מי הבוס: מדוע לא נעצרה הקמת השכונה הלא חוקית במג'דל שאמס?
בוקר אחד החלו תושבי מג'דל שאמס לבנות שכונה חדשה בהוראת הווקף. זה כלל השתלטות על 400 דונם, סלילת כביש ופגיעה בשמורת הטבע של החרמון. הוועדה לתכנון ובינוי, מינהל מקרקעי ישראל, משרד הפנים ושר השיכון מחו, אבל במשטרה הסבירו ש"יש התרעות על דם שיישפך במקום"
את האירוע הוביל ראש הווקף הדרוזי המקומי, השייח חסן עלם א-דין. "אחרי מאמצים רבים, עבודה קשה והמתנה של תשע שנים", הכריז, "אנחנו שמחים להודיע על תחילת ביצוע פריצת הדרכים על פי התוכנית. ועדת הווקף ואני מודים לכל מי שהשתתף ותמך בנו".
התוכנית שעליה דיבר ראש הווקף היא אחת הגרנדיוזיות שיכלו רשויות התכנון בישראל להעלות על דעתן, על אחת כמה וכמה כשמדובר במשהו שמתנהל מאחרי גבן. במשך שנים, בהשקעה שמוערכת במיליוני שקלים, בגיבוי אדריכלים ומהנדסים, עמל הווקף הדרוזי על תוכנית לסלילת כבישים באורך של כשישה קילומטרים ולפיתוח מאות מגרשים לבנייה.
על הניירות של הווקף כבר בוצעה הפרצלציה ונקבעו הזוכים במגרשים לבנייה. משרד הפנים, מינהל מקרקעי ישראל וועדות התכנון והבנייה, כולם גופים רשמיים שנמצאים בקשר שוטף עם המועצה המקומית מג'דל שאמס, לא היו מודעים לכל ההכנות שנערכו בחשאי.
השייח עלם א-דין לא הסתפק בהצהרת כוונות כללית אלא הכתיב לקהל המאזינים לוח זמנים מפורט לפעולה. "מחר נתחיל בפריצת הדרכים במג'דל שאמס. בשלב ראשון נתחיל בעבודה עם שלושה באגרים, ובהמשך יהיו שלבים נוספים".
בתוך חודש, הודיע, תחל באופן רשמי חלוקת הקרקעות לתושבים. הבנייה הבלתי חוקית הזו, כאמור מהנרחבות שנעשו כאן בשנים האחרונות, יצאה לדרכה למחרת בבוקר, בדיוק כפי שתוכנן. בדמיונם ראו המתכננים את עצמם בעוד זמן לא רב, כשהם ניצבים בעיבורה של שכונת ענק חדשה המתפרשת על כ-400 דונם בשטח מורדות החרמון בשני אתרים נפרדים, וכוללת דרכים, שטחים פתוחים ולמעלה מאלף יחידות דיור.
"התוכנית
מי שעמדו מאחורי התכנון הזה לא נעצרו בגבולות היישוב של מג'דל שאמס. מפעילי הבאגרים והדחפורים הענקיים שהובילו את המהלך פרצו נתיבים בתוך שטחים שמחוץ לתוכנית המתאר של היישוב היישר אל תוך שמורת הטבע של הר חרמון, מקומות שכלל אינם מיועדים לבנייה.
חמישה שבועות נמשכו העבודות בשטח באין מפריע, כשכל רשויות המדינה הרלוונטיות מציצות מעבר לגבעה וחוששות להתקרב. המשטרה, שכל גופי האכיפה נשאו אליה את עיניהם, שיגרה התרעות על דם שעלול להישפך במקום. נציגי הוועדה המקומית, מינהל מקרקעי ישראל ומשרד הפנים נשמעו להוראה ותפסו מרחק.
עשרות הפועלים, הטרקטורים והדחפורים, מלווים במאות תושבים מקומיים, המשיכו לנגוס עוד ועוד בדופן ההר, חוצבים אל תוך שמורת הטבע באין מפריע. עתירה לבג"ץ שהגישה כעבור כמה שבועות עמותת "רגבים" הכריחה את רשויות המדינה ואכיפת החוק השונות לנסות להסביר את עצמן. בסמוך להגשת העתירה הפסיקו הפולשים את העבודות מיוזמתם. נכון לעכשיו.
את הסיפור הזה יבחר כל אחד להתחיל בנקודה אחרת. סביר ששורשיה של הפרשה הזו נטועים אי שם בתחילת שנות השמונים, אחרי שמדינת ישראל החילה את החוק הישראלי על רמת הגולן. הדרוזים תושבי האיזור לא אהבו את המהלך הזה.
רבים מהם, שמחזיקים עד היום בזיקה פוליטית לסוריה, סירבו להצטרף לחיקה של המדינה. רק עשירית מהם נטלו תעודות זהות ישראליות. השאר נהנים משירותיה של המדינה באמצעות המועצות המקומיות שהיא מפעילה, אולם לא רואים עצמם חלק ממנה. במקרים רבים מתייחס הרוב אל בעלי תעודת הזהות הכחולה כאל משתפי פעולה.
חרם דתי שמוטל עליהם מונע מרבים מהם להגיע ללוויות ולשמחות של שכניהם ולהפך. במידת מה מוחזקים כך גם ראשי המועצות המקומיות, שבשל מיעוט תושבים שרשאים ליטול חלק בבחירות, ממונים על ידי המדינה.
אם תשאלו את מדינת ישראל, היא תסביר שהמועצה המקומית היא המנהלת את העניינים בשטח. מקומיים יסבירו שמה שהווקף המקומי לא רוצה שיקרה - לא קורה. הבלגן הזה מתנקז במלוא עוצמתו אל סוגיית הקרקעות.
מדינת ישראל רואה במינהל מקרקעי ישראל את הגוף שמנהל את קרקעותיה. הווקף הדרוזי רואה את עצמו כבעלים. כך, לדוגמה, ניסה המינהל לפני כשבע שנים להרים ביישוב מסעדה פרויקט בנה ביתך. שש משפחות נרשמו לפרויקט. כעבור זמן קצר, ככל הנראה אחרי שיחות מוטיבציה שעברו, שלחו כל המשפחות נציגים וביקשו לבטל את ההרשמה.
כשהווקף רואה בקרקע אדמה שלו, נתפס מי שמוכן לחתום על מסמך מול המינהל כמעט כבוגד.
יישובי הדרוזים ברמת הגולן, ועל כך אין ויכוח, סובלים ממצוקת דיור קשה. אלא שבתוך הפלונטר שבין המינהל לווקף היה קשה להתקדם. המינהל דורש שכל רוכש יחתום מולו על חוזה, בדיוק כמו בכל מקום אחר ברחבי המדינה. הדרוזים, מצדם, רואים בחתימה מול המינהל הכרה בריבונות המדינה על הקרקע.
בשלהי 2006 נראה היה שהפתרון בפתח. בפגישה שנערכה במינהל, ואשר עסקה באפשרויות הבנייה במסעדה ושאליה זומן גם השייח מוואפק טריף, ראש העדה הדרוזית בישראל, סוכם שהתושבים יוכלו לבנות, בעוד שאלת הבעלות על הקרקע תיקבע בעתיד, בעת הסדר.
הווקף, נקבע, יציע את מתווה המגרשים. המועצה המקומית תאשר אותם. כל צד יוכל להרגיש בינתיים בעל הבית לעצמו. שנתיים קודם לכן פסק בית המשפט המחוזי שהקרקע במסעדה שייכת למדינה ובנסיבות הללו, בעוד הערעור יושב על שולחן בית המשפט העליון, ניסו הדרוזים להוציא את המיטב.
הפגישה ההיא הוגדרה כהיסטורית. הדרוזים, שיצאו ממנה אחרי לחיצות ידיים וברכות הדדיות, הציעו לחגוג במסעדה בשרית. למחרת הודיעו שהתחרטו. בשטח רווחו השמועות על לחצים מעבר לגבול.
כעבור שנה הודיעו שיש להם עניין לשוב אל שולחן המשא ומתן, אבל על רקע המשקעים במסעדה הציעו ללכת על תוכנית "מג'דל שאמס תחילה". במינהל הסכימו.
ב-1 בספטמבר, לפני למעלה מארבעה חודשים, התקיימה עוד ישיבה היסטורית בלשכתו של מנהל מינהל מקרקעי ישראל, ירון ביבי. היו שם נציגי פרקליטות המדינה, אנשי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ונציגי הדרוזים והווקף.
מתווה ההסכם היה דומה לזה שנסגר שלוש שנים קודם לכן ביישוב מסעדה. גם הפעם נגמרה הישיבה בחיוכים. גם הפעם נלחצו ידיים. גם הפעם הסתיים הערב בארוחה חגיגית במסעדה.
חודש בדיוק עבר מהפגישה לפני שאנשי הווקף החליטו, באופן שעד היום איש לא יודע לגמרי להסביר, שהם שוברים את הכלים, עולים על השטח ומתחילים לעבוד. עם טרקטורים, שופלים ובאגרים, בלי תוכניות מאושרות ובלי היתר מאף אחד. כאילו לא הייתה פגישה וכאילו לא סוכם כלום.
חלק מהשטח שהחל להיסלל על ידם, שישה קילומטרים אורכו, חפף באופן כזה או אחר את התוכנית שעליה דיברו במינהל, חלק אחר חרג ממנה באופן קיצוני היישר לתוך שמורת טבע, הרחק מחוץ לגבולות התכנון של מג'דל שאמס.
עכשיו היתה צריכה המדינה להגיב. עבודות סלילה בלתי חוקיות בהיקף חסר תקדים כזה, היה ברור לכולם, לא יכולות לעבור כאילו כלום לא קרה. צעירי העדה הדרוזית נערכו לעימות. אוהלים הוקמו על צירים שהובילו לאתרי הבנייה ואוישו יומם ולילה בשומרים שחסמו את המעבר. היכן שצריך חסמו דחפורים את הגישה. תצפיתנים פוזרו באזורים אסטרטגיים כדי לדווח על כוחות החוק המתקרבים.
נציגי רשויות אכיפת החוק השונות של המדינה דווחו על הצפוי להם ובחרו שלא לקחת סיכון. בשלב מסוים תיעדו אנשי עמותת "רגבים" את המתרחש. עו"ד עמיר פישר, המייצג את העמותה, העביר את התמונות לכל מי שאמור לטפל באירועים מהסוג הזה וביקש תשובות. כשאלו לא סיפקו אותו עתר לבג"ץ ודרש להפסיק את העבודות.
"העבודות מתבצעות במרחב טבעי שאינו מאושר לבנייה ובחלקו מצוי בתוך שמורת טבע הר חרמון בניגוד לחוק וללא היתרי בנייה", כתב.
"מדובר בעבודות בנייה ופיתוח בסדרי גודל עירוניים, בהרס מוחלט של מאות דונמים של המרחב הטבעי הקיים למרגלות החרמון ובנזקים אקולוגיים בלתי הפיכים לחי ולצומח... כלים הנדסיים כבדים, משאיות, טרקטורים ובאגרים חוצבים בהר, סוללים כבישים ובונים בתים".
התשובות שקיבל עו"ד פישר הפתיעו גם אותו. אנחנו יודעים הכל, הסבירו כולם, אבל לא יכולים להתקרב. המשטרה, שכולם העבירו אליה את האחריות, בחרה להמתין מהצד.
התשובות שמסרו רשויות המדינה לבג"ץ ציירו תמונה עגומה: כמה ימים לאחר תחילת העבודות יצאו לשטח יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מעלה חרמון, יהודה וולמן, ומפקח של הוועדה. וולמן מקובל כבר שנים באיזור על הדרוזים, כמי שמצד אחד עושה רבות על מנת לסייע להם להסדיר את אפשרויות הבנייה ומצד שני דורש מהם במקביל לשמור על החוק.
כשוולמן היה בדרך למקום, בתוך מג'דל שאמס, הגיעו אליו אזהרות שאם יתקרב לשטח עם המפקח שלו "יהיה בלגן גדול". אחר כך החלה סביב השניים התקהלות של אנשים ומכוניות, שהכריחה אותם להסתפק בתצפית מרוחקת על האתר.
וולמן, שנוכח יחסיו הקרובים עם הדרוזים במקום לא מורגל לתגובות כאלה, יצר קשר עם דודו אוחיון, הממונה המחוזי על הפיקוח במשרד הפנים ואחריו עם רכז המודיעין של המשטרה.
"רכז המודיעין", סיפר אחר כך וולמן לבג"ץ, "אישר שבשטח יש פוטנציאל לאלימות ואמר שלא כדאי לצאת לשם ללא ליווי מתאים וכי הוא ינסה לעצור את העבודות בדרכים שלו".
חמישה ימים אחר כך נפגש וולמן עם ראש הווקף, חסן עלם א-דין. זה הודה בפניו כי הוא שעומד מאחורי כל הפעילות אבל בישר לוולמן באותה נשימה שהוא אינו יכול להפסיק אותה כעת. עוד יומיים עברו לפני שהוועדה המקומית ביקשה, במסגרת דיון שהתקיים במפקדת מרחב הגליל של המשטרה, את עזרת המשטרה בפעולות אכיפה בשטח.
כשדבר לא נעשה פנה וולמן אל היועץ המשפטי לממשלה וביקש שיתערב. מניסוחי היועץ המשפטי של הוועדה המקומית לבג"ץ אפשר להתבלבל לרגע ולחשוב שמדובר בפעולת שחרור בני ערובה מאנטבה ולא באכיפה של חוקי תכנון ובנייה:
"אל מול הקשיים והסיכונים גילו מפקחי הוועדה המקומית והיו"ר אומץ ונחישות יוצאי דופן... בביקורים נוספים שביצעו באיזור אנשי הוועדה המקומית הם היו במעקב וקיבלו אזהרות ועצות לא להתקרב לשטח. באחת הפעמים חסם את דרכם דחפור.
"לאחר הגשת הבג"ץ התמלאו אתרי האינטרנט העוסקים בנושא בנאצות ואיומים פלסטיים חמורים ביותר על מה שייעשה אם מישהו יעז לנסות להפסיק את העבודות או לעצור את האנשים האחראים לביצוען".
וולמן הודיע שבלי ליווי צמוד של כוחות הביטחון לא יוכל לבצע את מלאכתו. "יש באיזור הזה בעיה של אי ודאות למי שייכת הקרקע", הסביר השבוע מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל ירון ביבי. "אנחנו טוענים שהקרקע שייכת למדינה, הווקף טוען שהקרקע שייכת לו.
"מתוך הבנה למצוקה שלהם הייתי מוכן להסכם שבמסגרתו אנשים יוכלו לבנות שם ובסוף הדרך, אחרי שתהיה קביעה משפטית של מי הקרקע, הם יוחתמו על חוזה. או איתנו או עם הווקף. מה שייקבע. הכל במגמה שהסכסוך לא ישתק את הבנייה. בתום הפגישה הרגשתי שמצאנו פתרון. צריך גם להבין שמדובר בקרקעות שאנחנו נותנים להם בחינם. אנחנו לא גובים שם כסף.
"הרושם שלי היה שהם מקבלים את זה ודווקא בגלל זה הפעולה שלהם הפתיעה אותי", סיכם. יומיים אחרי תחילת העבודות שיגר ביבי מכתב דחוף אל ראש המועצה במג'דל שאמס, דולן אבו סלאח.
"בימים האחרונים עלו טרקטורים מלווים בתושבי מג'דל שאמס על השטח אשר מצפון וממערב למג'דל שאמס, רובו בבעלות מדינת ישראל, ופרצו דרכים. פעולה זו נעשית למרות ובניגוד לעמדתכם והבטחתכם כפי שבוטאה בסיכום הדיון. המעשה הוא בלתי חוקי ומהווה השתלטות בוטה על מקרקעי המדינה".
אבו סלאח, מצדו, מחזיר את הכדור ואת האחריות אל המינהל. אני לא מצדיק את מה שנעשה, הוא מסביר, אבל לא יכול שלא להבין את מי שעשה את זה. "כל מה שקרה הוא כתוצאה מהצורך הרב של התושבים לגבי שחרור שטחים בתוך תוכנית המתאר המוגדרת שהמינהל טוען לבעלות עליה. היו הרבה פניות למינהל במהלך שנים והמינהל לא הזיז כלום.
אני לא מצדיק את השיטה והגישה והפלישה מחוץ לגבולות השיפוט של היישוב אבל זה בא מתוך צורך. המינהל לא נתן את התגובה שלו בזמן. הוא איחר. זה לחץ של הרבה שנים שהשתחרר. סמוך לישיבה המינהל היה צריך להוציא פרוטוקול ולצאת באישור חיובי. זה גרם לאי אמון מהתושבים. המינהל אשם במה שקרה. הוא שהביא את התושבים למצב הזה".
ביבי משוכנע שהמינהל פעל כפי שצריך, "אבל גם אם מישהו חשב שאנחנו מתמהמהים בהוצאת הפרוטוקול של הישיבה", הוא אומר, "אפשר להרים טלפון לפני שעושים דבר כזה".
כמה שבועות אחרי שהחלו העבודות והמשיכו להתבצע בהיקף גדול ובלא הפרעה, המשיכה המשטרה להזהיר את כל הגורמים שלא יעשו דבר לבד, אולם בעצמה לא תרמה יותר מדי לעניין. צווי הפסקת עבודה שהוצאו לשלושה מפעילי טרקטורים ולראש הווקף המקומי לא הביאו להפסקה.
באתרי האינטרנט המקומיים נשמעו הצהרות על שחרור האדמה מידי הכובש. רשויות המדינה השונות נכנסו בהמשך להילוך גבוה, אבל רק ברמת התאורטית. במשטרה היה מעורב אישית מפקד המחוז הצפוני, שמעון קורן. מטעם הפרקליטות הגיעה לשטח פרקליטת מחוז הצפון סילביה פריימן בעצמה. יהודה וולמן שיווע לעזרה.
"פגשנו במציאות על מערכתית מאוד בעייתית, של רתיעה וחוסר אונים מצד מערכות רלוונטיות נוכח הסיטואציה", כתב, "הפירוש לאי התכליתיות נתפס כחולשה והמצב הנוכחי מסיג אותנו לאחור ולא לבנייה".
אריאל אטיאס, שר השיכון, שיגר מכתב דחוף לשר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ'. "מבדיקה שבוצעה על ידי עולה כי פקחי מינהל מקרקעי ישראל הגישו תלונה במשטרת ישראל עוד לפני חודש ימים, וזאת על מנת לקבל את עזרת המשטרה", כתב , "עד היום העבודות ממשיכות להתבצע בשטח ללא הפרעה".
כמה ימים אחר כך ביקשה גם הסיירת הירוקה לפעול. "הסיירת הירוקה ומינהל מקרקעי ישראל איתרו את הפלישה עם תחילתה והגישו תלונה במשטרת ישראל בבקשה לקבלת סיוע בהפסקת הליכי הפיתוח באיזור... אנו ממתינים לסיום הליכי קבלת ההחלטות ולקבלת הסיוע המשטרתי המבוקש", הודיע נפתלי כהן, מנהל הפיקוח בסיירת הירוקה.
גם הממונה על הפיקוח במשרד הפנים, דודו אוחיון, נשמע חסר אונים אל מול פורעי החוק. "עקב חשש לשלום המפקחים נדרש סיוע ממשטרת הגולן למסירת הצווים. הוצאו צווים שיפוטיים על ידי בית המשפט ובתיאום עם משטרת הגולן יימסרו למפעילי הכלים הכבדים ולנציג הווקף. משטרת הגולן מודעת לבקשת הוועדה למסירת הצווים אך עדיין קיימת השתהות בלתי מובנת מצד המשטרה".
כולם זרקו את האחריות לעבר המשטרה, והמשטרה? "הנושא מצוי על שולחננו", הודיעה לעמותת "רגבים", "לכשתתבקש המשטרה ליתן סיוע יבחן המחוז את הבקשה לגופה ויפעל למתן הסיוע הנדרש".
בינתיים המשיכו המקומיים במרץ ובתוך פרק זמן קצר כבר הצליחו להכשיר כמה מגרשים לבנייה. שבעה באגרים ענקיים, שמישהו טרח להסיר מראש את מספרי הרישוי שלהם, נגסו יום אחר יום בטבע בלי הפרעה, כשהם מלווים בשטח על ידי מהנדס.
יהודה וולמן סיפר אחר כך לבג"ץ, כי כבר בתחילת העבודות יצר קשר עם בעלי תפקידים במשטרה ובמינהל מקרקעי ישראל בניסיון לשתף פעולה בהפסקת העבודות אלא שאז, כתב, "נודע כי קיים מידע על התארגנות שנועדה למנוע ממפקחים לבצע את עבודתם וכי אם המפקחים יגיעו לשטח, יהיה הדבר כרוך בסכנת נפשות".
עניין האכיפה במגזר הדרוזי ברמת הגולן הוא רגיש. הסטטיסטיקות של השנים האחרונות מלמדות על כ-200 תיקים של בנייה בלתי חוקית שנפתחים באיזור מדי שנה. 20 מהם, בממוצע, מגיעים לשלב הוצאת צווי הריסה. חלק מהעבריינים משתכנעים בשלב הזה להיכנס להליך של קבלת היתר למה שכבר בנו. השאר נותרים עם צווי הריסה שמתגלגלים משנה לשנה.
בפועל, מאז מחזיקה מדינת ישראל ברמת הגולן, לא נהרס במקום ולו בית בלתי חוקי אחד. "בגדול, נושא ההריסה לא התממש במשך השנים, למיטב זיכרוני", אומר וולמן, "להוציא איזו בריכת מים מלפני 19 שנה".
וולמן עשה בשנים האחרונות לא מעט "לילות לבנים", כפי שהוא מכנה אותם, בניסיון למצוא את הדרך לגשר בין הצדדים. הוא גם זוקף לזכותו במידה לא מבוטלת את העובדה שנכון לעכשיו אין עבודות באתר הבנייה.
"האירוע הזה היה לא במקומו ומפאת רגישות הדברים אני מעדיף להסתפק במילים האלה", הוא אומר. "אין שום לגיטימציה ללקיחת החוק לידיים". אבל נוכח העובדה שעד עתה לא נענש איש, גם וולמן לא יכול להבטיח שמחר בבוקר לא ייצאו הדרוזים שוב להמשך העבודות.
עם זאת וולמן, אופטימיסט חסר תקנה, מוסיף ש"למרות שזה נתפש כלא אפשרי, אנו ממשיכים לשקוד על פתרון ואני משוכנע שהוא קרוב מאוד".
לפני כחודש הגישה "רגבים" את פנייתה האחרונה לבג"ץ. "עד למועד זה, כשלושה חודשים לאחר תחילת העבודה המאסיבית במקום, לא הוחרם ולו כלי עבודה אחד, לא הוגש ולו כתב אישום אחד, לא נהרס ולו מבנה אחד ולא נהרסה או נחסמה ולו דרך אחת מבין הדרכים הרבות שנפרצו", כתב פרקליטה.
"המדינה לא נקטה עד היום ולו פעולה מעשית אחת נגד עבריני הבנייה במקום או נגד המבנים או הדרכים שנפרצו חרף ההיקפים הדרמטיים וחומרת העבירות שבהן מדובר".
ממשטרת מרחב הגליל נמסר בתגובה: "הנושא נדון בבג"ץ ולכן אנו מנועים מלהתייחס אליו".
ראש הווקף במג'דל שאמס, שייח חסן עלם א-דין, והמנהיג הרוחני של הדרוזים ברמת הגולן, טאהר אבו סאלח, סירבו להגיב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם