ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

קר שם בחוץ: הקשיבו לחסר הבית הבת-ימי

ע', שאיבד את אשתו בתאונת דרכים, שקע בחובות וכעת גר ברחוב, מספר על חייו ללא בית. על המאבק למזון, על ההתמודדות עם הקור ועל אכזריות בני הנוער האלימים שלדבריו עוד תביא לרצח. ראיון עצוב

יש סיכוי טוב שנתקלתם בידיעה על חסר הבית מבת ים שנרצח לפני כשבוע. יש סיכוי אפילו טוב יותר שאף אחד מכם לא ממש התעכב עליה יותר מדי, או רצה לדעת את סיפורו האישי של הנרצח. מי הוא היה, מה עשה, ובעיקר מדוע נרצח. הציבור ככלל מתייחס לתופעת חסרי הבית כנגע שלילי, כזה שצריך להילחם נגדו, או פשוט להתעלם.

השבוע הצטרפתי לכמה שעות לאותם חסרי בית המסתובבים חסרי אונים ברחובות בת ים, סובלים מהקור העז. קל מאוד לזהות אותם. בגדיהם מלוכלכים וקרועים, שיערם פרוע והרגש הבולט ביותר שהם מקרינים כלפי חוץ הוא בושה.

במהלך הסיור שערכתי בטיילת העיר פגשתי ב-15 חסרי בית. חלקם לא דובר עברית והם מתקשים מאוד להבין מה קורה סביבם. "החודשים הקרובים הם הקשים ביותר. כשאין גשם קשה לנו להתמודד עם הקור", אומר ע', חסר בית שמלחמת ההישרדות שלו היא יומיומית.

"במידה שיש גשם, לפעמים אנשים מציעים לנו לבוא למקלט כדי שנוכל לישון תחת קורת גג, אבל אם אין גשם הקושי הגדול הוא לשרוד את הלילה".

הלילות כאמור הם מכשול אדיר עבור כל חסר

בית. "כשהלילה יורד מתחילות הסכנות הגדולות לצאת מכל מקום. אנשים מתנהגים אלינו בצורה אלימה, קשה ומאוד מעליבה. אף אחד לא חושב לרגע שמדובר פה בחיי אדם. אנחנו ללא כסף, חלקנו ללא משפחה. על אוכל אי אפשר בכלל לדבר, אבל למרות כל זה אנחנו עדיין בני אדם.

"אנחנו נושמים ורוצים לחיות בסוג של כבוד. עם השנים הפכנו להיות שק שכל אחד יכול להכות אותו פעם אחר פעם כשמתחשק לו. לא ביקשנו הרבה, אלא כבוד מינימלי".

חייו של ע' נראו אחרת לפני חמש שנים. בתחילת שנת 2005 נהרגה אשתו בתאונת דרכים קשה בצפון הארץ והוא נשאר לבד, ללא ילדים או משפחה תומכת ומחבקת. "הדירה שלנו הייתה על שמי, וכל החובות נפלו עליי. ביום אחד איבדתי את אשתי שאהבתי אותה מאוד, ויחד איתה איבדתי את חיי. ברגע שאשתי נקברה, ידעתי שחיי ישתנו מקצה לקצה".

ע' בן 40 היום. בכיס הקרוע במעיל, שמצא רק לפני שבוע וחצי, הוא שומר בקנאות רבה את התמונה שלו ושל אשתו מהחתונה. "אתם נראים מאד יפים יחד", אמרתי, והמבט המושפל שלו הפך לרגע לזוהר וחיוך רחב התפרש על פניו. "זאת התקופה היפה ביותר בחיי. אם הייתי יכול לחזור רק לרגע אחד להיות שם איתה ולחבק אותה".

שאלתי אותו אם אין לו משפחה. "המשפחה שלי עזבה אותי בגיל צעיר מאוד ואין לי כל קשר להוריי או לאחד מהאחים שלי. אף אחד מבני משפחתי לא היה בזמן החתונה שלי. כבר בגיל צעיר עזבתי את הבית. המשפחה של אשתי ניתקה איתי קשר מיד לאחר המוות שלה, נשארתי לבד".

