותנו אחרים חושבים שאנחנו משוגעים כי אנחנו מדברים רק על עבודה. אם יש מקרים נדירים שגילינו אותם, אנחנו מדברים על כמות הניתוחים ועל סוג הניתוחים. הדברים האלו לא כל כך מעניינים את האחרים".

אלו תגובות אתה מקבל מהמטופלים כשהם רואים אותך?
"זה משפיע לטובה אני חושב. מקבלים אותי ביחס מאד חם. הם לא נבהלים כשהם רואים אותי. בדרך כלל חושבים שאני יפני, ורק חלק קטן קולע ויודע שאני קוריאני. בעיקר כאלו שהיו בקוריאה. בסוף הטיפול ניגשים אליי ואומרים 'דוקטור, אני חייב לשאול אותך משהו' ואני כבר יודע מה הם רוצים. שואלים מאיפה אני ואני עונה שאני מחולון".

כשאתה הולך ברחוב קורה לך שפונים אליך עובדים זרים מהמזרח?
"התאילנדים, הסינים והפיליפינים נראים שונה. כשאני פוגש את הסינים ברחוב והם פונים אליי אני לא מבין. בסוף הם מבואסים מזה שאני לא מבין אותם. לא תמיד המבטא הרוסי שלי בולט כל כך. בדרך כלל פונים אליי סינים. פעם אחת קרה לי שהם חשבו שאני עובד כמוהם, ואני לא הבנתי מה הם אומרים והם לאחר מכן לא ממשיכים לשאול. פעם אחת כשהייתי בצבא, פגשתי כאן עובד זר מקוריאה והוא עבד בבנייה. הזמנתי אותו אבל למחרת ראיתי שהוא עבר למקום אחר ואיבדתי אותו. אין כאן כמעט עובדים זרים מקוריאה.

"אני אספר לך סיפור קטן: כשהייתי בסטאז' ב'וולפסון', עבד איתי רופא ריאות שעלה מאתיופיה שהיה מתמחה בכיר. היינו נכנסים ביחד ומתחילים לדבר אחד עם השני ברוסית כי גם הוא למד באוקראינה. החולים היו נופלים מהכסא מההפתעה הזו, שאתיופי ו'יפני' מדברים רוסית שוטף".

היום המשפחה שלך מזוהה יותר עם דרום קוריאה או צפון קוריאה?
"מה שקורה בצפון זה עצוב מאד. בדרום הם חיים עכשיו בתקופה יותר מתקדמת ממש כמו ביפן. מאד מעניין מה שקורה שם".

כשאתה רופא מנתח, חיי המשפחה שלך אינם פשוטים. כשגם אשתך רופאה מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. אלא שיבגני ואלינה מוצאים את הדרך לגשר על סדר היום המורכב של שניהם, ואפילו מספיקים להחליף חוויות מחדר המיון בארוחות ערב גנובות. לפני ארבע שנים נולד ילדם השני. גם הוא לא קיבל שם ישראלי – שון. "חשבנו לתת לו שם אחר ולקרוא לו אולי דניאל או דייויד,  אבל יש יותר מדי כאלו ובגלל שהוא ילד מיוחד החלטנו על שון. מאוחר יותר התחרטנו כשגילינו שיש יותר מדי 'שונים' שמסתובבים בחוץ".

אתה מתייעץ עם קמילה בנושאים מקצועיים?
"אנחנו רופאים בתחומים שונים. אם יש מקרים קשים אז אני מספר לה והיא מספרת לי. למעשה יש קשר בין רופא רנטגן ואורטופד, ככה שנושא שיעניין אותי יכול לעניין גם אותה. כשאנחנו נפגשים בבית זה כבר בשעות מאוחרות, ושמחים לראות אחד את השני ואת הילדים. בגלל קצב העבודה אנחנו נפגשים רק בשעות מאוחרות ולא בכל יום. אל תשכח שבשליש מהחודש אני כמעט לא נמצא בבית".

איך אתה יכול לתאר את הישראלים? במה הם שונים מהקוריאנים או מהאוקראינים?
"שאלה קשה. הם שונים. לישראלים אין אופי אחיד, יש אנשים שונים. פגשתי בשנים שאני פה הרבה אנשים טובים. לא הייתי אומר שהם ציונים ולא כולם גאים להיות בארץ אבל הם טובים. יש הבדלים עמוקים בתרבות בין הישראלים לקוריאנים. אי אפשר להשוות. במזרח הרחוק יש כבוד למבוגרים ולאנשים זרים שאתה לא מכיר. אתה לא יכול לבוא למישהו שאתה לא מכיר ולהגיד לו מה נשמע. לא יכבדו אותך. פה אתה יכול להרשות לעצמך לגשת לאנשים ולדבר איתם בקלות. יש כאן פחות פורמליות. האנשים הרבה יותר חברותיים".

ומבחינת הנימוסים? כבר נתקלת בנהג הישראלי הממוצע שעוקף אותך ומוסיף קללה?
"זה קורה. לפעמים עוקפים אותי בפקק או צופרים לי. לפעמים אני עונה ולפעמים לא. אני יכול לצפצף בחזרה או לצעוק בחזרה אבל אני משתדל שלא. בקוריאה זה לא קורה. אתה לא יכול להרשות לעצמך להתנהג ככה".

יש משהו שאתה אוהב במיוחד בישראל?
"אני מאד אוהב את חוף האלמוגים באילת ואת עין גדי, שזה מקום שבכל פעם שאני מגיע אליו אני נהנה. אותו הדבר בירושלים. לפני שנה ביקר אותי אחי והיינו בטיול בירושלים, ובכל פעם שאני מגיע לשם אני מתרגש. כל המשפחה שלי התרגשה מהעיר הזו. מהכותל המערבי וגם מהכנסיות. זו עיר שקדושה לכולם. אני אוהב לטייל גם בצפון וברמת הגולן. אם אני בחו"ל יותר משבוע אני מאד מתגעגע לחזור לארץ".

מה היחס שלך לדת היהודית?
"אני חילוני, אבל אם יש לי הזדמנות להדליק נרות שבת אני עושה את זה בשמחה עם הילדים. אני אולי לא יודע להגיד את כל הברכות, אבל חשובה הכוונה. ביקשתי מהאחות במחלקה שתעביר לי חוברת של ברכות בזמן הדלקת נרות. אני לא יודע אם אעשה את זה באופן תדיר אבל זה מעניין".

בדרך כלל האישה מדליקה נרות שבת.
"כן, אבל זה מעניין את הילדים. אני חושב שזה טוב למשפחה".

יצא לך כבר להיות בבית כנסת?
"לא הלכתי לשם במיוחד, אבל הייתי בצבא והייתי בדרך חזרה מהבסיס, ותופס אותי בן אדם ואומר לי שאני חייב לעשות מצווה. הוא אמר שאני חייב להיכנס לבית כנסת כי חסר להם עשירי למניין. אמרתי לו שאני לא יודע מה להגיד, והוא אמר 'אל תדאג, רק תעמוד'.

"אז נכנסתי ועמדתי שם והייתי חלק מהמניין. הקשבתי למה שאומרים. בהתחלה זו הייתה בדיחה, אבל במחשבה לאחור נכנסתי כמבקר או צופה אבל עזרתי לאנשים שהיו שם".

לפני מספר שבועות, זמן קצר לאחר רעידת האדמה הגדולה בהאיטי, התגבשה משלחת רפואית מישראל. ד"ר לי קיבל פנייה מהצבא והשיב מיד בחיוב:

"לא הייתה לי התלבטות. בשעה 11:00 בבוקר קיבלתי טלפון מהחבר'ה שלי במילואים. אמרו לי שיש משלחת שיוצאת להאיטי ושאלו אם אני רוצה להצטרף. שאלתי את המנהל שלי בבית החולים והוא הסכים, אבל אמר לי שזו עבודה קשה ושאני לא הולך לטיול. זה מה שבאמת היה. בשעה 13:00 כבר הייתי בתל השומר עם הצוות, מקבל הוראות לפני הטיסה".

איך קיבלו אתכם כשהגעתם להאיטי? מה ראיתם?
"כשהגענו לשם לא הייתה שם מדינה. לא הייתה משטרה, וצבא אין שם כבר 30 שנה. המקום היה פשוט ריק. אין שלטון, אין תשתית, אין תקשורת, אין מים ואין דלק. כאילו נחתנו על הירח. היו שם המון פצועים ולא הייתה תמיכה מצד השלטון והמדינה עצמה. כשנחתנו קיבלנו עזרה מאד גדולה מיהודים שגרים שם. יהודי אחד נתן מגרש כדורגל בבעלותו ועוד יהודי שימש המדריך שלנו שם והתחלנו לעבוד".

