ציידי הקסאמים: האנשים שריצה לזירת נפילה היא עבודה בשבילם
הם היו הראשונים להגיע לכל זירות נפילות הרקטות, הם סיכנו את חייהם לצורך עבודתם, והם רואים בכך שליחות. שנה אחרי "עופרת יצוקה", הקב"ט העירוני יוסי גרינפלד, החבלן המשטרתי רון שלום, צלם מעריב אדי ישראל וגם נציג "הסקרנים", משה ניסימפור, נזכרים ברגעים הקטנים של המלחמה
אבל יש כאלה שהאינסטינקט שלהם מורה להם לעשות בדיוק את ההיפך. כאלה שברגע שנשמעת האזעקה, הם מזנקים, מתלבשים, נועלים נעליים ויוצאים בריצה מהבית. הם מקווים שהטיל נחת כמה שיותר קרוב למקום הימצאם, כדי שיוכלו להגיע אל הזירה ראשונים ובמהירות. מה לעשות – אלה הן דרישות התפקיד של חבלני המשטרה, קציני הבטיחות של העירייה וצלמי העיתונות.
בחמ"ל של עיריית אשקלון, שנמצא בקומת מקלט סמוך לבניין העירייה המרכזי, ישב קצין הבטיחות הראשי יוסי גרינפלד במשך כל ימי מבצע "עופרת יצוקה". הוא אמנם מתגורר ביישוב כפר ורבורג, אבל לאורך כל תקופת הלחימה הוא לא שב לביתו. 24 שעות ביממה הוא ישב בחמ"ל העירוני, ויצא ממנו - למרבה האירוניה - רק כאשר נשמעו אעזקות.
"אחד הדברים שנדרשים ממני לעשות זה להבין מיד מה קורה כאשר יש אזעקה", מסביר גרינפלד, "כשנשמעה האזעקה, בדרך כלל הייתי יוצא מהחמ"ל ומנסה להקשיב לנפילות ולשמוע מאיפה הן מגיעות. האזעקה שלנו פעלה גם כשהטילים חלפו על פני אשקלון, ואת זה יכולתי להבין מהשמיעה בלבד".
מה אתה בדיוק עושה כאשר מתפוצץ טיל בתוך העיר?
"עוד לפני שהטיל נופל, אני עם האוזניים בחוץ, האפוד עליי והרכב מוכן ליציאה. אני יודע שהמשימה שלי היא להבין את תמונת המצב של נפילת הטיל ולהעריך את הנזק מוקדם ככל הניתן. לכן מיד אני מגיע למקום האירוע. תוך דקות ספורות אני כבר בדרך כלל נמצא שם".
איך אתה יודע היכן נחת הטיל בתוך זמן כל כך קצר?
"קודם כל, לפי השמיעה. אחרי הרבה נפילות, הייתי מצליח להבדיל בין הפיצוצים, מה נחת קרוב ומה נחת רחוק. עוד דרכים לדעת היכן הזירה הן האזנה לרשת המשטרתית, תקשורת עם פיקוד העורף, עדכונים מהמוקד. מיד כשאני מגלה היכן נפלו הטילים, אני מזניק למקום צוות של קב"טים. אני בעצמי מזהה איפה הנפילה הכי בעייתית ומגיע לשם. הדבר הבא שאני עושה זה לעדכן את המפה בחמ"ל וכמובן את ראש העיר".
לא מפחיד לנסוע ברכב לכיוון הזירה, כאשר בכל רגע יכולה להפתיע אותך אזעקה נוספת?
"אני לא פוחד. באתי מעולם צבאי, ככה שסיטואציות כאלה הן לא בדיוק חדשות לי. היה חשוב לי להגיע למקום על מנת לוודא שהממשק העירוני מתחיל להתניע. נכון שאני לוקח סיכון מסוים ביציאה מהמרחב המוגן, אבל מדובר בסיכון מבוקר. האמת היא שבתקופה של 'עופרת יצוקה' הייתי כל כך עסוק בעבודה שלי, שלא היה לי זמן
כשנכנסת לתפקיד קב"ט העירייה, דמיינת שתצטרך לקחת סיכונים כאלה בעבודתך?
"כשנכנסתי לתפקיד הזה היה ברור לי לאן אני נכנס. ידעתי מה הסיכונים ויכולתי לקחת ג'וב אחר אם זה לא מתאים לי. אבל האדרנלין הזה הוא כן בשבילי. בימים של המבצע, הרגשתי תמיד שאני מאוד מרוכז וממוקד. לא חשבתי על סיכונים ולא על פחד. הפחד היחיד שלי, כשהתקדמתי לכיוון זירת נפילה, היה שהנפילה הזאת גרמה לאיזה אסון".
איזה מראות אתה רואה כשאתה מגיע בשלב מוקדם מאוד לזירה מסוימת?
"באחד המקרים נפל טיל ליד השוק, ברחוב תשרי. הייתי בנהיגה ברחוב מנחם בגין, כשפתאום התחילה האזעקה ושמעתי אותה מארבעה מקומות בו זמנית, כמו בסטריאו - גם מהגל השקט של הרדיו, גם ממכשיר הקשר של פיקוד העורף, גם מהמוקד וגם מהצופרים. מיד עצרתי את הרכב, שמתי על עצמי קסדה ושכפ"ץ והשתטחתי. פתאום שמעתי בום אדיר, וכמו בסרטים אני רואה ארבע תמרות עשן עולות מדרום אליי.
"מיד רצתי לכיוון האירוע, וכאשר הגעתי לשם אמרתי לעצמי שהפעם זה לא ייגמר טוב. זו הייתה פגיעה ישירה בחלון של בית. התחלתי להגיד לעצמי בלב 'רק שלא יהיו הרוגים' ורצתי פנימה. ראיתי שם את בני המשפחה בריאים ושלמים, אבל קפואים מההלם. הוצאתי אחד-אחד ואבן נגולה מעל לבי. בכל פעם שהגעתי לזירות וראיתי את הנזק וההרס, הבנתי שאנשים כאן כנראה זוכים לחסדי שמיים".
פיתחת חסינות לפחדים מהאזעקות והנפילות עם הזמן?
"לא הרגשתי פחדים בשום שלב. כשהייתי יושב בחמ"ל וקולט שאנשים נכנסים למתח, הייתי נותן להם לראות איך אני עובד בשקט ובכך מרגיע אותם. אבל אני לא חושב שאני אדיש לנפילות. בכל פעם ששמעתי אזעקה, ביקשתי בלב שזה לא ייגמר רע הפעם. בגלל זה גם השתדלתי להגיע לכל הזירות, זה נתן לי מן הקלה כזאת, לדעת שהכל בסדר".
כשתושבי הדרום ישבו בבתים במהלך ימי "עופרת יצוקה", רובם העבירו את הזמן בצפייה בעדכוני החדשות בטלוויזיה ובאינטרנט. כך למדו התושבים אם מנפילת הרקטה האחרונה נגרם נזק ובאיזה סדר גודל. למחרת, בעיתונים היומיים, התושבים כבר היו מקבלים עדכונים שוטפים ונרחבים של מה שהתרחש מחוץ לביתם בזמן שנתבקשו להישאר בבתים.
על העדכונים האלה אחראים אנשי התקשורת. צלם מעריב אדי ישראל, היה אף הוא בין אנשי התקשורת שרדפו אחרי הקסאמים. מיד לאחר נפילת רקטה באזור אשקלון, עיר מגוריו, הוא חש למקום האירוע על מנת להביא למערכת העיתון את התמונות הכי חמות מהשטח.
ישראל, בעל ותק של 15 שנים בתקשורת, מודה שחודש הלחימה בעזה בשנה שעברה היה הקשה ביותר בקריירה שלו. "עבורי מבצע 'עופרת יצוקה' היה קשה במיוחד בגלל שזה הגיע אליי הביתה", אמר ישראל, "הבית של ההורים שלי נפגע, הילדים שלי היו בסכנה עד שהעברתי אותם לחמותי באיזור המרכז. זה היה הקושי העיקרי. דווקא מבחינת סיקור איזור לחימה, לא הרגשתי איזשהו לחץ יוצא דופן. הרי סיקרתי גם את המלחמה בצפון, ששם נחתו קטיושות בתדירות יותר גבוהה. מאות ואלפי טילים ביום. גם בתקופת ההתנתקות מעזה ראיתי מראות קשים, ככה שזה לא חדש לי. ב'עופרת יצוקה', כשהייתי שומע אזעקה הייתי מיד נוסע במהירות למקום האירוע".
תוך כמה זמן היית מגיע לזירת אירוע?
"זמן ההגעה לא היה קבוע. זה היה מאוד משתנה. יש זירות שהייתי מגיע אליהן תוך שתי דקות. יש מקרים שבהם אפילו 'התמזל מזלי' והנפילה הייתה קרובה אליי. אז הייתי רואה בזמן אמת את הפטרייה של העשן שנוצרת. בגדול, בתקופת המלחמה הכבישים והרחובות היו די ריקים, ככה שלא הייתה בעיה להתנייד ממקום למקום. פשוט הייתי יושב בחוץ, שומע מאיפה מגיעים הפיצוצים וממהר אל הפיצוץ שהכי קרוב אליי. לאחר שיש נפילה, אני מקבל מבול של טלפונים מחברים, מכרים וגורמים ביטחוניים שמדווחים לי איפה האירוע, וכך אני מגיע במהירות".
ומה קורה כשיש רצף של אזעקות שתופס אותך באמצע נסיעה?
"אני חושב שבמצב כזה הייתי פשוט מתעלם מהפחדים. פשוט חשבתי איך אני מביא את התמונה של האירוע לפני כל האחרים. אני יודע שאני צריך להביא כמה שיותר חומרים חמים מהשטח. ברגעים האלה אני מרגיש מחוסן באיזשהו אופן. התחושה היא שיש לי הגנה בגלל שאני עיתונאי, כמו שנהוג לא לפגוע בעיתונאים שמסקרים. למרות שבפועל ברור שזה לא המצב".
אף פעם לא קרה שחששת לצאת החוצה?
"לא היה חשש, אבל היה סוג של לחץ כשהיו אזעקות אחת אחרי השנייה ברצף. כשהייתי בחוץ בדרך לאירוע הראשון, פתאום צריך לתפוס מחסה. אני אף פעם לא חשבתי שזה יפגע בי, אבל הייתה פעם שבה הייתי בחוץ וטיל נפל מאוד קרוב אליי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי שבאמת גם אני לא חסין. היה שלב שבו ישבנו כל הצלמים והחלטנו שעדיף שנחכה חצי דקה אחרי הנפילה ושאף אחד לא ייצא לפני כן. ככה אף אחד לא יקבל יתרון על האחרים בצילום. אחרי הכל, גם בצפון היו שני צלמים שנפצעו אחרי שהם רדפו אחרי קטיושה".
אנשים לא אמרו לך שאתה מטורף שאתה יוצא ורודף אחרי רקטות?
"היה קורה לפעמים שהייתי בבית ופתאום נשמעה אזעקה ואני מתכונן מול הילדים. הילדים שלי היו רואים אותי יוצא ומתחילים לבכות שאבא יוצא לקסאמים. הם מאוד דאגו לי וכל הזמן ניסו להשיג אותי בטלפון. אני תמיד הסברתי להם שזו העבודה שלי, שאני עושה את זה כדי להתפרנס".
יש מראות שראית בזירות השונות שזעזעו אותך?
"אין איזו תמונה ספציפית אחת שאני זוכר, אבל מן הסתם האירוע החמור ביותר היה זה שבו נהרג הפועל בספרייה שנבנתה. היו שם פצועים, המון דם, הרבה היסטריה, אמבולנסים, אנשים שנשאו ילדים המומים על הידיים – בקיצור, פאניקה אמיתית. אין ספק שרגעים כאלה חודרים גם אליי. אני פתאום מרגיש פחד, רחמים וכאבים. באותה מידה זו הייתה יכולה להיות המשפחה שלי במקומם. תוך כדי שאני מצלם אותם, אני כבר חושב על זה".
תגיד, זה לא קצת מטורף לצאת החוצה בשביל לצלם בתקופה כזאת?
"האמת היא שלא פעם צחקנו על זה בינינו הצלמים, בהפוגות האלה שבין האזעקות. צחקנו על זה שכביכול אנחנו מחכים שכבר תגיע האזעקה הבאה ושאנחנו רצים אחרי הטילים כמו מטורפים. אמרנו שזה הזוי לגמרי, שיום אחד מישהו ייפגע ושרק אז נבין מה אנחנו עושים כאן. אבל מצד שני, הרי אני נמצא במקצוע מתוך בחירה. יכולתי לעבוד בחנות אם לא הייתי זקוק לריגושים האלה. לא כל אחד יכול לעשות את זה. מבחינתי, העבודה בצילום היא כמו להיות הלוחמים הקרביים, כאשר אנחנו בשטח לעומת העורכים שנמצאים במשרד".
אולי בחרת בעבודה שדורשת יותר מדי סיכונים?
"כנראה שבעיתון יודעים שזו עבודה קשה ומסוכנת, ולכן אנחנו מקבלים גמול של תוספת סיכון וביטוחים מסוימים מפני אירוע פח"ע. המשפחה שלי תהיה מסודרת אם יקרה לי משהו במסגרת העבודה. אמא של אשתי תמיד הייתה שואלת אותה איך היא מסכימה שאני אצא למשימות האלה, והיא הייתה אומרת לה בצחוק שהיא תהיה מסודרת אם יקרה לי משהו. אבל הכל בציניות, כי אם היינו חושבים שיקרה משהו, אף אחד לא היה לוקח סיכון, אפילו לא סיכון של לחצות את הכביש. אחרי 15-16 שנים שבהן אני מצלם, עברתי דברים יותר מפחידים. כדורים שרקו לי מעל הראש בעזה, ככה שהמלחמה הזאת לא הייתה יותר מפחידה מזה".
היה שלב שבו כבר הפסקת לפחד מהטילים?
"לא. תמיד כשהייתי יוצא היה אצלי איזה חשש מסוים. הייתי יוצא עם הרכב וסופר בלב שלושים שניות כדי לדעת שעברה הסכנה. התפללתי שלא ייפול פתאום בדיוק על הרכב שלי הטיל, במיוחד אחרי המקרה של ההרוגה באשדוד. אני יודע שתמיד אני בסכנה. תמיד אני מסתכל עם הראש למעלה כדי לבדוק אם השובל נמצא מעליי או שהוא עבר אותי".
חבלני המשטרה הם בדרך כלל הראשונים שמגיעים לכל זירת אירוע. להם יש את המודיעין הכי טוב והכי מדויק על מיקום נחיתת הרקטה, והם יודעים שהחשיבות של הגעתם המיידית גבוהה מאוד, על מנת לוודא שחלפה הסכנה. לעתים גם לאחר שהרקטה נחתה, היא עדיין נפיצה ועלולה לגרום נזק גדול.
במהלך מבצע "עופרת יצוקה", החבלנים המשטרתיים היו פרושים בשטח לאורך כל היום, מחכים לפעולה, חשופים לשמים הפתוחים. החבלן רון שלום הוצב בעיקר באשדוד לאורך ימי המבצע.
"כמו כל אזרח באשדוד, כשאנחנו שמענו את האזעקה, התגובה האינסטינקטיבית הראשונה הייתה לתפוס מחסה", סיפר שלום, "זה גם מה שהיינו עושים. זה לא כמו שאנחנו עומדים לפני מטען חבלה או חפץ חשוד, שאנחנו יודעים מול מה אנחנו עומדים. פה אנחנו מתמודדים מול משהו שבא מהאוויר. קודם תופסים מחסה, שומעים את הפיצוץ ואז מגיעים טלפונים מאזרחים שמדווחים לנו איפה הייתה הנפילה. בשלב הזה אנחנו יוצאים לכיוון האירוע".
ואיך התחושה כשאתה נוסע ברכב, חשוף לנפילות נוספות?
"התחושה היא מאוד לא נעימה, כיוון שאתה די חסר אונים למעשה עם הרקטות האלה. שוב, זה לא כמו מטען חבלה, שאתה יודע איך לגשת אליו. זה לא משהו מדויק. הם יורים את הרקטה במטרה לפגוע באשדוד. פעם זה נופל ברובע א', בפעם ב-ג', פעם ב-ט"ו. באופן כללי, כשאנחנו בנסיעה ושומעים אזעקה נוספת, יש שתי אפשרויות: אם אין לי אירוע שממתין להגעתי, אני עוצר בצד ומחפש מחסה. אם יש לי דיווח על אירוע עם נפגעים, אני פשוט מתעלם מהאזעקה וממשיך לנסוע למקום האירוע".
איך נראו הכבישים בימי המבצע?
"הכבישים היו ריקים לגמרי. העיר הייתה די המומה מכל המצב הזה. בנפילה הראשונה נהרגה אישה, וזה הכניס להלם את העיר. לאט-לאט ראית איך הרחובות מתרוקנים, איך אנשים לא יוצאים מהבית, חנויות סגורות, אין לימודים. שלושה שבועות של יום שבת".
על מה אתה חושב כשאתה נמצא ברכב עם חשש שבכל רגע עלולה לנחות רקטה?
"להגיד לך שאני נוסע ומרגיש שאני סופרמן שלא יכול להיפגע? ממש לא. הדבר הראשון שאני חושב עליו זה המשפחה שלי, שנמצאת בחדר הממ"ד. מה שיושב לי בראש כשאני בדרך למקום אירוע, זה 'הלוואי שלא ייפול שם. רק שאני לא אבוא לשכונה שלי ואראה אנשים שאני מכיר'. קרה מקרה שנפל מאוד קרוב, די קרוב לשכונה שלי, אבל אז ישבתי בבית ולא הייתי בתפקיד. ואני יכול להגיד לך שדווקא כשאני על אזרחי, זה יותר קשה. סוג של חוסר אונים. אפשר רק ללכת למקלט ולחכות לנפילה".
לא יותר שקט כשאתה בבית ולא צריך להיחשף בכבישים לרקטות שעלולות לנחות?
"לא. אני יודע שזו העבודה שלי. אני לא חושב על הפחד. קח לדוגמה את החיילים שנמצאים בקרב. הרי האינסטינקט הראשוני של בן אדם, זה להתחמק ממגע. אבל מאמנים את החיילים איך צריך לחתור למגע, למרות שזה נוגד את ההיגיון הבסיסי".
איך המשפחה הגיבה לכך שיצאת מהבית בתקופת הלחימה?
"יש לי חמישה ילדים, והם מאוד פחדו עליי. הם שאלו אותי למה אני יוצא ומה יקרה אם ייפול עליי טיל ולמה אני מסתובב בחוץ. אני מסביר להם שזו העבודה שלי, שמישהו חייב לעשות את זה. כל המדינה הזאת היא מדינה לוחמת. היום גם אם אתה סתם אזרח, אתה נמצא בחזית. פעם היו מלחמות ברורות - החיילים בחזית, האזרחים בעורף. היום אין חזית ועורף. במלחמה הבאה כל המדינה תהיה חזית אחת גדולה. זאת הסיבה שאנחנו, החבלנים, גאים בעבודה שאנחנו עושים".
למרות הסיכונים שלקחתם בזמן המבצע?
"אנחנו מרגישים סוג של שליחות. אני מאוד מסופק בעבודה שלי. זו בטח לא המשכורת שלי ולא העובדה שאני טוחן שעות, שבתות וחגים, אלא הסיפוק. התחושה האישית שזה נותן. אם אין לך את התחושה הזאת, אתה לא תשרוד בעבודה כזאת כי היא שוחקת".
מאיפה מגיעה תחושת השליחות הזאת?
"מהבית, מהחינוך. אני מאמין שאין לנו ארץ אחרת. אני מאוד אוהב לטייל בחו"ל, אבל פה זה הבית האמיתי. היום פטריוט או ציוני הפכו להיות מילים גסות. אבל זה לא צריך להיות ככה. כל החבלנים, אתה יכול להעיר אותם באמצע הלילה, להזעיק אותם לאירוע והם יגיעו".
מבצע "עופרת יצוקה" היה התקופה הכי קשה שלך?
"כן. הייתה לנו אינטנסיביות דומה בלבנון, עם המון רקטות, אבל כאן הייתה התוספת של המשפחה. לדאוג שתמיד הכל בסדר איתם, זה הטריד בפנים. למרות זאת, הצלחתי לשמור תמיד על צלילות כאשר נסעתי לאירועים. תרגלנו שתמיד בני המשפחה מתקשרים אליי לעדכן שהכל איתם בסדר".
כשהגעת לזירות אירוע, מצאת במקום הרבה אזרחים?
"בהתחלה היו הרבה סקרנים, אבל עם הזמן זה הלך ופחת. אני יכול להגיד לך שאם אני לא חייב להיות באירוע, אין סיכוי שאני אגיע לשם. אני יכול להבין את יצר הסקרנות, אבל קשה לי לקבל את זה. במהלך המבצע, תמיד היו בזירות אותם פרצופים קבועים של אזרחים שתמיד הגיעו לכל אירוע, אפילו מגיעים לשם לפנינו. אתה לא יודע איך הם הגיעו, אבל הם שם תמיד".
מכאן אנחנו מגיעים אל האוכלוסייה הנוספת שרודפת אחרי הרקטות, שמכונה בפי אנשי התקשורת: "הסקרנים". הם מתייצבים בכל זירות האירוע, אבל לא מתוקף תפקידם - אלא סתם, מתוך סקרנות. סקרנות למה בדיוק? בשביל לענות על השאלה הזאת, ראיינו גם את תושב אשקלון, משה ניסימפור, שהופיע בכל מקום שבו נפלה רקטת גראד.
ניסימפור התפרסם לראשונה כאשר בנה בעצמו מבנה דמוי טיל ואיים לשגר אותו לעבר עזה, כמחאה על הירי לעבר אשקלון. "אני הגעתי ל-90 אחוז מהזירות", מתגאה ניסימפור, "תמיד הייתי שם. כשהפועל הערבי נהרג בספרייה, אני הייתי שם ראשון. כשזה נפל בבית של הבחור הגרוזיני, אני הגעתי לשם וחילצתי אותו בעצמי, כשהוא היה לבוש רק תחתונים. נכנסתי לבית שלו והוצאתי אותו, וכולם ראו אותי".
איך בכלל ידעת איפה היו נפילות בכל פעם?
"היו לי כמה קשרים פה ושם ואנשים סיפרו לי לאן להגיע. כולם היו בהלם שאני מגיע כל כך מהר לשם".
אבל תגיד, למה בכלל הגעת לזירות?
"מה זאת אומרת? אנשים התקשרו אליי. אמרו לי שהם צריכים אותי, שאני אגיע לשם ואהיה במקום. אני חושב שאני מן דובר לא רשמי של העיר, מאז שבניתי את הטיל בזמנו. הם כנראה רוצים שאני אדבר בתקשורת, בגלל שיש לי דיבור כזה".
בכל זאת, הגורמים הרשמיים קוראים לסקרנים שלא להגיע לזירות.
"הסקרנים האלה שבתקשורת אומרים להם לא להגיע, זה לא מכוון אליי. רוצים שאני אגיע. אני תמיד בא רק בשביל לעזור לאנשים ואפילו לחלץ אותם. גם כשהיה פיגוע בשנת 98', אני הייתי הראשון שהגיע לאירוע שם. חוץ מזה, מרוב שאני הייתי מגיע הרבה לזירות, כולם חשבו שאני חלק מהמשלחת של העירייה, ולכן השוטרים גם לא הוציאו אותי מתוך זירות האירוע".
אתה לא מפחד להגיע לשם?
"לא. זאת בעיה אצלי, כי אין לי פחד מכלום. זאת בעיה שאני יכול לשלם עליה גם בחיים שלי יום אחד".
נא להמתין לטעינת התגובות