חייו של ע' דומים לחייהם של עוד עשרות חסרי בית שמסתובבים ברחובות בת ים. "ההישרדות שלנו היא בכמה דרכים. קודם כל, בכל לילה אני צריך לדאוג לעצמי לאוכל. הלילה הוא הזמן הטוב ביותר בו אפשר להשיג כמה פרוסות לחם כדי לחיות".

איך אתה משיג את פרוסות הלחם?
"אני מכיר כמה מאפיות פה בעיר, ולפעמים אני מגיע בשעות הלילה לקראת הסגירה שלהם. אני מגיע לדלת האחורית של המאפיה, ומבקש לחם שנשאר ואף אחד לא קנה. יש מקרים שבעלי המאפיות מסרבים. הם גם בדרך כלל מגרשים ומסלקים אותי בכוח, ומוסיפים כמה קללות על הדרך.

"לעומת זאת יש כמה אנשים שרואים אותי בסוף היום, ומביאים לי משהו לאכול. לפעמים זה לחם יבש, לפעמים זאת לחמנייה שהם אפו לפני כמה ימים ועם זה אני מנסה להסתדר".

ואם אותם אנשים לא מביאים לך את הלחם, מה אתה אוכל?
"אז אני בבעיה גדולה. לא כל יום אני מגיע אליהם לבקש לחם, כי פעם אחת קרה שבעל מאפיה אמר לי: 'תבוא פעם בשבוע ואתן לך. אם תבוא כל יום - אנשים יחשבו שהמקום שלי מלוכלך ואני אפסיד כסף'".

אז מה קורה בשאר הימים?
"יש בבת ים מקום אחד שאפשר לאכול בו ארוחה פעם אחת ביום במחיר של חמישה שקלים. אבל הקושי הוא להשיג את אותם חמישה שקלים. למרות שגרים בעיר הזו כמה עשרות אלפי תושבים, אף אחד לא מנדב אפילו שקל קטן, שמאוד יכול לעזור לי לחיות ולהעביר את הלילה".

שקל אחד יכול להציל אותך?
"ברור. ולא רק זה. אנשים חושבים שברגע שאני מבקש מהם שקל אחד בודד - ארכוש בעזרת זה סמים. יש מן סטיגמה כזו שכל חסרי הבית מסוממים ומחפשים כסף כדי להזריק לעצמם. זה לא נכון. רוב חסרי הבית צריכים כסף כדי לאכול.

"אני לא אומר שאין כאלה שהם מסוממים, אבל הרוב לא כאלה. אנשים לא מבינים ששקל אחד יכול להיות בשביל אחד כמוני ההבדל בין יום עם אוכל לבין קיבה ריקה וכואבת".

כמה פעמים בחודש האחרון סיימת את היום מבלי שאכלת בכלל?
"מתוך שלושים ימים, אכלתי אולי שש-שבע פעמים בלבד. בשאר הימים אני מחפש את האוכל בשאריות של המסעדות או ליד פחי הזבל. אין לי ברירה אחרת. זה המצב שלי, ועם זה אני מתמודד כל בוקר ויום מחדש".

ע' גדל במשפחה מרובת ילדים עם שבעה אחים וחמש אחיות. "מגיל צעיר פיתחתי לעצמי חושים חדים של בגרות. אף פעם לא ביקשתי מההורים שלי גלידה או ממתק אחר. לא היה בבית, ולא היה להורים שלי אפשרות להביא לי כסף לקנות את זה".

במה עבדת לפני התאונה?
"עבדתי כנהג מונית והתפרנסתי מזה בכבוד. הייתה לנו משכנתא כמו לכולם, אבל עבדנו והתפרנסנו בכבוד".

הבעיה התחילה כאשר ע' לא יכול היה לעלות שוב על ההגה ולנסוע. הסיבה: הכביש הזכיר לו את התאונה המחרידה. "חברים רבים לא היו לי, ולכן לא היה מישהו שעזר לי להתמודד עם הכאב והאובדן". עם הפסקת עבודתו לא הצליח ע' לשאת בעול המשכנתא, ועד מהרה מצא את עצמו מחוץ לביתו, מסתובב ברחובות ללא פיתרון".

