לקראת הכרעה: אולגה זדורוב בטוחה - בעלי אינו רוצח
קצרין: שלוש שנים אחרי רצח הנערה תאיר ראדה, נכנס משפטו של רומן זדורוב אל הישורת האחרונה. אשתו אולגה עדיין סופגת קללות מהשכנים, עדיין ממציאה תירוצים לילד ששואל איפה אבא, ועדיין כועסת על בעלה שהודה. אבל יותר מכל היא עדיין מאמינה שתכף הוא ייצא מהכלא וילחש לה באהבה: אולגוש, הסיוט הסתיים
בסוף היא ניאותה גם לדייט שני. "הוא בא לפה עם זר פרחים. גבר שנותן יד, ג'נטלמן, נותן כבוד. אני אוהבת את זה. הוא שונה מסוג הבחורים שנהגתי לצאת איתם. אינטליגנטי. ישבנו במסעדה, הוא שילם על הכל, אין ויכוחים איתו בכלל. הוא לא ידע עברית טוב, אבל עדיין התעקש להגיד לי, 'אני אדאג לך. אני אזמין לך מה שאת רוצה'. אני יושבת שם ורואה אותו בקושי מזמין. המלצר לא הבין אותו כי הוא בכלל לא יודע שפה. אמרתי לך, קשקשן".
היום זדורוב כבר לא מתייחסת בכזו סלחנות ל"קשקשנות" של בעלה. עכשיו היא כבר ממש כועסת. בטוחה שנכנס לכלא רק בגלל הדברים המיותרים שאמר לחוקרים. מנגד, ממשיכים לטעון במשטרה שרומן זדורוב הוא אדם שקרן ואכזרי שרצח, פטפט והתחרט.
שלוש שנים עברו מאז רצח תאיר ראדה, הנערה החייכנית בת ה-13, שנמצאה יום אחד בתא השירותים של בית הספר "נופי גולן" כשגרונה משוסף. נעלי הפומה הצבעוניות שלה היו מגואלות בדם. הקירות נצבעו באדום.
שלוש שנים אחרי, והעיר קצרין עדיין חיה את טראומת הרצח הראשון והמבעית שהתרחש בבית הספר שלה. ענן התעלומה מסרב להתפוגג. המשפט המתוקשר והדרמטי עומד לפני סיום ובימים אלו כותבים שני הצדדים את הסיכומים הסופיים. עניין של חודשים ספורים עד להכרעה.
רומן זדורוב, רצף המקלטים בבית הספר, היום כבר בן 31, הודה ברצח ושחזר אותו לעיני המצלמות. מניעים שונים ומגוונים הודבקו בתקשורת למעשה: כתבו שזדורוב
אולם סימני השאלה סביב האישומים המיוחסים לו, כמו גם אלה באשר להתנהלות המשטרה בחקירת הרצח, לא הוסרו עד עתה. סנגוריו של זדורוב נאחזים בכך שמלבד אותה הודאה, אין ממצאי מעבדה שקושרים אותו לזירה. לסיפור הזה אין ולא יהיה סוף טוב. במקרה הרע נרצחה כאן ילדה, במקרה הגרוע יושב מאחורי הסורגים אדם חף מפשע.
לקראת הישורת המשפטית האחרונה מרגישה אולגה זדורוב שאוזלים ממנה כל הכוחות. כבר שלוש שנים היא מגנה על בעלה. מתרוצצת ומסנגרת, אוספת כספים ומתווכחת עם השכנים, ניצבת לצדו בכל מחיר.
"כל הזמן הייתי כל כך חזקה, נלחמתי ונלחמתי, ועכשיו אני מרגישה שככל שאנחנו מתקרבים להחלטה אני מתפרקת. ההרגשה היא שאיך שהזמן עובר, את מסתכלת אחורה ואת אומרת לעצמך איך שלוש שנים עברו בבום".
לא היו רגעי שבירה בשלוש השנים האלה?
"החודשים הראשונים היו הכי קשים. לא ידעתי מה קודם: להאכיל את התינוק או לנסוע לדיון? בסוף כבר הפסקתי להניק. הייתי בלחץ ולא היה לי זמן. הייתי עצבנית ולא רציתי שהילד ירגיש את זה דרך ההנקה. נגמר לי הכל. הרגשתי שאני טובעת אבל הצלחתי לתמרן.
"בהתחלה לא הרשתי לעצמי להיכנס לדיכאון. כשהגענו עכשיו לסוף הכל נשפך ויוצא ממני. אני מרגישה חלשה. עצובה. אני בוכה הרבה. בהתחלה הייתה לי תקווה אבל עכשיו אני במתח ולחץ כזה. היום אני מרגישה שאני לא מצליחה להחזיק את עצמי יותר".
זדורוב, בת 29, עלתה לארץ לפני 15 שנה ומאז היא מתגוררת ברמת הגולן. עם תואר ראשון בכלכלה ואחריו לימודי חשבונאות, היא עובדת היום כמנקה ומגייסת תרומות באינטרנט כדי לממן את המאבק המשפטי של בעלה. "לנקות בתים זה הכסף הכי מהיר. זה לא נעים לבקש תרומות, אני לא רציתי, אבל יש לי כל כך הרבה חובות. צריך לשלם לעורך דין. ומומחים משפטיים עולים כסף. הרבה כסף. יש לי ילד שצריך פמפרס, ומגבונים, ומטרנה ובגדים. אני מגדלת את הילד הזה לבד".
האורות על עץ חג המולד החגיגי שלה כבויים. זדורוב יושבת על הספה בדירת הוריה, איתם היא מתגוררת בקצרין. מאז הרצח סירבה לחגוג את כריסטמס. השנה, בתקווה לקצת מזל טוב, החליטה להכניס את העץ הגדול אל תוך הסלון הקטן.
"אנחנו יהודים, אבל חוגגים את חג המולד לפי המסורת הרוסית. זה משהו שנותן לי סיבה לשמוח. מזכיר לי את הבית. זה נחמד שיש אווירה של חג, זה מוסיף כשמגיעים הביתה ויש שמח. בשנים הקודמות לא חגגנו. לא רציתי. אבל השנה חשבתי שאולי זה יעזור לי. אני לא רוצה כל הזמן להיות בדיכאון. יש פה עוד אנשים במשפחה ואני לא רוצה לפגוע בהם".
את הדברים האלה היא מכוונת בעיקר אל בנה הקטן, בן השלוש, שמתעורר משנת הצהריים שלו ורץ להתכרבל בזרועות אמו. הוא נולד חודש לפני שתאיר נרצחה. פרשת הרצח הזו היא התפאורה של חייו.
"הוא שואל על אבא שלו כל הזמן", מספרת זדורוב. "פעם ראשונה לקחתי אותו לביקור בכלא כשהוא היה בן שנה. הוא היה קטן ולא הבין כלום, אבל עכשיו הוא יותר גדול. הוא יודע מה זה אבא ומה זה אמא ויש הרבה אבות שלוקחים את הילדים שלהם מהגן. אני אומרת לו שאבא בעבודה ושהוא מאוד עסוק".
את רומן הם פוגשים בכלא צלמון, שם הוא שוהה מאז מעצרו. התקשורת עמו מתבצעת אך ורק דרך זכוכית מפרידה. "הילד אומר לו, 'אבא, כשתחזור אתה תיקח אותי על הכתפיים? אבא, אתה תקנה לי הפתעה?'.
"אני רואה שזה גומר את רומן, לא להיות מסוגל לגעת בבן שלו. לחבק אותו. הוא מדבר איתי אבל מסתכל עליו. אני אומרת לילד שכשהוא יגדל אבא יגיע הביתה ובינתיים הוא קטן והוא לא מבין מה קורה. לפעמים כשרומן מתקשר הביתה הוא עונה לו בטלפון, 'אבא, אני לא יכול לדבר עכשיו כי אני רואה טלוויזיה'".
הניסיונות לגונן על בנה לא תמיד מצליחים. כשאת אשתו של חשוד ברצח ילדה, החיים בעיר קטנה ברמת הגולן - ביתם של כ-6,000 תושבים בסך הכל - הופכים לסיוט מתמשך. בגדול, מתחלקת קצרין לשניים - אלה שמאמינים כי רומן חף מפשע, ואלה שלא. עבור החלק השני במשוואה הזו זדורוב היא מוקצה. פרסונה נון גרטה.
"תקפו אותי כמה וכמה פעמים", היא אומרת. "פעם אחת אמא שלי טיילה עם הילד ברחוב ובאה אליה אישה והתחילה לצעוק עליו 'אתה הבן של הרוצח. אתם משפחה של רוצחים. תסתלקו מהשכונה. תעופו כבר מקצרין'. אמא שלי המשיכה ללכת. לי זה לא מפריע אבל אני דואגת לילד. כשבאים אליך ותוקפים אותך ככה, זה משפיל. מי שנוגע בילד שלי, ועוד לקרוא לו בן של רוצח... אם הייתי שם הייתי נותנת לה מכות".
מיד לאחר הרצח חתמו תושבי קצרין על עצומות שקוראות לגרש את המשפחה מהעיר. אחת השכנות מקפידה מאז להתייצב מול אולגה בכל פעם שהיא יוצאת מהבית, ולתאר לה למה ואיך בדיוק רצח בעלה את תאיר חסרת הישע.
"מצד שני אנשים ברחוב אומרים לי 'אולגה, אנחנו איתך'. הרבה אנשים מתקשרים וכותבים לי מכתבים תומכים עד היום, ואת תתפלאי, לא רק רוסים. אין מישהו בקצרין שלא יודע מי אני. ברחוב אני הולכת עם הראש שלי מורם. אין לי ממה להתבייש".
גם במשפחת ראדה הדעות חלוקות. שמואל, אביה של תאיר, הצהיר כבר פעמים רבות כי הוא מאמין שרומן הוא הרוצח. אמה אילנה, לעומת זאת, אמרה בעבר כי היא סבורה שהרוצחים עדיין חופשיים ושהמשטרה טייחה את החקירה.
"לאבא של תאיר אין לי טענות. אני מרחמת עליו", אומרת זדורוב. "מצד אחד אני מבינה אותו ומצד שני אין לי את הכוח להסביר לו. אני לא יכולה לשכנע אותו שרומן חף מפשע. לא יכולה. כשהוא עובר לידי ברחוב אנחנו מסתכלים אחד לשנייה בעיניים, אבל לא אומרים שלום. זה לא שאני מתביישת. אני פשוט לא רוצה את כל ההתרגשות הזאת. אני מפחדת מהתגובה שלהם. מפחדת שתהיה איזו מהומה. האמת היא בצד שלי. כל מי ששואל אותי יש לי הרבה תשובות והרבה הסברים".
שקלת לעזוב את העיר? להתחיל מחדש במקום אחר?
"רציתי לרדת מהארץ כדי לא לגדל את הילד באווירה כזאת. לא רציתי שיהיו לו מבטים. אבל למי יש כסף לדברים כאלה? כשרומן ישתחרר נעזוב את קצרין".
במהלך השיחה היא חוזרת פעם אחר פעם על צמד המילים הזה, "כשרומן ישתחרר". טווה חלומות משותפים לעתיד טוב יותר. מתעלמת מהעובדה שהוא יושב כבר שלוש שנים בכלא כשאישום של רצח תלוי מעל ראשו. שכנוע עצמי, הכחשה או פשוט נאיביות, זדורוב אפילו לא מוכנה לדמיין מצב שבעלה יורשע בסוף המשפט. אין תסריט אחר, היא פוסקת, "אני מאמינה בו בלי שום ספק".
לא מעט אנשים יגידו שאת עוצמת עיניים.
"אני בטוחה שהוא ייצא זכאי וחף מפשע. אני כל כך בטוחה בזה ועוד יותר אני יודעת שמי שעשה לנו את זה ישלם על זה. לכל דבר יש לי הסברים. אנשים הם לא משפטנים, הם פשוט לא מבינים".
לעתים תכופות נודדת מחשבתה אל היום ששינה את חייה. "הבית ספר זה שבע דקות הליכה מפה. אני זוכרת את היום של הרצח. הוא לא היה יוצא דופן, יום רביעי, יום כמו כל הימים. רומן יצא לעבודה בשמונה בבוקר. בערב הוא התקשר אליי ואמר, 'בואי תאספי אותי כי אני עם כל הציוד', אבל לא יכולתי להגיע. הוא חזר הביתה וזהו.
"רומן אכל, התקלח, ישב על המחשב והלכנו לישון. על הרצח שמענו רק למחרת. כל קצרין צועקת על הרצח האכזרי ואני בכלל לא ידעתי. אני לא רואה טלוויזיה. למחרת אמא שלי יצאה לעבודה ושמעה על הרצח ומיד היא מתקשרת בצעקות ומעירה אותנו מהשינה. 'אולגה, תשאלי את רומן מה קרה. אתמול בבית ספר רצחו ילדה כשהוא עבד שם'. הדלקנו טלוויזיה. הוא לא ידע מזה שום דבר. הילד התחיל לבכות. זה היה בוקר משוגע".
חלפו יומיים. שני חשודים נעצרו, בהם גנן בית הספר, אך שוחררו זמן קצר לאחר מכן. "כולם בקצרין ריכלו. כולם פה קרובי משפחה ושכנים והשמועות הסתובבו חבל על הזמן. דיברו רק על זה. בגלל שעבדתי בתור קופאית בסופר אני גם מכירה את כל האנשים. לא היה לי מושג איך דבר כזה יכול לקרות.
"רומן אמר לי שזה בטח ילדים חשישניקים כאלה, ילדים שמחפשים צרות. היו אז דיבורים שפועלת בעיר כת השטן. הייתי כל כך עצובה והמומה. כששמעתי על זה ישר הלכתי לחבק את הילד הקטן שלי. התחלתי לדאוג. רציתי שזה לא ייגע בי".
אבל זה נגע, ועוד איך נגע. שישה ימים אחרי מציאת גופתה של תאיר, הגיעו השוטרים אל רומן. כשאמר בחקירתו כי זרק את מכנסי העבודה שלו בסוף השבוע, הוא הפך לחשוד העיקרי. "אמרו לו 'תבוא מוקדם, נוסעים לעשות פוליגרף'.
"לא הייתי רגועה. יש לנו ילד קטן, מה עכשיו חקירות. אבל את לא חושבת על דברים כאלה. חשבתי, הוא בטח עד רגיל. יצאנו יחד בבוקר. הוא הולך לתחנה, אני הולכת למבחן שלי בקורס חשבונאות. בהתחלה חשבתי לעצמי, תרגעי, הכל יהיה בסדר.
"אני יוצאת מהמבחן וישר מתקשרת אליו. הוא אמר לי שהוא בדרך הביתה. עוברות שעתיים, אני מתקשרת והוא לא עונה. מתקשרת עוד פעם והוא אומר לי 'אולגה, אני בתחנה, אמרו לי לחכות במסדרון. אסור לי לדבר בטלפון'. לא חשבתי פעמיים. ישר נסעתי לשם.
"הכניסו אותו לתוך החדר ולא נתנו לי לראות אותו. אמרו לי שרומן הסכים לעשות חיפוש בבית שלנו. הם באו והפכו את המקום לגמרי. לקחו בגדים שלו ואת כל הנעליים בבית. גם כשאמרתי להם שאלו נעליים של אבא שלי זה לא עניין אותם (אחת הראיות במשפט הייתה טביעת נעל שיוחסה לרומן, אך לאחר בדיקת מעבדה טען מומחה מטעם ההגנה כי לא מדובר בנעל שלו, ל"ש).
"אחר כך הם הזמינו אותי לחקירה. אז התחלתי להבין שזה ממש רציני. אמרתי להם 'אני מה? בתור מה אתם שואלים אותי?'. לא פחדתי כי ידעתי שאין לי מה להסתיר. רציתי לעזור להם. כמו שרומן רצה לעזור להם, ובעצם עשה בשבילם את כל העבודה".
למה את מתכוונת?