מה עשיתם בפועל?
"הקמנו בית חולים שדה די מהר. בחמש בבוקר התחלנו להקים אותו, בשמונה הוא עמד ובעשר כבר התחלנו לקלוט חולים. העם בהאיטי מאד חם. גם באסון כזה הם שמרו על חיוך. הם לא כעסו, לא על העולם וגם לא על אלוהים. ההתרשמות שלי הייתה שהם מאד טובים".

היו להם בקשות מיוחדות?
"היו המון בקשות ואתה צריך לפעמים לקטוע את זה אחרת אתה לא תוכל לתפקד. הייתה לנו הוראה לא לחלק אוכל מחוץ לבית החולים וזה היה מאד קשה לא לעשות את זה, אבל אתה יודע שאם תעשה את זה היום, בית החולים לא יוכל לתפקד בגלל האנשים שיגיעו לאזור כדי לקחת את האוכל. בגלל שלא היה לנו זמן לחשוב לא חשבנו".

באיזה סדר יום עבדתם?
"בהתחלה חשבנו שיהיו לנו משמרות של שמונה שעות לכל אחד משבעת האורטופדים, אך הייתה משמרת אחת ארוכה. היינו קמים מוקדם בבוקר ועובדים כולנו יחד, עד שבית החולים מתמלא, עד שהוא לא יכול לקלוט יותר פצועים. זה קרה בדרך כלל בערב בשעות המאוחרות. היה לנו חלק מהלילה לישון. רופא אחד אמר שזו המשמרת הכי מעניינת, אתה קם בבוקר, עובד עד שאתה נופל, הולך לישון וקם שוב לעוד משמרת".

איפה ישנתם?
"היו לנו אוהלים. מזג האוויר שם מאד נעים בלילה. חלק ישנו במגרש עצמו בלי אוהלים. היינו שם שבועיים".

איך הייתה העבודה לצד המשלחות האחרות?
"היינו אחת המשלחות הראשונות ולידינו היה בית חולים של האו"ם ועוד אוהל ענק של השלטון המקומי. היינו הראשונים שבאו עם ציוד. איתנו עבדה משלחת מקולומביה. הם פרשו את חדר הניתוח שלהם בשטח בית החולים שלנו. עבדנו בצוותים משותפים איתם.

"המשלחת של ארה"ב הייתה גם בקשרים איתנו. הייתה משלחת מבית חולים ממיאמי שעבדה בהתחלה איתנו, עד שהקימו אוהל משלהם. פנו אלינו גם משלחת מבית חולים מרוסיה ונתנו לנו ציוד. כשהיינו צריכים ציוד פנינו לאחרים. כשנגמר לנו הגבס, אמרנו לצוות אספקה שאנחנו צריכים גבס דחוף והביאו לנו משגרירות מרוקו".

אני מתאר לעצמי שהגיעו אליכם הרבה ילדים.
"היו המון ילדים ומבוגרים. גם תינוקות. טיפלנו בשברים ובפצעים, בעיקר בשברים. הייתה לנו בעיית תקשורת איתם כי הם דיברו בשפה הקריאולית שהיא בין צרפתית לספרדית, אבל היו לנו מתורגמנים. לא נכנסנו לפרטים ולא שאלנו כל אחד אם יש לו משפחה או לא. יכול להיות שזה יתרון שהיינו קצת מנותקים מהסיפורים שלהם ויכולנו לעבוד מקצועית יותר טוב.

"התחלנו לטפל בילדים, ואומרים לך בסוף שאין להם בית ואין להם משפחה. כמעט כל חברי המשלחת היו מוכנים לאמץ את הילדים. בהתחלה חשבנו על זה, אבל הבנו שאין סיכוי שנקבל אישור לעשות את זה. את הילדים שלחנו לבית חולים של האו"ם ואני לא יודע מה קרה איתם הלאה".

איך קיבלו אותך כשחזרת ל"קפלן"?
"מאד מאד חם, עם חיבוקים ונשיקות. כשהיינו שם, לא חשבתי שהמשלחת תהיה כל כך מפורסמת בתקשורת. זו לא המשלחת הראשונה שיצאה מהארץ, היו בטורקיה ובהודו. מקבלים אותי כגיבור אבל לא עשינו משהו הרואי, אלא בסך הכל עבודה קשה. כל מי שהיה איתנו לא מרגיש שהוא הפך את העולם, אלא רק שהוא עשה את הדבר הנכון".

אני לא יכול לסיים את הריאיון בלי לשאול אותך אם אתה קשור לברוס לי. 
"(צוחק) תמיד שואלים אותי. אני לא קשור, 'לי' זה שם משפחה מאד נפוץ בקוריאה ויש מיליונים כאלו".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...