הורי הילד שנהרג בהסעה: לא נסלח לנהג לעולם
א' בן השבע זוכר את הבום שהשמיע רכב ההסעות כשדרס למוות את חברו סהר. אתמול (ג') הרשיע בית המשפט את הנהג הדורס בגרימת מוות ברשלנות. ההורים, שהקפידו להגיע לכל הדיונים לבושים בחולצה שעליה מודפס דיוקנו של בנם, כבר לא יסלחו לעולם
את ההורים השכולים זה בקושי מנחם. הם סוחבים את שברון הלב, חיים את המוות של בנם. "הוא רצח את הבן שלי, את הפרח שלי, ועל זה אין סליחה וכפרה. עד שהוא לא ימות לא תהיה לי מנוחה, הוא צריך לקבל גזר דין מוות על מה שעשה, על הכאב שגרם לנו ולכל המשפחה שלנו", הם אמרו אתמול (ג') כמה שניות אחרי שיצאו נסערים ונרגשים מאולמה של השופטת.
סהר ממן היה בן שבע. בנם הבכור. תמיד עטפו אותו בחום ובאהבה, הרעיפו עליו פינול קים. לא היה דבר שביקש ולא קיבל. מבחינת דני וענבל, סהר היה האושר שלהם בהתגלל מותו, כל עולמם. בקיץ 2005 אמור היה לעל לות לכיתה ב'.
זה היה החופש הגדול. ההורים קנו לו בריכת גומי גדולה והציבו אותה בחצר הבית, אבל זה לא הפיג את השעמום שלו. הוא רצה ללכת, כמו כל החברים שלו, לקייטנה. ההורים, שקצת חששו לשלוח את הילד למקום לא מוכר, החליטו בסוף להיענות לרצונו ורשמו אותו לקייטנת "החוויות" שארגנה המועצה הדתית בעיר. סהר היה מאושר. "הכל יהיה בסדר", הוא הרגיע את הוריו המודאגים.
ב-11 ביולי, 2005, חרב עולמם של דני וענבל. הבן סהר היה בדרכו הביתה מעוד יום של כיף בקייטנה. נהג ההסעות, מרדכי מסנקר, 43, פיזר את הילדים בין בתיהם ובשלב מסוים הוריד את המלווה המבוגר. סהר וחברו הטוב א' ירדו מהאוטובוס סמוך לבתיהם שבשכונת ממשית בעיר. א' הספיק לחצות את הכביש מאחורי האוטובוס, בעוד סהר עובר מלפנים.
הנהג מסנקר, על פי התביעה שהגיש עו"ד ואדים סיגל, לא המתין עד שהילדים יחצו את הכביש והחל בנסיעה. לפתע, נשמע רעש חבטה עז: סהר הוטח בין גלגלי האוטובוס. האם ענבל, ששמעה את צעקות ילדי השכנים, יצאה החוצה ונאלצה לחזות בצוותי מד"א נלחמים על חיי בנה. כל המאמצים להציל את חייו עלו בתוהו ורופא נאלץ לקבוע את מותו.
מסנקר היה בהלם מוחלט. הוא לא הבין מה קרה והתקשה להסביר מדוע אפשר למלווה של הקייטנה לרדת בביתו ולא להמתין עד שכל הילדים יגיעו הביתה בשלום. מדוע לא עצר לסהר ליד ביתו כפי שעשה מדי יום ביומו?
ענבל ודני נשברו. בבית המתין להם פעוט בן ארבעה חודשים, אבל השניים לא הצליחו להתגבר
מסנקר, מצדו, לא מיהר ליטול אחריות למל עשיו. יום אחרי התאונה התחתן עם בחירת לבו. "הייתי מוכן למות במקום הילד הזה", אמר מסנקר. "רציתי לבטל את החתונה, אבל הרבנים אמרו שאסור לי לדחות אותה. שאלתי אותם, איך אני יכול להתחתן כשההורים של הילד שמת יושבים עליו שבעה? גם אשתי קיבלה קשה מאוד את מה שקרה.
"אני לא יודע למה אלוהים הפיל עליי ביום החתונה אסון כזה כבד. כל החיים שלי דאגתי לילדים, אף פעם לא קרה לי מקרה כזה. אני לא אשם במה שקרה. הטרגל דיה הזאת תלווה אותי כל החיים, עד יום מותי. אילו הייתי מרגיש שעליתי על הילד הייתי עוצר. המשכתי לנסוע כי לא הרגשתי כלום".
כמה פעמים ביקש מסנקר להיפגש עם בני הזוג ממן ולבקש את סליחתם, אך נתקל בסירוב מוחלט. "על מה שהוא עשה לנו אין סליחה וכפרה, להרוג כזה פרח שגידלנו בבית, לעולם לא נסלח לו גם עד הקבר", הטיחה קרובת משפחה של סהר.
בני הזוג ממן החליטו לקחת את תיק הנהג שדרס את בנם למוות כפרויקט חיים. הם הדפיסו על עשרות חולצות את תמונתו של בנם ואת המשפט "סהר, לא נשכח, ולא נסלח".
את החולצות האלה לבשו בבית המשפט. "רצינו שהנהג יראה אותנו בכל הדיונים, רצינו להפגין נוכחות כדי שיהיה פה משפט צדק, שלא יילך הביתה, שיישב בכלא ויירקב שם", הסביר האב דני את המחאה הלא?שגרתית, "פחדנו שהוא יזוכה ויילך הביתה".
פרקליטות מחוז הדרום הגישה נגד מסנקר כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בבאר שבע בגין עברה של גרימת מוות ברשלנות, שהעונש המקסימלי עליה הוא שלוש שנות מאסר בפועל. בבית המשפט נחשפו העדויות המצמררות ביום התאונה, שחלקן מתפרסמות כאן לראשונה.
"הנהג עצר קצת לפני מפרץ החנייה, זה היה קצת רחוק מהמדרכה", שחזר א', חברו להסעה עם סהר. "אני וסהר ירדנו מהדלת הקדמית של האוטובוס. הלכתי לאורך האוטובוס, לכיוון הצד האחורי, וסהר הלך לכיוון הקדמי. אני כבר הספקתי לחצות את הכביש ולהיות על המדרכה בצד השני, הגעתי בדיוק לבית של החבר שלי ופתאום שמעתי בום. בהתחלה לא התייחסתי לזה, אחרי זה הייתי סקרן והלכתי לראות מה זה וראיתי את סהר שוכב על הכביש. אני לא זוכר שהנהג אמר לא לחצות את הכביש".
מסנקר , העריך שסהר נפל כמה שניות אחרי שירד מהאוטובוס והוא לא הבחין בו: "זאת הייתה התחנה האחרונה שלי. ראיתי את הילדים על המדרכה לאחר שסגרתי את הדלת הקדמית. הם ירדו ישר למדרכה. הסתכלתי על המראה השמאלית, ראיתי שהנתיב פנוי ונסעתי ליציאה.
"לפני היציאה הסתכלתי במראה הימנית ולא ראיתי כלום. לא ראיתי את הילדים בשדה הראייה שלי. אני לא יודע לאן הם הלכו. הם לא עברו מקדימה, זה בטוח. הזהרתי את הילדים לא לחצות את הכביש".
מהעדויות שהצטברו בבית המשפט עולה שהייתה רשלנות גם מצד הנהלת הקייטנה. עדי התביעה, כמה מהם מדריכים ומלווים בקייטנה, לא הבינו מדוע לא היה איש מטעמם באוטובוס, שילווה את סהר ז"ל וחברו בבטחה עד לביתם, כפי שהיה נהוג. "כל מלווה היה צמוד לאוטובוס וכל אחד היה אחראי על האזור שלו", העידה אחת המדריכות. "באותו יום השכונה של הילד המנוח לא הייתה קשורה אליי".
בנוסף לכך, התברר שבאוטובוס עצמו היו כמה ליקויי בטיחות וכשלים חמורים שהתגלו במהלך החקירה שביצעו בוחני לשכת התנועה במשטרת מרחב הנגב.
אתמול בבוקר הגיעו דני וענבל לבית המשפט מלווים בבני משפחה. הזעם, הכאב והעצב ניכרו היטב על פניהם. מסנקר ואשתו העדיפו להתרחק מהמקום עד יעבור זעם. "אני לא מאמין שיזכו אותו, יש מספיק ראיות, אבל אף פעם אי אפשר לדעת, אני קצת חושש", אמר דני.
כמה דקות לאחר מכן, כאשר השופטת רלי גליקליס מצאה את מסנקר אשם והרשיעה אותו בדין, ניכרה הקלה על פניהם של בני משפחת ממן. השופטת קבעה בהכרעת הדין שהחלטתו של הנהג לשחרר את המלווה בטרם פוזרו כל הילדים מהאוטובוס הייתה מוטעית, והטילה עליו את האחריות לביטחונם.
"במצב דברים זה, מששחרר הנאשם את המלווה, הפך את עצמו אחראי לשלום הילדים אשר נסעו עמו. לכך מתווספים דברי הנאשם לפיהם הודה בכך שהיה אחראי להסעת הילדים והשבתם הביתה בשלום. משקיבל על עצמו הנאשם את תפקיד האחראי, חלות עליו חובות זהירות רבות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהסעת ילדים. מהרגע שהמלווה ירד מהאוטובוס, לקח על עצמו הנאשם את האחריות לילדים בהסעה ומתפקידו היה לדאוג שיחצו את הכביש בבטחה", כתבה השופטת בהכרעת הדין. גזר דינו של מסנקר יינתן בחודש הבא.
האם ענבל יצאה מהאולם ברגשות מעורבים. "שום עונש בעולם לא יחזיר את סהר לחיים", אמרה בעצב. "מצדי שלא יישב יום אחד בכלא, שחיקחו לו את הרישיון לכל החיים, רק שלא יהרוג עוד ילדים. אני יודעת שלכל היותר הוא יקבל עונש של שנה מאסר בכלא במקרה הטוב. את סהר לא אשכח כל חיי. זה משהו שילווה אותי ואת בעלי עד סוף החיים ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם