ראשי » מקומי » שפלה » רחובות ונס ציונה

קח פרי: בואו לסייר בחלקת הפירות האקזוטיים ברחובות

מספוטה ועד קניסטל, מצ'ה ועד לונגן, וומפי וג'בוטיקבה. כתב זמן רחובות הצליח להיכנס לאחד המקומות השמורים באזור, חלקת הפירות האקזוטיים ברחובות. בואו לטעום

אוהבים פירות? לא יכולים לחכות לט"ו בשבט? סוחטים תפוזים בקבלנות? הכתבה הבאה עשויה בהחלט לטלטל את עולמכם, ולהרחיב את תפריט הצריכה שלכם באופן משמעותי.

מתי לאחרונה טעמתם קניסטל, הרחתם ג'בוטיקבה, יצא לכם להתענג על וומפי בימי הקיץ החמים?. לא, לא, אלו לא צרור קללות בשפה זרה. ברוכים הבאים לחלקת הפירות האקזוטיים ברחובות. המקום בו גדלים פירות כל כך ייחודיים, שאפילו הירקן השכונתי שלכם לא שמע עליהם.

חלקת הפירות האקזוטיים, שמונה דונם גודלה, ממוקמת מול שכונת נווה עמית בעיר. היא מוקפת גדר, והכניסה אליה לא מתאפשרת לכל אחד. הסיבה לכך היא העובדה שהשטח בו נמצאת החלקה שייך למשרד החקלאות, שמבצע במקום ניסויים סודיים, ככל הנראה סודיים לא פחות מאלו המתבצעים באי אלו כורים ברחבי העולם.

את החלקה הקים פרופסור שמואל גזית (80) תושב רחובות, מומחה בגידול עצי פרי טרופיים, ומתוחזקת על ידי העמותה לפירות אקזוטיים. העמותה הייחודית, שגזית מכהן כיו"ר שלה, הוקמה בשנת 1989. היא מונה כ-250 חברים, הבאים מכל שכבות האוכלוסייה ומכל קצוות הארץ, ופועלת להעשרת סל הפירות הישראלי. את הפעולה הלא פשוטה הזו מנסה העמותה לבצע, באמצעות העמקת הידע עם הפירות האקזוטיים וקידום גידולם ברחבי ישראל.

החלקה ברחובות היא אחת החלקות המשמעותיות של העמותה, ומוגדרת על ידי ראשיה כנדירה במיוחד. החברים פועלים בהתנדבות, ונפגשים בעיקר בימי שישי על מנת לטפח את החלקה. לאחר שגשמי הזעף והרוחות שפקדו אותנו השבוע נרגעו מעט, אנחנו נוסעים לחלקה המדוברת על מנת להתרשם מקרוב, ולנסות להבין מה גורם לאנשים רציניים להשקיע שעות ארוכות בגידול פרי עם של תרופה.

את הסיור ברחבי החלקה מוביל גיא טל, חקלאי ותיק ממושב ביצרון, ואחד החברים הבכירים בעמותה. השומר בשער הכניסה מעיף מבט חשדני במבקר הלא מוכר, ומבקש הבהרות להימצאותי במקום. לאחר דין ודברים קצר אני מקבל את האישור המיוחל, וגולש פנימה כשמלווה אותי תחושה של חבורת חסמב"ה הנכנסת למערה החשמלית. עיקול ועוד עיקול, נסיעה קצרה בדרך עפר, ואנחנו מגיעים אל היעד. העצים שנגלים לעיניי נראים רגילים ממבט ראשון, אך כשאני מתקרב אליהם אני מגלה פירות שונים ומשונים: פרי אחד גדל ישירות על הגזע.

פרי אחר נראה כמו אפרסק, אך צבעו ירוק וקליפתו קשה מאוד, ויש בכלל פרי ששוקל יותר מ-10 קילו. גיא צועד לידי, מפלס דרך בין שלל העצים ומסביר על תהליך הקליטה המורכב של העצים. "מפאת קשיים תקציביים החלקה הוזנחה. יש שם מגוון עצום של עצי פרי, אוסף מכל העולם, ואנחנו לפני שנה וחצי החלטנו לשקם את החלקה. העמותה לקחה את זה על עצמה על ידי גיזומים, טיפולים אחזקה והוספת עצי פרי חדשים. כרגע מטפלת בחלקה קבוצה של 15 אנשים, ואני ביניהם. יניב סבג האחראי שולח מיילים לכל המכותבים, שבימי שישי רוצים לגזום, כמובן מי שמוכן להצטרף. כולם עובדים במהלך השבוע, וכולם עושים את זה בעצם בהתנדבות".

מה בעצם מניע אתכם?
"פירות חדשים. לראות איך אפשר לגדל פה פרי, שגדל בכלל במקום אחר בעולם. את כל תהליך האקלום שהוא עובר פה. את רוב הפירות אין סיכוי לראות בשווקים, כי מאוד קשה לחקלאים לגדל אותם, והם לא ניסו להתעמת איתם. כך שרוב הפירות שתראה כאן גדלים בעיקר בבוסתנים פרטיים".
ש: ספר לי על הפירות הייחודיים שאתם מגדלים.

"יש כאן ספוטה לבנה, פרי עגול שהוא ירוק מבחוץ, ומבפנים הוא לבן, והטעם שלו בין וניל לקרמל. יש את הספוטה שחורה, שחורה מבחוץ, ובמפנים נראית כמו משחת נעליים. לה יש טעם שנע בין תמרים לדבש. הקניסטל, פרי צהוב בצורת חרוט. מאוד מתוק אחרי שקוטפים אותו, אבל צריך לחכות

שיתרכך. ספודילה, פרי הודי בצבע חום. קצת שעיר מבחוץ, וטעמו בין צימוק לתמר.

ג'בוטיקבה, פרי שחור שגדל ממש כמו אשכול, אבל צמוד לגזע, לא כמו ענבים. בפנים הוא בצבע לבן, והוא מתוק. שעועית הגלידה, שאנחנו קוראים לו פרי המרשמלו. זהו פרי ארוך, שכשהוא בשל נראה כמו בננה. כשמקלפים אותו בפנים יש כמה עשרות זרעים, שמצופים במעין צמר גפן לבן. מוצצים את זה, יורקים את הגרעין ויש לו טעם של מרשמלו. יש את הוומפי, פרי שגדל באשכולות על העץ, כמעט כמו ענבים. הוא חום מבחוץ, וכשאוכלים אותו הוא חמוץ-מתוק. הוא נותן הטעייה בפה, מכיוון שהפנים חמצמץ והקליפה מתוקה. יש בו משהו תפוזי".

מה הפרי שהכי קשה לגדל אותו?
"מנגוסטין, סגול מבחוץ ונראה כמו שום. הוא מאוד מתוק. וכמובן שיש את הרמבוטן, שחיצונית הוא עגול ואדום ונראה כאילו הוא קיצוני, ובפנים הוא ליצ'י".

יש תקופה מסוימת שבה נוטעים יותר עצים?
"נוטעים עצים כשיש משהו חדש, וכשמישהו מאיתנו תורם. זו חלקה שרוב העצים בה מאוד בוגרים, כך שלא נוטעים בכל עונות השנה. בחורף האקלום קשה, אז עושים את זה בעיקר באביב. לפני שנה נטענו שם מספר עצים, אחד מהם לא שרד, אבל אנחנו לא נכנעים וכל הזמן ממשיכים לנסות".

מה למעשה השוני בין גידול עץ רגיל לאקזוטי?
"רוב עצי הפרי שיש בישראל, הם הרבה יותר רגילים לאקלים כאן. ההסתגלות שלהם מאוד קלה, ואין להם בעיית קור. העצים שאנחנו מדברים עליהם מגיעים מאסיה או דרום אמריקה, ושם אין מנות קור. הם לא אוהבים את זה. אנחנו צריכים לשתול את העצים במקומות, עם הגנה מסביב של עצי שדרה כמו ברושים שיגנו עליהם. לפעמים יש ארבע או חמש מעלות כשיש רוח, וזה מוריד את הטמפרטורה לעצים".

ומה קורה כאן בחלקה ברחובות?
"החלקה מוגנת עם ברושים מסביב, והם אלו שמגנים על העצים מהקור. לפני שנתיים היה מזג אוויר קר באמת, ממש קיפאון. על העצים היה קרח, אז חטפנו קצת בצמרות. העצים הצעירים עלולים להיגמר בקרה".

אתם קוראים לעצים בשמות?
"לא. יש להם את השם הבוטני שלהם, לא על שם מישהו שנטע אותם. אין דברים כאלה, למרות שתמיד משתדלים לחפש מעבר לשם גם את הזן. לאף אחד בעמותה אין רגש לעץ כזה או אחר, אבל הרבה פעמים כשיש סיורים של העמותה אתה רואה איזה פירות יותר אוהבים. מה רוצים לקטוף יותר".

ומהם באמת הפירות הפופולריים ביותר?
"בעונות בעיקר הג'בוטיקבה והליצ'י".

מדובר הרי בפירות מאוד נדירים, מה המחירים של פירות כאלו?
"אני לא יכול להגיד מהסיבה הפשוטה: הם לא קיימים. הסיבה שליצ'י יקר היא, כי קשה לגדל אותו. בתור מגדל שלקח על עצמו לגדל פירות אקזוטיים לשווקים, אני יכול להגיד לך שהמחירים יהיו בהתאם".

יכול להיות שקילו יעלה יותר מ-30 שקלים?
"לא נראה לי, אבל יש יוצאי דופן. שיזף למשל יכול לעלות ביוקר, מכיוון שיש לך כמה עשרות פירות לקילו. הוא יכול להגיע ל-40 שקלים בשווקים. אני מציין שוב, אני מדבר על שיזף, לא על שזיף. השיזף הוא בגודל רבע מתפוח, אבל בן אדם לא קונה קילו מפירות כאלו".

מה אתה עצמך מגדל בבית?
"אני מגדל היום ספודילה. אני מאמין שבקיץ הפרי יהיה בשוק, ויעלה בין שבעה לשמונה שקלים לקילו. הפרי עדיין לא גדל בארץ, אבל הגידול שלו לא כזה יקר שצריך לדרוש פי ארבע או חמש".

לא חשבתם לגדל פירות סטנדרטיים כמו תפוז או תפוח?
"לא מתעסקים עם זה. למזלנו הטוב יש הרבה כאלו בארץ, אז אין לנו משיכה לזה. ישראל עוד מובילה בתחום. אצלנו לא תמצא תפוחים, אגסים, תפוחים או הדרים. זה יותר מדי רגיל. אין אתגר, משהו שאנחנו צריכים לנסות להתמודד איתו".

כשפרופסור גזית מדבר איתך על פירות, אתה מרגיש שהדבר בנשמתו. ההאנשה שהוא מעמיק לעצים מרשימה, ומלמדת על הקשר העז שניטש בינו ובינם במרוצת עשרות השנים האחרונות: העצים חולים, העצים גוססים וכן לצערנו עצים לפעמים מתים. גזית כיום בגמלאות, לימד מאות סטודנטים בפקולטה לחקלאות את רזי עולם הצומח, אך ממשיך משקיע את מרבית זמנו להמשך העיסוק אותו הוא כה אוהב, ולביקורים בחלקה אותה הקים.

"בחלקה יש כ-70 מיני עצי פרי שונים מכל קצוות העולם", הוא מספר, "היא ניטעה לראשונה בשנת 1980, כך שרוב העצים בה כבר בני 30 שנה. אבל יש בה גם נטיעות חדשות. כל הזמן מחדשים אותה, ויש שם אוסף גדול מזנים שונים של ליצ'י עד קרמבולות מיוחדות, אנונות, ופירות פחות ידועים כמו ג'בוטיקבה. יש גם פרי חדש לגמרי שבא מסין ונקרא צ'ה. יש לו פירות אדומים דומה לפטל, אבל הוא שונה מאוד ממנו".

מה הביא אותך להקים את החלקה?
"לימדתי גידול עצי פרי טרופיים, ורציתי שיהיה קרוב לפקולטה אוסף, כך שאפשר יהיה להראות גם לסטודנטים וגם לעשות עליו ניסויים. זה ניטע ליד חלקת אבוקדו, שהייתה גידול מסחרי חשוב. בחרתי חלקה גבוהה, כיוון שהבעיה העיקרית של גידול עצי פרי טרופיים היא הסכנה של נזקי קור בחורף.

"באקלים שלנו בחורף בדרך כלל, בלילות שבהם קר מאוד כמו השבוע, האוויר הקר מצטבר במקומות נמוכים, ולכן במקומות גבוהים הטמפרטורות גבוהות יותר. בעקבות הטמפרטורות האלה מחזיקים אצלנו מעמד פירות, שלא בדיוק מתאימים לרוב המקומות שניתן לגדל בהם עצים כאלו.

"לצערי גם במקומות האלו לא הצלחנו לשמור על כל מה שנטענו בחיים. נטעתי שם דקל הקוקוס ודקל השמן, ושניהם מתו לאחר חורף קר. נטעתי גם עץ שנקרא אקי, שהוא עץ הפרי הלאומי של ג'מייקה. הוא החזיק מעמד כמה שנים, היה בשלבי גסיסה וכעת הוא מת לגמרי לדעתי. יש גם עץ קפה, שכבר פעמיים כמעט מת מקרה".

יש עץ שאתה אוהב במיוחד?
"יש שם שני עצי פרי שנקראים מרולה שבאו מדרום אפריקה, והם מרגישים פה מצוין. הם בערך בני שבע, והם העצים הגדולים ביותר במטע.

אני אישית עבדתי הרבה על אנונות, ולכן עשיתי עבודה על מינים שונים של אנונה שיש שם אוסף מיוחד. מכל מה שיש שם, הדברים שמושכים את ליבי יותר הם עצי הליצ'י, כיוון שיש שם אוסף שחלקם הרבה יותר טעימים, מאשר הזנים שבדרך כלל מגדלים בארץ".

לא מפריע לך שצעירים פחות מתעניינים בתחום?
"רוב האנשים לא מתעניינים, אבל קיימת העמותה לפירות אקזוטיים שיש בה כ-200 חברים, והם באים מכל קצווי הארץ ומאוד מעוניינים. כשלימדתי, חלק מהסטודנטים גילה עניין בנושאים האלו. יש פירות שיש אתגר בגידול שלהם, ויש אנשים שאוהבים אתגרים.
 

"חלק מהפירות הפכו לידועים יותר תודות לעבודה שלנו. אחד מהם הוא לונגן, שאני מקווה שיתקבל בארץ. מאוד מעריכים אותו בסין ובתאילנד, הוא שווה ערך לליצ'י בארץ, אבל לא כל כך הצליח מסחרית כיוון שהליצ'י בצבע אדום, ואצלנו הצבע מוכר את הפרי. ללונגן יש צבע חום ירקרק וזה לא מושך את העין, אז היו בעיות בשיווק שלו".

לדעתך יצליחו למכור את הפירות האקזוטיים בחנויות?
"ללא ספק, זה פשוט דורש פרסומת נאותה של היתרון התזונתי שלהם. רוב האנשים שטועמים אותם מאוד נהנים מהם, אבל לא פשוט להכניס פרי חדש שאין לו חזות אטרקטיבית. כל מה שיש בפקולטה, נאכל מיידית על ידי המבקרים כי הוא מאוד טעים, ואני מקווה שנצליח להביא אותו לידיעת ציבור אוהבי הפירות בארץ".

מנכ"ל העמותה , משה וייס, גאה מאוד בחלקה ברחובות: "המקום הוא למעשה פקולטה של האוניברסיטה העברית בירושלים. המקום הזה קם והתפתח לאט לאט,  בגלל שפרופסור גביש שהקים אותו כבר לא נמצא בסביבה, ולא יכול לפתח אותו, העמותה לפירות אקזוטיים, שתמיד מגיעה לבקר, לקחה את הפרויקט על עצמה. אין הרבה מקומות כאלו בארץ.

"מי שמגיע לחלקה רואה עצים, שכולם חושבים שגדלים רק בדרום אמריקה או באסיה. החלקה הזו היא חלקת אוסף של עצי פרי נדירים בישראל, ובזכות אותם נאמנים של העמותה היא תישמר, כל עוד שהאוניברסיטה העברית תמשיך להרשות את זה, וסטודנטים יוכלו לראות את הפירות הייחודיים האלו לא רק דרך ספרי הלימוד".

הסטודנטים בכלל מתעניינים בנעשה בחלקה?
"אנחנו דואגים לתפוס את הסטודנטים של הפקולטה ברחובות שמגיעים לאזור, ולהסביר על העצים, זה מקסים אותם. אתה יודע שכשתעשה את הכתבה - תמיד ישאלו איפה אפשר לקנות את הפירות האלו".

ומה התשובה?
"מה שחסר כדי שזה יקרה, זה רק חקלאי שיעשה שטח מצומצם לטובת גידול אחד הפירות האלו. הוא יכול לבוא לשוק איכרים עם קרטון וחצי ולמכור, אנשים יקנו, כי הם לא יודעים שיש ספוטה שחורה פה בארץ".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...