נא להכיר: הצלם הבאר שבעי של פול מקרטני
גבי סברנסקי, באר שבעי לשעבר וניו יורקי גאה מאז 1993, הוא אחד מצלמי DVD ההופעה החיה של פול מקרטני שיצא לאחרונה. בראיון לזמן הנגב הוא מסביר מדוע היגר, איך זה לעמוד במרחק מטר מאגדה, ולאילו דברים בבירת הנגב הוא מתגעגע
גבי ובל סברנסקי. זוכר באהבה את המורים ממקיף ו' צילום עצמי
את האצטדיון חנך לא אחר מאשר החיפושית לשעבר, סר פול מקרטני. לרגל המאורע צולם DVD להופעה, בה שימש סברנסקי כצלם. "קיבלנו אישור לצלם איפה שרק נרצה ואת מי שנרצה. עמדתי במרחק מטר מפול כשמאחוריי, במתחם ה-VIP, מפזזים פירס ברוסנן וברברה וולטרס" (כוכב קולנוע ועיתונאית טלוויזיה מפורסמת).
כמה שבועות קודם לכן, סברנסקי ורעייתו בל, הזינו את פרטיהם לאתר האינטרנט של מקרטני. ביום ההופעה הם קיבלו טלפון. "מהצד השני של הקו היה איש הפקה של מקרטני, שאמר לי כי עליי להיות תוך חצי שעה בסיטי הול, לצורך תדרוך. חשבתי שאחד החברים שלי עובד עליי, אבל האיש נשמע רציני לגמרי. מצאתי מחליף לעבודה וטסתי למקום.
"אחרי בדיקה בטחונית ווידוא שאני ואשתי אכן האנשים שהזינו את פרטיהם, נלקחנו לחדר ההפקה. שם נתנו לנו מצלמות כף יד, שהן המילה האחרונה בווידאו באבחנה הגבוהה ובמסוגלות לשעתיים של וידאו איכותי במיוחד. בחיים לא עמדתי כל כך קרוב לחיפושית לשעבר, אם כי את מקרטני ראיתי במסיבה פרטית של החברה שאני עובד בה".
"אתה לא מתנפל על פול ומתחיל לצרוח כמו בת עשרה הסטרית. את הגיל הזה עברנו. אתה מתנהג בצורה הכי מקצועית שיש. מצלם הכי טוב שאתה יודע ועם המצלמה הזו, זה באמת תענוג. אמרו לנו לתעד את ההופעה מכל זווית אפשרית. זה מה שעשיתי בדיוק".
לפגוש את שון לנון בסופר
מקרטני, יחד עם המתופף רינגו סטאר, הם שתי החיפושיות היחידות מתוך הארבע שנותרו בחיים. ג'ון לנון נרצח ב-1980 וג'ורג' הריסון נפטר ממחלת הסרטן בשנת 2001.
מקרטני. הופעה מתוקתקת צילום: אי-פי
מקרטני, שביקר בישראל לפני כשנה וחצי, הוא מקצוען אמיתי. בגיל 66, כשמאחוריו אחת מהקריירות המפוארות במוזיקה של המאה העשרים (ביטלס, כנפיים, קריירת סולו) ויצירות מופת כמו "יסטרדיי" ו"מישל". הוא יודע מה הקהל רוצה ושום דבר אינו נתון בהופעה ליד המקרה.
"למעשה, הכל מתוקתק שם כמו שצריך, כולל הדיבורים במעברים שבין השירים וכל התרחשות קטנה על הבמה. האיש פשוט גדול. אין עוד פרפורמר כזה", מעיד סברנסקי, שמקבל קרדיט בסוף ה-DVD של ההופעה.
סברנסקי גר בבאר שבע עד שנת 1993. הוא הגיע לישראל עם משפחתו שעלתה מארגנטינה, למד צילום במקיף ו' אך כמו צעירים רבים, לא מצא את מקומו בבאר שבע, ועל עבודה ראויה כלל לא היה מה לדבר.
ב-1993 הוא ארז את הפקלאות והיגר לאמריקה. "בוא נגיד, שהשנים הראשונות בניו יורק הן עוד יותר קשות מאשר טירונות קרבית. זה מבחן חיים אמיתי. אתה עומד ברשות עצמך ואתה אחראי בלעדי למעשיך. הרבה נופלים בדרך. זאת עיר לא קלה".
לא רק שמדובר בעיר לא קלה, אלא גם באחת הערים היקרות בעולם. שכר דירה ממוצע לדירה לא מבריקה במיוחד עומד על למעלה מ-1,500 דולר לחודש. מצד שני, זה לא רחוק מהמחירים בתל אביב.
"ניו יורק עיר מדהימה, תוססת, חיה 24 שעות ביממה. זאת עיר קוסמופוליטית. עיר שכולם שואפים להגיע אליה. כולם פה. כמוזיקאי,
זה פתח לי אפשרויות שלא היו לי בארץ ליצור ולהופיע, בטח לא בבאר שבע. גם מבחינת לימודים ועבודה.
"בבאר שבע ניסיתי לעבוד קצת בצילום, אבל יצא שהייתי מוציא על חומרי פיתוח, סרטים וניירות, יותר ממה שהייתי מרוויח. פשוט העבודות שהציעו לי אחרי הצבא היו זוועה. ראיתי שזה לא מוביל לשום מקום והחלטתי לעזוב".
גבי למד במגמת הצילום של מקיף ו'. הוא זוכר באהבה גדולה את המורים שלימדו אותו, בהם גואל דרורי, חי זרציון וחיים גולדשטיין ז"ל. לדבריו, הם הניחו אצלו את היסודות המקצועיים, את המשמעת ואת הידע שאחר כך ישמשו אותו בעבודה בארצות הברית. בניו יורק הוא התקבל ללימודים בבית הספר היוקרתי לצילום בעיר וגם למד סאונד.
בעבודתו כסאונדמן, הוא פגש לא אחת באמנים שמריצים בימים אלה מופעי יחיד, בהם מובי, אחד המעצבים של מוזיקת המועדונים שאנחנו שומעים היום. "את הטיפוסים המעניינים אתה פוגש לא אחת ברחוב. אתה יכול להיתקל בסופר השכונתי בשון לנון, הבן של ג'ון ויוקו או לפגוש את דיוויד פיל, היפי משנות השישים והשבעים, שהייתה לו להקה אליה התחברו ג'ון ויוקו, בשם 'הלאואר איסט סייד'.
"הוא פשוט טיפוס צבעוני, או במילים אחרות, משוגע על כל הראש, במובן החיובי של המילה. הוא מדבר עם כולם. עדיין שר. עדיין עם אותו הומור ואותו שיער ארוך".
פלאפל ופול כמו בבאר שבע אין בשום מקום
אחרי כל כך הרבה שנים בארצות הברית, גבי עדיין שומר על העברית שלו במצב מצויין. עברית היא שפה נפוצה בניו יורק. עד כמה שזה מצער לשמוע, הרבה צעירים ישראלים, כולל כמה מהחברים הטובים של גבי בימים ההם, בחרו את ניו יורק על פני בירת הנגב.
שון לנון בהופעה בישראל. ברק פכטר
"שלא תחשוב שקל כאן. בסך הכל עובדים קשה והדרישות פה גבוהות. מצד שני, יש פה תסיסה תרבותית. אלא שהרבה דברים השתנו. חנויות התקליטים למשל. פה זה אמנם ניו יורק, אבל אנשים היום שומעים מוזיקה מתוך אייפוד ולא מתוך מערכת. מורידים מוזיקה מהרשת, או קונים מוזיקה ברשת. בעניין הזה יש אפשרויות שאין בישראל.
"אני חושב שחברות התקליטים לא יודעות איך לאכול את זה וחבל. כשבאתי לכאן ב-1993 אפילו לא היה אינטרנט. עכשיו הרשת היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, ואני לא מדבר על אפשרות לגלוש בסלולר ולהיות זמין בכל מקום. אנשים מורידים מוזיקה – זאת עובדה. אתה לא יכול לעמוד בין האמנים לבין רצונם של האנשים לשמוע אותם וחייבים למצוא את המודל החדש שירצה את כולם.
"אבל אני חושב שאנשים שמורידים מוסיקה מפספסים חלק גדול מהחוויה. את העטיפה של התקליט. את הדפדוף בחנות התקליטים. אייפוד זה נוח, לתקליטים יש נשמה. מוזיקה זה נשמה. אייפוד הוא פרקטי, אתה לוקח איתך את המדיה לכל מקום. בפטיפון יש קסם. חבל לאבד אותו, אבל אנשים חוזרים לזה בסוף".
גבי לא שוכח את ישראל. מדי פעם הוא קופץ לביקור, למשפחתו שעדיין חיה בארץ ואת באר שבע הוא לא שוכח, יש לו כאן עדיין חברים רבים. "תגיד מה שתגיד, אבל פלאפל ופול כמו בבאר שבע אין לך בשום מקום אחר. חוץ מזה, כאן גדלתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
