איש לא ידע את שמה: סיפורה של הזונה שנרצחה בפתח המכון
תושבת חולון, אם לארבעה ילדים, שעבדה בזנות בסתר, נרצחה לפני שבוע סמוך למכון הליווי שבו עבדה. שחר חי ביקרה במכון בו עבדה האישה ונפגשה עם חברותיה הסודיות. "היא לא עשתה רע לאף אחד אף פעם. כל הזמן עמדה בדלת עם חיוך"
הדיווח הראשוני על האירוע התקבל סמוך לשעה חמש אחר הצהריים מאחותה של האישה, אשר הגיעה לחדר באזור התחנה המרכזית הישנה בעיר אותו היא שוכרת, ובו כפי הנראה עבדה בזנות, ומצאה שם את תושבת חולון – אחותה – מוטלת מתה על הרצפה.
אנשי צוות המעבדה לזיהוי פלילי שהגיעו למקום החלו לפעול על מנת לאתר ראיות ומצאו סימני אלימות על גופתה של האישה. החשוד במעשה טרם נתפס וגם כעת נעשים ניסיונות לאתרו.
"כרגע יש חשד לרצח בשל סימני האלימות הנראים על הגופה", אמר מפקד מרחב יפתח, ניצב משנה יורם אוחיון. "בשלב זה אנחנו מנסים להבין את הזירה, וכרגע אנו לא יודעים לומר הרבה על הנרצחת, וקשה לנו גם לדעת את הרקע לרצח".
אגב, לפני כשלושה חודשים הגיע לאזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ. במהלך ביקורו עמד בכניסה לבית בושת ברחוב סלומון בו נמצאה תושבת חולון ללא רוח חיים. השר הכריז אז כי המשטרה הצליחה להוריד את אחוזי הפשיעה באזור התחנה. והנה, שלושה חודשים לאחר הצהרתו, מקרה רצח נוסף, קורבן נוסף, תעלומה נוספת.
שלושה ימים לאחר הרצח, התחנה המרכזית הישנה בתל אביב נראית כבשגרה. מקבצי הנדבות, מרביתם נרקומנים, שרועים על הרצפה, חלקם נאנקים בכאב, מבקשים מעוברי האורח שיפתחו את ידם ויזרקו לעברם כמה מטבעות. אחרים מביניהם עסוקים בשיחה עם בעלי הפיצוציות.
לתחנה המרכזית הגעתי בשעת צהריים על מנת לפגוש נשים העובדות בזנות, חלקן בוודאי מכירות את תושבת חולון שנרצחה בדיוק במקום זה כמה ימים קודם לכן. ברחוב המפוקפק לא נראות יותר מדי נשים עובדות ואני תוהה מדוע. התשובה לא איחרה לבוא משומר בסניף הדואר הסמוך. "יש פה שוטרים. הם עושים פשיטה על החדרים של הבנות. זה לא משהו חריג, מגיעים לפה שוטרים לעיתים די קרובות ועושים פשיטות. כשהם מגיעים הבנות מעדיפות להסתגר בחדריהן".
שמעת על הרצח שהתרחש ביום שישי? אני שואלת. "כן", הוא אומר. "שמעתי משהו מהבחור שאוסף בקבוקי שתייה ופחיות. הוא אמר שהיא לא הייתה משתמשת בסמים, אבל אני לא הכרתי אותה. תמשיכי לרחוב סלומון, שם היא נרצחה, אולי יהיה לך עם מי לדבר".
לפני שאמשיך לרחוב סלומון, כמו שהציע לי השומר האדיב, אני פונה לרחוב פין. שם משכנו של מקלט לזונות המספק להן מקום לינה, מזון, שתייה ובית חם אליו הן יכולות לברוח מהמציאות
"הבנות שהגיעו לכאן לא סיפרו לי הרבה על המקרה הזה", היא אומרת. "רק אמרו שהיא בחורה מבוגרת, רוסיה, שלא היה להן קשר איתה. הן סיפרו שהיא נכנסה לרכב של קליינט, אבל פה כלום לא בטוח. בדרך כלל אחרי רצח הבנות מגיעות לפה נסערות. הפעם זה לא היה כך. כנראה שהבנות פה באמת לא היו קרובות אליה או לא הכירו אותה. ייתכן שזה מפני שהיא עבדה במכון והן עובדות ברחוב".
בתור אחת שנמצאת הרבה באזור ומעורה בעולמן של נשים העובדות בזנות מידי יום, אמונה מספרת כי ישנם מקרי רצח רבים של זונות. "לא תמיד המקרה מפורסם בכלי התקשורת, אז השמועה עוברת מפה לאוזן. אם לא רואים את הבחורה באזור כמה חודשים, יודעים שזה נכון. זה יכול להיות לקוח שפשוט בא במטרה להרוג את הבחורה שקנה".
על העובדה כי הנרצחת מחולון הייתה אם לארבעה, אומרת אמונה כי רבות הן הנשים שיש להן משפחה. "בדרך כלל המשפחה לא יודעת איפה האם נמצאת. רק לעיתים, במידה והבחורה חוזרת הביתה לכמה שעות ורואה את הילדים, אני מרשה לעצמי לשאול אותה מה שלומם והיא אומרת 'הכל טוב'. הן תמיד יגידו שהכל טוב, כי קשה להן להשלים עם המציאות שהכל לא טוב".
אנחנו יורדות במדרגות, ואמונה מכירה לי את שתי הבנות שנמצאות כרגע במקלט. "אני לא מעוניינת לדבר", אומרת לי אחת מהן עוד לפני שהספקתי להציג את עצמי. אני לא לוחצת, כמו שביקשה אמונה.
הם מפחדים לאבד אותן, לוקח כל כך הרבה זמן עד שהן מסכימות בכלל להגיע למקלט. האישה השנייה דווקא מעוניינת לדבר. את מכירה את האישה שנרצחה פה בערב יום שישי? אני שואלת אותה. "ראיתי אותה כמה פעמים", היא אומרת. "אבל אני לא מכירה אותה. שמעתי שהיא אישה טובה. שיש לה בעל וארבעה ילדים". היא מיד פורצת בבכי. "גם לי היו שלושה ילדים. לקחו אותם למשפחה אומנת. את הילד האחרון שילדתי אפילו לא הספקתי לראות. הכל בגלל שנפלתי לסמים, לקריסטל ואז לזנות".
אני מבקשת מאמונה להתלוות אליי לסיבוב ברחובות התחנה המרכזית הישנה. בכל זאת, היא מכירה את כל המכונים וכמעט את כל הנשים שעובדות שם. אנחנו מתחילות להתהלך לעבר רחוב סולומון, ופוגשות באחת הנשים העובדות באזור.
"היי אמונה מה נשמע?", היא שואלת ומחבקת אותה חזק. אנחנו מנצלות את הרגע ושואלות אם היא שמעה על הרצח. "ראיתי את האישה הזו פעמיים, משהו כזה", היא משתפת. "כששמעתי שהיא נרצחה, לא האמנתי. לא יכול להיות, היא לא עשתה רע לאף אחד אף פעם. כל הזמן עמדה בדלת עם חיוך. אף פעם לא צעקה או עשתה עניין עם לקוחות כמו איזו מפגרת".
את יודעת מה קרה שם?
"סיפרו לי שהגיעו אליה שלוש בחורות שהיא הייתה חייבת להן 2,000 שקלים. היא התחילה לריב איתן, להתעצבן, לקלל והן התחילו להרביץ לה. אחת מהן ראתה בחדר סכין, לקחה אותו ודקרה אותה. אחר כך הן לא ידעו מה לעשות וחתכו לה את הגרון, כדי שיחשבו שזה היה רוצח סודני".
הסודנים, כך שמעתי בהיותי מסיירת בתחנה המרכזית, הפכו באחרונה לבעיה קשה בקרב הזונות במקום. "הם אלימים מאוד. לא פעם נשמעו מקרים של סודנים שהרביצו לבנות. חלק מהם מבקשים את הכסף אחרי המעשה, ומי שלא נותנת הם סוגרים איתה חשבון", מסבירה האישה. "אני עד עכשיו לא מאמינה שהיא נרצחה. אף אחד מהמשפחה שלה לא ידע שהיא מגיעה לכאן. בפעם הראשונה שפגשתי אותה, היא שאלה אותי אם אני רעבה ונתנה לי שלוש נקניקיות עם קולה. בפעם השנייה היא ראתה שאני עוברת חדר ועזרה לי להעביר את הדברים. אישה מאוד נחמדה".
אנחנו נפרדות לשלום מהאישה וממשיכות לכיוון אחד ממכוני הליווי. אנו יורדות במדרגות היישר לבוס הגדול. "שמעתי על מה שקרה, זה היה ממש פה בפינה. אבל תגיעי בערב, עכשיו אין פה בנות", הוא ממליץ לי. אנחנו שבות על עקבותינו בחזרה לרחוב סלומון. על הרחוב ממוקם בר. אנחנו נכנסות, אולי שם יהיו אנשים שיוכלו לספר לנו מה קרה. על קיר המועדון פלזמה גדולה בה משודר סרט "לא שגרתי". הגברים במקום מביטים בנו, תוהים מה אנחנו מחפשות בבר הזה. הברמנית מעדיפה לשמור על שתיקה ולא לדבר, אבל מצביעה לנו על החדר בו כנראה נרצחה תושבת חולון.
אני ואמונה צועדות לעבר אותו חדר. הוא נעול, אבל החדר הסמוך אליו פתוח. אני מקישה בדלת ובתוך החדר נשמע קול חלש. אני פותחת את הדלת, ואישה ממוצא רוסי שואלת אם יש ביכולתה לעזור לי. אני מסבירה שהבנתי כי בחדר הסמוך התרחש רצח ביום שישי, ושואלת האם היא מכירה את הנרצחת. "אחותה עבדה פה במכון. זה היה החדר שלה", היא משתפת. "לפעמים היא הייתה נותנת לה את המפתחות, והאחות הייתה מגיעה לפה בלילות. היא לא עבדה פה כזונה במכון, היא לא עבדה כזונה באופן קבוע, בגלל זה היא גם לא מוכרת פה ברחוב. אני הייתי רואה אותה פעם בחודש".
את יודעת מה יכולה להיות הסיבה לרצח?
"תראי, זו בעיה. אני פה כבר המון שנים, וכך גם הבנות האחרות. אנחנו יודעות לזהות את הגברים שמגיעים אלינו, את מי כן לקבל, מי מסומם, מי לא, מי מסוכן, מי אדם טוב. אנחנו יודעות שבשעה 12 בלילה צריך לסגור את הדלתות כי נהיה מסוכן מאוד. היא לא ידעה את כל הדברים האלה, היא לא ידעה לזהות את הגברים שהגיעו אליה. אבל אומרים שזה היה סודני. ככה צריך לחשוב".
אחותה הגיעה לכאן בימים האחרונים?
"איפה? האחות שלה מתה, קשה לחזור. היא גם יהודיה, עכשיו שבעה ימים היא צריכה להיות באבל. היא לא חזרה, אולי חזרה למקום אחר, אבל לא לפה".
אתן לא מפחדות?
"בנות מפחדות עכשיו לקחת את החדר בשכירות
בתחנה המרכזית בתל אביב נרצחה אישה גם בחודש מרץ האחרון. אז הייתה זאת אנט פרץ, בת 67, מקרית גת. פרץ נהגה להגיע מידי שבוע מביתה בקרית גת לדירה ששכרה בבניין שברחוב ארלינגר בתל אביב. שם, כשהיא מציגה עצמה בשם ניקול, סיפקה לדברי חברותיה שירותי מין, ומידי פעם אף הייתה משכירה להן חדר על מנת שיוכלו לארח שם לקוחות.
את אנט ז"ל מצאו שני ילדיה. לאחר שלא שבה לביתם שבדרום הארץ, יצאו לחפש אותה בתחנה המרכזית בתל אביב. כשהם מצוידים בתמונתה, שאלו עוברים ושבים אם ראו את אמם. אחד מהאנשים זיהה מיד את פרץ כ"ניקול", והוביל את הילדים אל פתח מכון הליווי, שם מצאו את גופתה.
"היא הייתה כמו הסבתא של הזונות", סיפרה ל"מעריב" אליסה, אחת מחברותיה לעבודה, והוסיפה כי הייתה דואגת לבנות ועוזרת להן בכל פעם שביקשו. "בשבת נגמרו לי הסמים ולא ידעתי מה לעשות", סיפרה אז נערה אחרת, "היא הבינה אותי ונתנה לי מאה שקל לשבור את הקריז. איזה עוד בן אדם עוזר לזונה בקריז?".
"אני זוכרת את המקרה של ניקול", אמרה לי השבוע אחת הבנות ברחוב. "זה עצוב. ועכשיו הרצח הזה. מה יהיה? עכשיו נחכה לקורבן הבא?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם