ויתרתי על פינת הקסם בפוטנציה שלי
רציתי לגור בשדרה, לשבת בקפה השכונתי ולשתות בערב בירה עם חברים. אבל בתום מסע חיפושים ארוך ויתרתי על הדירה בלב ת"א
בטוחה בעצמי, ובטוחה עוד יותר בתקווה שהמרצפות הצבעוניות של הדירה הזו יעטפו ברוך את רגליי היחפות מעתה והלאה, אני מחנה את הטוסטוס מתחת לעץ (נפלא, יש גם צל), וכמעט מרחפת אל הכניסה. וכי מה עוד יכולתי לבקש? שלמה המלך פינת גורדון. "2 חדרים ענקיים, 2 מרפסות, 3 כיווני אוויר ואחד מזגן אלוהי".
כבר על המפתן ריחופי המתרגש התרסק. עשרות עיניים מתרוצצות בתוך הדירה שלי, ורק עיניי קפואות, נדהמות. בועת החלומות בהקיץ שלי נופצה, ונחרדתי לגלות שיש עוד הרבה חולמים בהקיץ כמוני – סטודנטים, סטודנטים לשעבר, זוגות, שותפים, תל אביביים, טרום תל אביביים, גבוהים, נמוכים, מגניבים, מנסים להיות מגניבים, מנסים בכוח להיות מגניבים - וכל אלה נמצאים בתוך הדירה שלי. לא הצלחתי לפלס דרכי אל המרפסת וכבר עמד המשפט הצורם, המרגיז, המאכזב, מהדהד בין החדרים – "זה כבר לא אקטואלי".
הבנתי כמה דברים חשובים מאד לאחר ניסיוני הראשון, בפתחו של מסע אחר חיפוש דירה; הראשון שמגיע, הוא גם הראשון לקבל את הדירה. כמה אבסורד, כמה נפלא. האבסורדיות בכך, שלא משנה עד כמה אותו ראשון הוא מטורף עד כדי פקפוק ברמת בריאותו הנפשית, או שבדיוק אחריו הגיע דייר נפלא במעלותיו ובנוחיותו – הראשון הוא ראשון, ואם הוא רוצה את הדירה, דייריה כבר מכריזים בקול "לא אקטואלי" ובעליה ממהר לחתום חוזה.
ובכלל, רוב בעלי הדירות אינם נמצאים בדירה בשעת תצוגתה להמונים, אינם
הנפלא בכל זה הוא שפשוט אדאג להגיע ראשונה. מדירה לדירה גיליתי שלא מספיק להגיע בשעה הנקובה ולקוות להיות ראשונים, אלא חייבים להקדים, בתואנה של "אני מתנצלת, אבל במקרה (תוך בחינה מדוקדקת ואסטרטגית) הקדמתי, יש אפשרות לראות עכשיו את הדירה?", כמובן תוך דיבור מתחנחן, מתנצל ובפה מפיק מרגליות.
זה עבד. הייתי ראשונה. עכשיו יכולתי לרחף בהתרגשות פנימה, אל הדירה החדשה שלי, המרווחת-המוארת-הענקית-העורפית-המקסימה- פינת הקסם בפוטנציה שלי.
כך נכתב, כך עבדו עליי. כך הפכה דירת קרקע מוארת עם גינה, לדירת מרתף חשוכה עם חלונות קטנים וצרים, שרק אם הייתי בגובה של שחקן כדורסל הייתי זוכה לראות אור יום. במסדרון הצר הבהבה נורת פלורוסנט שהטילה צל חנוק וגרמה לי ללכת בזהירות, בצמוד לקיר, כי האויב הלבנוני צופה. הדירה המשופצת הפכה באחת לדירה מלאת גושי עובש וחלודה, קילופי סיד וציורי טוש ישנים.
אחריי הגיעו שלוש בנות מפוחדות, שנראו בתחילת מסען, שרק השתחררו מהצבא ועומדות להתחיל ללמוד. חששן התערבב עם התרגשות אוונגרדית של פריחה ובגרות ראשונה, ואת הדירה הראשונה שראו, דירת המלחמות הזו – הן לקחו. "זה כבר לא אקטואלי", צהל בשמחה בעל הדירה, ופיזר את ההתגודדות שהלכה וגדלה על המדרכה ברחוב שפינוזה.
שבועות של התרוצצות בין אתרי אינטרנט, דירות, טלפונים, פתיחת מפות, שקרים ואמתלות, עברו ביעף ודירת חלומות אין. אז הורדתי את סף חלומותיי – משלושה חדרים לשניים, משתי מרפסות לאחת, ממרווחת וגדולה לבינונית וסבירה, ורק המחיר היה גדול מהחלטתי. המחירים גבוהים, ועולים, ומטפסים, ואיתנים, וממרכז תל אביב הצפנתי לנאות אפקה, איזור האוניברסיטה ורמת אביב.
איכות חיים. ועל מי אני עובדת? באתי לתל אביב כי אני רוצה בית קפה שכונתי, וכיכר, ושדרה, ובירה בערב, וחנויות, ומועדונים קטנים, ורחוב בעל שם רומנטי, צדדי ושקט אבל בתוך ההמולה, וללכת ברגל, ולגור במרכז. כי אם כבר תל אביב, אז שתהיה תל אביב – בכל עוצמתה.
אבל עוצמותיי שלי הלכו ונחלשו, ובכל דירה אומנם, הצלחתי למצוא דברים יפים, ולפני כל כניסה כבר פיתחתי לי את מסלול חיי המתהווה, אבל בכל דירה גם מצאתי כשלים וקילופים ומרפסות אין. פשרה. ניסיתי להכיל אותה על עצמי, ובחרתי באופציה שלא הייתה נראית לי סבירה – גבעתיים.
נאנחתי מול האתר להשכרת דירות. זה באמת יותר זול, ובאמת קרוב לתל אביב, ואולי באמת יש שם איכות חיים, ואיכות חיים זו לא מילה גסה בגילי שעבר את חצי היובל, ויש פארקים, וחנויות, והכי חשוב – יש לי טוסטוס, ניחמתי את עצמי. ודירה-מרווחת-מוארת-ענקית-עורפית-מקסימה-פינת הקסם-שהיא כבר לא בפוטנציה. היא שלי. אגב, גיליתי ממרומי מרפסתי, שגם בגבעתיים "האספלט כחול מלמטה".
שני שחם היא עורכת בדסק החדשות של nrg מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם