ראשי » מקומי » דרום » אשדוד ואשקלון

מונולוג מדמם: ג'ילברט סעדון לא מתנחמת מחיסול רוצח בנה

"20 שנה הרוצח חי, ואילן 20 שנה מת. המחבל חי והילד שלי, שבע שנים לא ידעתי איפה הוא. שבע שנים אני לא הפסקתי לבכות, איפה הילד שלי? אז לשאול אותי אם אני שמחה עכשיו כשהוא חוסל?". ג'ילברט סעדון, אימו של אילן סעדון שנרצח לפני 21 שנה, עדיין מתאבלת וכועסת על הצבא

"אני לא שמחה. למה שאני אהיה שמחה? הבן שלי חוזר? לא, הוא מת והצבא לא דאג לו. שילך כל הצבא הזה. למה הם חיכו כל כך הרבה זמן? עשרים שנה הוא חי יותר מהבן שלי, ורק עכשיו נזכרו? על מה אפשר להיות שמחים, על מה החגיגות? הילד שלי, עם העיניים היפות שלו, הוא כבר לא יחזור".

בדירה קטנה באשקלון חיה לבדה ג'ילברט סעדון עם פיליפינית צמודה. היא בת 80, אך נראה שהזקנה קפצה עליה כבר לפני 21 שנה כשאילן, בנה האהוב, נחטף על ידי מחבלים ונעלם. מאז החיים עבורה הם כאב מתמשך, כל יום קשה יותר מקודמו.

כשנודע כי המחבל האחראי למותם של החיילים אילן סעדון ואבי סספורטס ז"ל, מוחמד אל-מבחוח, חוסל, פתאום כולם נזכרו בה. בזמן שהתקשורת הישראלית יצאה מגדרה בהילולת ידו הארוכה של הביון הישראלי, ג'ילברט סעדון דווקא הופתעה לגלות שהמחבל שרצח את בנה זכה בעוד 20 שנות חיים.

"דווקא עכשיו, אחרי שאני יודעת שהרגו את המחבל בשבוע שעבר, הלב שלי נשרף יותר", היא אומרת. "הייתי בטוחה שמזמן כבר עשו את זה. זה מה שאנשים בצבא אמרו לי. היתה לי שיחה עם רבין. הוא אמר לי שזהו,

נגמר, שכולם מתו.

"לפני הרבה שנים ביקשתי להיכנס לתוך הכלא, להיכנס לבקר את המחבל ההוא. נו, איך קראו לו, יאסין. השייח' אחמד יאסין. רבין אז היה שר הביטחון. הוא ארגן לי את הכניסה. רציתי להיכנס בשביל לדבר איתו, יימח שמו, ולנסות לשאול אותו איפה הם החביאו את הבן שלי.

"שבע שנים לא ידעו בצבא איפה הוא. שבע שנים אני בכיתי ואמרתי להם 'הבן שלי נחטף, תעשו משהו'. בצבא אמרו לי שהם לא יודעים איפה הוא ואין להם שום חדשות. מהרגע הראשון הם לא עבדו כמו שצריך".

"כל יום אילן היה מתקשר הביתה מהצבא. יום אחד הוא התקשר אלי, אמר לי 'אימא, אני לא רוצה את האוכל של הצבא. אני לא אוכל פה. אני חוזר הביתה בערב, תכיני לי משהו טעים לאכול'. הלכתי לעשות קניות בשוק, קניתי קצת דג, קצת תבלינים, חזרתי הביתה והכנתי לו חריימה. בדיוק כמו שהוא אוהב.

"חיכיתי לו שיחזור. לא היתה לי דרך ליצור איתו קשר, לא היה לו טלפון. חיכיתי וחיכיתי. היה כבר מאוחר. אמרתי לאחיות שלו, 'תראו, אילן לא בא הביתה'. כל הלילה חיכיתי לו. נשארתי לישון על הכיסא.

"בבוקר התעוררתי והלכתי למקום הזה – הצבא של העיר. נראה לי שקוראים לזה קצין העיר. אמרתי להם שהילד לא חזר אתמול הביתה. הם אמרו לי שם שרק בוקר עכשיו ושעוד לא קיבלו דיווח על זה.

"כבר אז הייתה לי הרגשה שמשהו לא בסדר. זו הרגשה של אימא. אימא יודעת מה קורה עם הבן שלה. אני ידעתי עוד מההתחלה שמשהו לא בסדר. ניסו להרגיע אותי, אמרו אולי הוא בתורנות. אני אמרתי 'אין דבר כזה. הוא התקשר שהוא בדרך הביתה. מה קרה פתאום תורנות?'.

"התקשרתי לצבא. אמרו לי שהוא לא שם. הם לא יודעים איפה הוא. דיברתי עם ראש אכ"א. הוא אמר לי שמחפשים, אבל לא יודעים כלום. מה זה לא יודעים כלום? מה, אתם לא צבא? איפה הבן שלי? איפה אילן? מה קרה איתו? הוא היה צריך לבוא הביתה. חייל, הולך הביתה, לא מגיע הביתה – הצבא לא יודע איפה הוא?

"אילן, כפרה עליו, היה ילד אחראי. אין דבר כזה אצלו לתת לאמא לדאוג. אז ידעתי שמשהו לא בסדר, אם הוא לא מתקשר. שבע שנים אני עם ההרגשה הזאת. הלכתי, עשיתי הפגנות מול הכנסת – אבל אף אחד לא התייחס אלי. אמרו לי 'נעלם, לא יודעים איפה הוא'. נפגשתי עם כל הגדולים של המדינה. רציתי שיגידו לי איפה הבן שלי, מה קורה איתו.

"אמא לא יכולה לחיות בלי לדעת איפה הילד שלה. אמר לי אחד מהם: 'כמה ילדים יש לך? עשרה ילדים'. אני הייתי בהלם שהוא אמר דבר כזה. למה, אילן זה לא ילד שלי כבר? שנים אני מחפשת אותו, לא יודעים איפה הוא, אז אני אשכח? קיללתי אותו בערבית כשאמר לי דבר כזה.

"גם כשנפגשתי עם השייח' יאסין בכלא קיללתי אותו בערבית. דיברתי איתו רק בערבית. הוא שאל אותי מאיפה את. אמרתי לו אני מטוניס. הוא ענה לי בערבית 'אנא עארף וואן איבנאכ' (אני לא יודע איפה הבן שלך). אבל אני ידעתי שהוא יודע. הוא היה המפקד של החוטפים של אילן. הקפטן שלהם.

"לא הבנתי למה הוא אומר לי ככה, שהוא לא יודע כלום. התקרבתי אליו, למרות שהסוהרים אמרו לי שאסור לי להתקרב. הנחתי עליו את היד ואז מיד הסוהרים הזיזו אותי והרחיקו אותי ממנו. לפני שיצאתי מהתא שלו, ראיתי שהוא מתחיל לצחוק לי בפרצוף. אמרתי עליו קללות. את כל הקללות שאני מכירה. רק בערבית כדי שהוא יבין. אמרתי לו בערבית 'יימח שמך'. אבל הוא המשיך לצחוק ולחייך.

"אחרי כמה שנים שמעתי שהצבא הרג אותו. כמה שמחתי כששמעתי את זה. נזכרתי איך הוא צחק, מה הוא עשה לאילן שלי. שמעתי שהרגו אותו, וחייכתי. רציתי לעשות חגיגה בבית כששמעתי שהוא מת. הוא לא רצה להגיד לי איפה שמו את אילן שלי. איפה הם רצחו אותו, איפה הם קברו אותו. אמרתי לו 'אתה אבא, אני אימא, אתה מכיר את הרגש הזה של הורים'. אבל הוא היה רע ולא רצה להגיד לי".

שנים נעה ג'ילברט סעדון בין תקווה לייאוש. העובדה שגופתו של אילן לא נמצאה תמיד השאירה זקיק של תקווה. רק לאחר חתימת הסכמי אוסלו קיבלה ישראל מפות ובהן מקום הקבורה של אילן ז"ל. למשפחת סעדון היה סוף סוף קבר להשתטח עליו.

"אחרי שבע שנים של חיפושים, מצאו את הגופה של אילן. הם קברו אותו ביבנה. יום אחד פשוט התקשרו אלי מהצבא ואמרו לי: 'מצאנו את אילן. הוא מת וקברו אותו ביבנה'. אמרתי להם שבאמת הגיע הזמן שזה יקרה. שבע שנים אני חיכיתי.

"אמרתי להם שאני רוצה לבוא. אני רוצה לראות את אילן בפעם האחרונה. לתת לו נשיקה אחרונה, למרות שהוא כבר מת. אבל הם אמרו לי שעכשיו כבר אין אילן ואין אפילו גופה של אילן. יש רק עצמות. שבע שנים הגופה של אילן שכבה בתוך החולות של יבנה, איך לא יישארו רק עצמות? אם היו פועלים בצבא מההתחלה, כמו שביקשתי מהם, הכל היה אחרת.

"אני לא אוהבת את הצבא הזה. אם היה לי עכשיו עוד ילד שצריך ללכת לצבא, הייתי אומרת לו ללכת לכלא ולא ללכת לצבא. העיקר לא צבא. בטח עדיף לראות את הילד בבית כלא עם אזיקים, דואגים לו לפחות, הוא אוכל, אני רואה אותו, הוא חי. לא כמו אילן, שהוא מתחת לאדמה. לא מגיע להם שאני אשלח להם את הילדים שלי.

"למה הם שיקרו לי? כבר לפני הרבה שנים הצבא אמרו לי שזהו, שכל מי שהיה מעורב בחטיפה של אילן כבר נהרג. אז למה להגיד לי ככה, אם רק בשבוע שעבר חיסלו אותו?

"הנכד שלי התקשר אלי ביום שישי שעבר. הוא שאל אותי 'סבתא, מה שלומך? הכל בסדר?'. אמרתי לו שהכל בסדר ושאלתי למה הוא מתקשר. הוא אמר לי שבלי סיבה, רק לראות שאני מרגישה טוב. אמרתי לו 'אני יודעת שזה לא רק זה, שיש משהו אחר'.

"אף אחד לא אמר לי. הצבא לא הודיע לי. כולם ידעו בחדשות וכולם דיברו על זה, ורק לי לא סיפרו. למה? כי הם סיפרו לי לפני הרבה שנים שהרגו את כל החוטפים. אז מה יגידו לי עכשיו? שעוד פעם הרגו אותם?".

"היה צלצול בדלת ביום שישי שעבר. פתחתי, האיש אמר לי שהוא עיתונאי. הוא אמר שפעם הוא היה בצבא, אז חשבתי שהוא עיתונאי של הצבא. הוא אמר לי הכל.
 

"שאלתי אותו: 'איך זה יכול להיות שעכשיו הרגו את החוטף?' אמרתי לו שבצבא אמרו לי שזה קרה כבר מזמן. הוא אמר לי שזה לא נכון ושאל אותי איך אני מרגישה, אם אני שמחה.

"עשרים שנה הוא חי, ואילן עשרים שנה מת. הוא חי, והילד שלי, שבע שנים לא ידעתי איפה הוא. שבע שנים הוא היה בתוך החולות. שבע שנים אני לא הפסקתי לבכות, איפה אילן? איפה הילד שלי? אז לשאול אותי אם אני שמחה?!

"סבלתי הרבה בחיים שלי. אני אלמנה ואמא שכולה. אילן היה הבן הקטן שלי. הכי קטן. הוא הילד שהכי דאג לאמא שלו. שכל הזמן רק שאל אותי 'אמא, מה את צריכה? במה שאני יכול לעזור?'. מאז שהוא הלך, החיים שלי השתנו. הכל קשה. אני כל הזמן נזכרת בו ובוכה.

"לפני שלושה חודשים הביאו לי סוף סוף את המטפלת הזאת. אבל אני לא מבינה אותה, היא לא מדברת עברית. עשיתי הרבה בלגן לביטוח לאומי לפני שהביאו לי אותה. אני אישה בת 80, אני לא יכולה להיות לבד. כשאני לבד, אני שומעת את הקול של אילן. הוא קורא לי. הילדים שלי כבר לא גרים בבית. כולם התחתנו, חלק גם עברו לגור מחוץ לעיר.

"היום המטפלת גרה איתי, אבל אני עדיין מאוד סובלת. אנחנו לא מצליחות להבין אחת את השנייה. אני עושה הכל לבד עדיין. היא לא יכולה לבשל לי. היא לא יודעת לבשל. הנה, תראה את הידיים שלי, איך נשרפתי כשניסיתי לבשל השבוע. החיים האלה קשים.

"אני בת 80, ועכשיו כבר מגיע הזמן שלי גם כן ללכת. אני אישה מבוגרת, סבלתי הרבה. מאז ששמעתי על מה שקרה ביום שישי שעבר, אני סובלת עוד יותר. זה החזיר אותי למה שהיה, ואני חשבתי שנגמר.
לא הבנתי למה באים עכשיו כל העיתונאים אלי.

"זה לא יחזיר את הילד, מה שאני אגיד. אפילו כשהוא נחטף, ולא ידעו שהוא מת, לא באו כל כך הרבה עיתונאים. לא היה את כל הבלגן הגדול הזה. מה קרה פתאום? מה רוצים ממני? אני בכלל לא רוצה לדבר עם אף אחד. באו לי שבעה-שמונה עיתונאים כבר. כמה אני יכולה לדבר על זה? כמה אפשר לחזור אחורה, לשחזר את כל מה שעבר עליי?

"איזה מין חיים אלה? אני כל הזמן חיה את כל כאב הלב הזה, ואז כל פעם מספרים לי משהו חדש. אף פעם לא יהיה לי שקט".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...