אתה זוכר את היום הראשון שלך ברחוב?
"אני זוכר אותו היטב. ברגע שהוציאו אותי מהבית לא היה לי לאן ללכת. המשפחה שלי לא רצתה לקבל אותי, ולמעשה הייתי אבוד, ממש כמו היום. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ובשעות הראשונות ישבתי מול הים וחשבתי על העתיד. היתה לי תקווה שאולי יום אחד הגלגל יתהפך, והכל יחזור להיות כמו שהיה, אבל המציאות נתנה לי סטירה מהר מאוד, והבנתי שאני צריך לדאוג לעצמי".

ביקשתי ממנו שיראה לי היכן הוא ישן בלילות. איך נראית המיטה המאולתרת, איזה ריח מדיף המקום. לאחר צעידה בת כמה דקות, הגענו לאחד הרחובות הסמוכים. הבניינים בעלי ארבע קומות לכל היותר. בסמוך מאוד לכניסת אחד הבניינים נמצא פח האשפה של כל הדיירים. מאחוריו, נמצאת החלקה הקטנה של ע'. "כאן אני מנסה לישון בלילה", הוא מצביע על ארבע כריות ישנות. מסביב ניתן להבחין בדפי העיתונים שבאמצעותם מתכסה ע' במהלך הלילה.

למה אמרת "מנסה לישון בלילה"?
אנחה יוצאת מריאותיו. "אם הצלחתי לשרוד עד הלילה, הרי שעכשיו הגיע הזמן הקשה יותר. בלילות יש אנשים שמחפשים אותנו בכל מקום. הם רוצים להציק לנו ולראות אותנו סובלים".

מי אלו אותם אנשים?
"תתפלא לשמוע, אבל אלו בעיקר בני הנוער. כאשר יש להם חופשות וחגים הם מסתובבים, משתכרים כל הלילה, ואם במקרה הם מזהים אותך, גם אם זה במרחק של כמה מאות מטרים, הם ירוצו לעברך רק כדי להתעלל בך. הילדים האלה, שכשאני הייתי בצבא עוד לא נולדו בכלל, מתעללים בכל חסר בית".

על איזו סוג של התעללות מדובר?
"הם רואים אותנו ומיד מתחילים לבעוט בנו, להכות אותנו. במקרים שאני שמעתי היו כאלה שאף ניפצו על הראש של מספר חסרי בית בקבוקי בירה ובקבוקים אחרים של אלכוהול. זה מחריד. אנחנו מאבדים כל צלם אנוש. יהיה עוד רצח. הם מציקים לנו ומתעללים בנו כל הזמן".

מה אתה מרגיש באותם רגעים?
"אני מתחנן לאלוהים שהמשטרה תגיע ותראה את כל זה. ברגע שאורות של ניידת נראות מרחוק, אותם נערים ישר בורחים, כי הם מפחדים מהמשטרה ולא רוצים להיתפס. וברגע שאני רואה את האורות אני מודה לאלוהים שהוא עוזר לי".

אתה תמיד ישן פה?
"לא תמיד. אם הדיירים רואים אותי אז הם לפעמים מזעיקים את המשטרה, וכשהשוטרים מגיעים הם מבקשים ממני לא לחזור לפה יותר. חוץ מזה, גם החתולים שמגיעים לפה בלילה מפריעים מאוד. אם באה חבורה של חתולים הם יכולים לתקוף אותי כשאני ישן, ובגלל זה אני לא ישן באופן רצוף כל הלילה".

אתה מכיר עוד חסרי בית? אתה מדבר איתם?
"בדרך כלל בבוקר אני פוגש כמה מהם בטיילת. אנחנו יושבים ומדברים קצת. לפעמים לחלקם יש אוכל שנשאר מהלילה, והם נותנים לי לאכול או שאני נותן להם. לרוב הם נותנים לי. יש הרבה חסרי בית שהם רוסים, ובבת ים יש קהילה גדולה של רוסים. חלק מהם נותנים לאותם חסרי בית רוסים אוכל מידי פעם. אני לא ממוצא רוסי, ולכן אין לי מי שייתן לי".
 

איך עוברות עליך שעות הבוקר והצהריים?
"אני בדרך כלל יושב עם אותם חסרי בית. אנחנו מעין חבורה כזו שמתאחדת בבוקר עד אחר הצהריים, כי אם נלך ביחד בערב תושבים יכולים להתלונן נגדנו. לכן רק בשעות הבוקר וצהריים אנחנו ביחד. לפעמים קורה שאנחנו נמצאים בטיילת במשך כל הלילה, כי מישהו הצליח להשיג אוכל והוא מתחלק עם כולם. אז אנחנו נשארים ליד הים, משם אף אחד לא יכול לסלק אותנו".

דיברתם ביניכם על חסר הבית שנרצח בשבוע שעבר בטיילת?
"אני לא מכיר את הסיפור שלו, אבל גם בין חסרי הבית יש קבוצות וצריך מאוד להיזהר. אם אתה פולש לטריטוריה של קבוצה אחרת וישן שם, או חלילה מנסה לבקש ממישהו אוכל, אתה יכול להסתבך מאוד".

מה הכוונה להסתבך?
"הם יכולים לבוא ולהכות אותך, הם חבורה גדולה. יושבים ביחד בספסלים בשעות היום, בלילה הם מתחלקים לקבוצות קטנות יותר ומסתובבים. חלקם ישנים בשעות הבוקר על ספסלים מבלי כל חשש. אני ישן בלילה, כי בבוקר אני מנסה לאסוף כמה שקלים לארוחה".

איך אתה אוסף כסף?
"פעם הייתי פונה לאנשים ברחוב ומבקש מהם. אבל הם רואים אותי וישר בורחים. לפעמים אני עומד בצמתים ומבקש. לפעמים אני יושב על המדרכה, ואנשים נותנים שקל או חצי שקל".

אגף הרווחה מנסה לעזור לכם?
"לפעמים הם עושים סיור בערב ומחלקים לאנשים שמיכות או סוודרים, אבל זה קורה לעיתים מאוד רחוקות. אני כמעט שלא ראיתי אותם. יכול להיות שאולי הם עושים, אבל אני לא נהנה מזה".

ומה עם המשטרה?
"לפני חודשיים בערך התחילה המשטרה לאסוף את חסרי הבית וצילמה אותנו. הגענו לתחנת המשטרה, כל אחד השאיר טביעת אצבע שלו והוזהר שלא להיות מעורב בתגרות כאלה ואחרות. מעבר לזה, קיבלנו גם כוס מים. אגב, כוס המים הזו הייתה הטעימה ביותר ששתיתי בשנה האחרונה".

חשבת אולי לנדוד לכיוון תל אביב?
"כן, אבל הבנתי שעדיף לי להיות כאן. לפחות פה אני מכיר את שאר חסרי הבית, וחלקם חברים שלי. ברגע שאלך למקום אחר, יכול מאוד להיות שעוד אמצא את עצמי תחת אלימות של חבורות רחוב אחרות".

מעיריית בת-ים נמסר בתגובה: "בתחומי העיר בת ים יש מספר בודד של דרי רחוב, אשר העירייה באמצעות האגף לשירותים חברתיים מעניקה להם את מירב המענים המקצועיים לאורך כל השנה. באופן כללי, אופן הטיפול בדרי רחוב הוא בראשיתו איתורם ושילובם במסגרות המתאימות, כדוגמת מסגרות לגמילה מסמים ואלכוהול, מסגרות רפואיות, בני משפחה שיאספו אותם ועוד.

"אגף הרווחה מעורב בכל הרצף הטיפולי, הכולל חילוץ מהרחוב, וטיפול ושיקום בעזרת שיתוף פעולה מיטבי עם מחלקות העירייה השונות, המשטרה ובתי החולים באיזור בת ים והמרכז. בימים אלה נוכח החורף, פועלת עיריית בת ים באמצעות עובדים סוציאליים מאגף שח"ם, צוותי הפיקוח העירוני וסיירת ניצן לקיים סיורים ברחבי העיר ולאתר דרי רחוב לסייע בידם".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...