"זה כמו שרוצים לרצות מישהו. רומן אמר דברים לא קשורים כי הוא רצה לרצות את החוקרים".
זה לא נשמע כל כך הגיוני.
"גם אני לא הבנתי את זה בהתחלה. זה מאוד קשה להסביר".
כששאלה את השוטרים מתי ישוב בעלה הביתה, נאמר לה שהוא לא חוזר. "שוטר אחד אמר לי, כדאי שתמצאי מהר עורך דין". הדבר הקרוב ביותר שהיא מצאה, דרך חברות של אחותה, היה עורך דין למקרקעין מצפת. "הוא היה מאוד רציני", אומרת כעת זדורוב בציניות, "אבל רק מול המצלמות".
אחרי תשעה ימים של חקירה אינטנסיבית, קיבלה זדורוב שיחה בהולה מעורך דינה. הוא אמר לה להגיע מיד למשרדו. "אני יורדת למטה ואני רואה שוטרים על אזרחי עומדים מחוץ לבית. לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי מה קרה. עזבתי הכל וטסתי אל העורך דין. הוא סיפר לי שרומן הודה וכרגע משחזר. אחרי דקה הוא עלה לשידור ברדיו והתראיין.
"מיד אחרי זה התקשרו אליי מהמועצה. הם אמרו לי 'אולגה, תארזי את הדברים. תעזבי את קצרין מיד'. הם פחדו שמישהו ינסה לפגוע בנו. כל מה שעבר לי בראש זה שאני חייבת לשמור על המשפחה שלי. בסוף אפילו לא נתנו לי לחזור לקצרין. אמרו לי לחכות מחוץ לעיר ושהם יביאו את ההורים שלי ואת הילד במכונית מיוחדת ומשם נמשיך לאן שאנחנו רוצים. הבחורה מהמועצה אמרה לי 'לא משנה לאן, רק תברחו מפה'".
אחרי ההודאה של רומן לא חלפה לך בראש המחשבה שאולי הוא שיקר לך?
"מחשבה כזאת מעולם לא ביקרה אותי. מעולם. הייתי מבולבלת. מה הוא הודה? על מה? למה? אני לא יודעת את הפרטים. לי יש ניסיון מרוסיה. אני יודעת מה זה אנשים ששוברים אותם במשטרה והם מודים, אבל לא חשבתי שזה יכול לקרות כאן בישראל. מה שכן חשבתי הרבה זה למה הוא עשה את זה? למה הוא הודה?".
מאיפה הביטחון הזה?
"בסוף שבוע אחרי שתאיר נרצחה הייתי איתו לבד בבית. רק שנינו. הוא היה כל כך רגוע. אין סיכוי שהוא רצח את תאיר. העובדות פשוט לא מסתדרות. אני יודעת שרומן לא עשה את זה".
עוד בטרם הסתיים השחזור, לקראת שמונה בערב, עת שידור המהדורות המרכזיות, מיהרה המשטרה לקיים מסיבת עיתונאים והכריזה כי לכדה את הרוצח ב"סבירות גבוהה". התקשורת המשיכה בניסיונות לצוד מניע. כותרות זעקו שראדה קיללה את זדורוב וקראה לו "רוסי" משום שסירב לתת לה סיגריה. אחרות קבעו שנרצחה בגלל שדמותה הזכירה לזדורוב ילדה שהתעללה בו מינית בבית הספר באוקראינה. בית המשפט לא השתכנע וסוגיית המניע טרם נפתרה.
מאיפה הגיעו כל הסיפורים האלה?
"הכל הגיע מרומן".
איך את מסבירה את זה?
"זה הכל תוצרת של היחס שלהם. הוא עבר תהליך כזה בראש שלו ששואלים אותו שאלה והוא מייצר תשובה. אמר 'הזכירה לי ילדה', אין לי מושג למה".
זה לא מסביר למה הוא הודה ברצח.
"הוא פשוט נשבר. רומן לא היה במצב כזה שהוא יכול להתמודד עם החוקרים. הוא יושב עם עבריינים. לא נתנו לו לישון. לא נתנו לו לאכול. הוא ניסה לשכנע את עצמו שככה זה עדיף, שכדאי לו להודות ולקבל הנמכה בעונש".
אולי הוא פשוט מצא עורך דין טוב והחליט לשנות גרסה. איך את מסבירה את המלחמה של הפרקליטות על התיק הזה?
"כי הם לא ירימו ידיים. זאת העבודה שלהם. הם הולכים עם זה עד הסוף. אבל אני יודעת שהם לא בטוחים בזה במאה אחוז. אני יודעת שיש להם ספקות".
ובכל זאת, ברוב המקרים חשוד חף מפשע לא יודה כל כך מהר ברצח. את משרטטת כאן פרופיל של אדם עם אופי חלש מאוד.
"רומן הוא ראש המשפחה. הוא הגבר בבית. הוא ידע להרוויח, ידע לעבוד קשה בשביל המשפחה. אבל הוא נכנס למצב שבו לא הייתה לו תחושה פנימית. הייתה עליו השפעה של כל מיני גורמים, הם השפיעו עליו. אמרו לו שאני עזבתי אותו. הם עשו ממנו סמרטוט. הכל קרה כי זה היה נוח להוציא ממנו דברים. האופי שלו. עכשיו הוא פחות מקשקש עם אנשים. אין לו שם חברים".
למה הוא אוסף סכינים? זה תחביב קצת מוזר, לא?
"הוא חובב חרבות, זה לא בדיוק סכינים. הוא אוהב לתלות נשק קר על הקירות. הוא אוסף את זה, זה תחביב שיש לו מאוקראינה. גם אקדחים ורובים ואפילו אני קניתי לו חרב במתנה. קונים את זה בכל מקום, זה ממתכת לא חדה, כמו צעצוע. יש לו גם אקדח שמוציא אש. יש אנשים שאוספים בולים, ויש כאלה שאוספים חרבות. זה לא ביג דיל".
מה חשבת כשראית את השחזור?
"כשראיתי אותו בשחזור, האמת מה זה קיללתי אותו. אני רואה אותו שם, בהכרה מלאה, הולך ומצביע. מסביר להם. תראי, אי אפשר להכחיש. הוא הודה ושחזר. עד היום אני כועסת עליו. כל הזמן אני מחפשת הסברים.
"למה הוא עשה את זה? למה? אני כועסת כמו כל אישה. הוא השאיר אותי עם ילד קטן. אחרי שהגישו את כתב האישום הוא התקשר פתאום. עד אז הוא לא יכול היה לדבר איתי. הוא אמר לי 'אני לא יודע למה. הייתה לי נפילה באישיות. אני לא זוכר. את מאמינה לי? את בצד שלי?'. הוא כל הזמן רצה לוודא שאני איתו".
תוך כדי השיחה שלנו מגיע טלפון מהכלא. רומן על הקו. אולגה מסבירה שזו השעה שבה מורשים האסירים לחייג הביתה. אחר כך יש צלצול נוסף. ועוד אחד אחרון. היא מקניטה את בעלה ושואלת שוב מדוע הודה ברצח, אולם גם הפעם נותרת ללא מענה. "הוא אומר לי 'נו די, מה עכשיו עוד פעם? שאלת אותי כבר אלף פעמים'".
באחד הימים נתקלה זדורוב במפגן תמיכה לא צפוי. עמוס ברנס, אשר הורשע ברצח רחל הלר וזוכה לאחר שנים ארוכות בכלא, הגיע לבית המשפט במטרה לחזק את ידיה.
"פתאום נכנס גבר עם ליווי של התקשורת והוא בא אליי ולוחץ לי את היד. הוא אומר לי 'שלום אולגה, אני עמוס ברנס'. זה לא אמר לי כלום. לחשו לי באוזן שהמקרה שלו זה כמו של רומן. הוא סיפר לי כמה שהכלא זה דבר מפחיד ושהוא צריך להיזהר שלא ידפקו אותו בכל המובנים ואמר שכולם שם עם הגב לקיר ואני פרצתי בבכי. חשבתי על רומן שלי ועל מה שהוא עובר שם".
את הימים היא מעבירה בדאגה לבעלה ש"נשמע שונה" בשיחות מהכלא. לא כמו פעם. "אופן הדיבור שלו השתנה לרעה, יוצאות לו הרבה קללות. הוא מאוד ציני. אני מרגישה שהוא התקרר בפנים. אבל הוא אופטימי. הוא לחוץ כזה ועדיין מאמין שהוא ייצא מזה. הוא מבטיח לי 'אולגוש, כשאני אחזור הביתה אני אהיה רומן שאת מכירה, אבל פה אני צריך להיות רומן אחר. להיות זהיר. אני חייב להיות ככה אחרת יאכלו אותי בלי מלח'.
בלילות היא שואבת כוח מהמכתבים שמגיעים מהכלא. "כשכולם הולכים לישון ואני עם עצמי אז אני חושבת עליו ועלי ועל עוד הרבה דברים אחרים. יש לנו אהבה גדולה".
גם אמא שלה, יבגניה, שיושבת כל העת על הספה, מאמינה באהבה הזו ובחפותו של רומן. "זה בדיוק הבן שרציתי בשביל הבת שלי", היא מפנה מבט חם לעבר אולגה וממהרת להכניס לווידאו את קלטת החתונה.
לא התרחקתם אחד מהשני בתקופה הזאת?
"כבר שלוש שנים אנחנו לא ביחד. בטח שהתרחקתי ממנו. אין בינינו שום דבר. אין סקס, אין חיבוק, אין נישוק. אבל אני חיה עם הידיעה שאני לא עוזבת אותו. גם כי הוא בעלי וגם כי אני מאמינה בו בתור בן אדם. הוא בבעיה ואני רוצה לעזור לו. אני אשתו.
"אנחנו מדברים כל יום. הוא לא שואל אותי כל הזמן אם אני איתו. הוא לא צריך. הוא כל הזמן אומר לי, 'אולגה, אני אוהב אותך. אולגה, כשאני אצא מכאן את המלכה שלי. אנחנו נהיה הזוג הכי מאושר. אני אעשה הכל בשבילך'. אני מחכה כבר שהוא ייצא ונמשיך את החיים המשותפים שלנו ביחד".
מפרקליטות מחוז צפון נמסר בתגובה: "שלב שמיעת הראיות בתיק נגד זדורוב הסתיים לאחרונה. התביעה שוקדת בימים אלה על עריכת הסיכומים, בהם תפרט בפני בית המשפט את הראיות הרבות התומכות באשמתו של זדורוב, ותבקש להרשיעו על סמך ראיות אלה.
"מצער, אך לא מפתיע, כי ההגנה בחרה שוב להציג את טיעוניה בדרך מגמתית בתקשורת, במקום להקדיש את זמנה לכתיבת הסיכומים על מנת לאפשר לבית המשפט לתת את הכרעת דינו בהקדם האפשרי. לגופו של עניין, אין שום ממש ושום חידוש בטענות שהועלו: חקירת המשטרה בוצעה באופן יסודי ומקצועי, הראוי להערכה, תוך בדיקת מאות מוצגים ועשרות כיווני חקירה גם לאחר מעצר הנאשם והודאתו, עד שלילתם.
"ההגנה לעומת זאת, לא השכילה להציג לבית המשפט שום כיוון חקירה חדש הראוי להיבדק. חקירות הנאשם מצולמות בווידאו ומגלות כי לא הופעל עליו כל לחץ בלתי סביר להודות ולהפך. לבית המשפט הוצגו ראיות רבות לאשמת הנאשם מעבר להודאתו.
"אנו סמוכים ובטוחים כי הכרעת הדין, אשר תינתן בקרוב, תדון אחת ולתמיד בכל השאלות שהועלו בכתבה. אנו מציעים לציבור להתאזר בסבלנות ולא להתרשם מן הניסיון האחרון והנואש של משפחת הנאשם וצוות ההגנה להשפיע על דעת הקהל ועל בית המשפט".
ממרחב גליל במשטרה נמסר: "כל עוד לא הסתיים ההליך המשפטי אנו מנועים מלהתייחס לטענות העולות בכתבה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם