סוף לסיפור: חייה ומותה של אילנה פאנוב
לפני חצי שנה בדיוק הביא כתב מעריב אלי ברדנשטיין את סיפורם של בני הזוג ולרי ואילנה פאנוב. הפרימה בלרינה והכוריאוגרף הבינלאומי שהביאו את בשורת הבלט הקלאסי מרוסיה הגדולה לאשדוד הקטנה. 30 שנה הפרידו ביניהם, ואהבה גדולה חיברה ביניהם. בסוף השבוע שמה אילנה קץ לחייה
הרקדנים שלו ב"בלט פאנוב" יושבים סביבו. הם לא מורגלים בשתייה, אך אין כמו משקה לשבור את חומות השתיקה והיגון. "כשאני רוצה להתרענן, אני לוקח כוסית", אומר אחד המבקרים בדירה באשדוד ומתכוון לכל מילה. "כשלי כואב הראש אני שותה קצת וזה מיד עובר לי", אומרת אחרת.
מבקרים אחרים, שלא מורגלים במערכת היחסים המנחמת עם הוודקה, זוכים לטיפול צמוד מפאנוב עצמו. ביד אחת הוא מוזג להם קצת מהנוזל השקוף; ביד השנייה דוחף להם מזלג שבין שיניו הקטנות נעוצים החמוצים. הם לא יודעים מה לעשות קודם, לאכול או לשתות, ופאנוב מסביר. המבוכה מולידה פרץ צחוק. פרץ הצחוק מוליד פרץ בכי.
אילנה, אשתו של פאנוב, קפצה אל מותה מדירתם שבקומה ה-18 בשבת בצהריים. דעתה נטרפה עליה לאחר ניתוח הלב שעברה. לפני כעשר שנים ייסדו יחד ולרי ואילנה את להקת הבלט הקלאסי של אשדוד: אילנה הייתה הכוח המניע מאחורי הלהקה, שהצליחה, כמעט באפס תקציבים, להפוך לרווחית ומשגשגת.
שלשום הוביל אותי ולרי פאנוב לחדר האמבטיה הצמוד לחדר השינה שלהם. "היא נפלה כל כך מהר, שרק שמעתי בום ואז ראיתי את הכובע שלה צונח באטיות", הוא מפטיר בשקט בעודו פותח את החלון הרחב בחדר האמבטיה ומצביע על אדן החלון שעליו התיישבה אילנה שניות לפני קפצה.
הם בדיוק התכוונו לצאת לטיול רגלי של שבת. אילנה הייתה מדוכאת והרגישה רע. פאנוב הוא שזה ששכנע אותה "טו צ'יל אאוט קצת". ברגע שיצא מהדירה, טרקה אחריו אילנה את הדלת, נעלה אותה ורצה אל חדר האמבטיה ומשם אל החלון.
פאנוב דפק על הדלת, אך לא זכה לתשובה. הוא הצליח לעקור את הידית, אך גם פעולה זו לא הועילה. הוא ירד במהירות במעלית ומיד התקשר לחבריו ולמגן דוד אדום. הוא רץ והביט למעלה, ניסה ליצור איתה קשר עין. הוא הצליח לראות רק את רגליה. "לא רציתי לצעוק כדי לא להפחיד אותה ואולי לגרום לזה שתקפוץ". אבל אילנה קפצה, ועוד איך קפצה.
"כמה אומץ צריך", ממלמל החבר ליפשיץ, "לקפוץ מקומה כל כך גבוהה. אוי?אוי?אוי". מאוחר יותר יתברר שאילנה ניסתה להתאבד עוד קודם. פאנוב מספר איך היה מוצא את אשתו מטיילת על אדן החלון בקומה ה-18 ומשדל אותה לחזור פנימה.
רק ביום שישי האח? רון, 24 שעות לפני מותה, משך את אילנה פנימה "בכל הכוח" ונתפס לו הגב. מאוחר יותר גילה שהכל היה מתוכנן, היא אפילו רשמה צוואה שנפתחת במילים "אם יקרה לי משהו".
אילנה פאנוב נולדה כאילנה אורלוב. היא והוריה, ציונים שרופים עם נטייה אנטי דתית מובהקת, עלו ארצה בראשית שנות השבעים מווילנה, בירת לטביה. אמה, פסנתרנית מחוננת, היא בת למשפחת ילין המפורסמת. סבה היה מאיר ילין, סופר אידי נודע. אביה של פאנוב הוא ד"ר בוריס אורלוב, מנתח לב, שאיתו ניתקה כל מגע.
ההורים התגרשו כמעט מיד לאחר עלייתם לארץ. לאחר שהאם אסתר לא הצליחה למצוא עבודה כפסנתרנית, היא לקחה את הבת אילנה ושתי מזוודות ועברה לשווייץ, שם היא מתגוררת עד היום.
אסתר הצליחה להסתדר במהירות, הוזמנה להופיע על הבמות הכי ידועות ואף פתחה בית ספר לפסנתרנים. את אילנה שלחה ללמוד בלט בגרמניה. "אילנה ירשה את מורשת החינוך הגרמני של אמה, למרות שהם כולם שנאו את הגרמנים", מספר פאנוב. ולרי פאנוב הוא כוריאוגרף, אחד משלושת כוכבי הבלט הסובייטי שברחו למערב בשנות השישים והשבעים.
בעוד רודולף נורייב ומיכאיל ברישניקוב ערקו במהלך
במהלך שנות התשעים נדד פאנוב לגרמניה כדי לנהל אמנותית את הבלט בבית האופרה של בון. על הבמה הוא פגש את הרקדנית הצעירה אילנה. בהמשך הפכו לנאהבים ולבני זוג.
פער הגילאים, כמעט 30 שנה, לא הפריע לאף אחד מהם. ההיכרות בין המשפחות, החלה שנים קודם. אסתר, אמא של אילנה, למדה בילדותה פסנתר לצד ולרי בווילנה. בסוף שנות התשעים החליטו ולרי ואילנה לעשות את הבלתי אפשרי:
לשוב לישראל ולהקים כאן קבוצת בלט קלאסי ובית ספר להכשרת רקדנים. עד אז פעל כאן רק בלט קלאסי אמיתי אחד, הבלט הישראלי הוותיק בתל אביב. מאז הם ניהלו מאבק קיום סיזיפי. קודם ניסו את מזלם בראשון לציון, בעקבות הזמנה שקיבלו מראש העירייה לשעבר מאיר ניצן. אחרי שהבינו שלא יראו ממנו גרוש, עברו לאשדוד ושם הם נמצאים עד היום.
300 אלף שקל, זה כל מה שעיריית אשדוד הייתה מוכנה להקצות למען האמנות והאידיאליזם של בני הזוג פאנוב. הם גירדו עוד כמה גרושים, ובתקציב של כמיליון וחצי שקל הצליחו להרים בלט לתפארת, בלי להשקיע כמעט בתלבושות או בתפאורה ועם משכורת מינימום לרקדנים.
לפני שבועיים רוו קצת נחת: אחרי ששבעו אכזבות והבטחות, לאחר שעיריית אשדוד והחברה הכלכלית העירונית סחטו מהם את המיץ במשך כל השנים וביטלו את הקמת בניית היכל הבלט הקלאסי בעיר, הודיעה העירייה על הגדלת התקציב העירוני לבלט למיליון שקל בשנה.
"הרעיון שלנו היה ליצור בעיר אמנות גדולה. אילנה נלחמה בטחנות רוח. היא הייתה הכוח המוביל של הבלט. המנוע. אשת עמל אמיתית שנכנסה דרך החלון כשסגרו לה את הדלת. אמרה בגלוי את מה שהיא חושבת על כל אותם פוליטיקאים ופקידים שהתעלמו ממנה. החלום של אילנה היה שהפקידים השונים, שבהם תלוי מצבה הפיננסי של הלהקה, יתחילו לחשוב בסדר גודל של מדינה ולא של עיירה", מספר ולרי.
בד בבד עם המאבקים הבלתי אפשריים הבינה אילנה שלא תוכל לדחות עוד את ני? תוח הלב שממנו התחמקה כבר שנים. הפגם המולד בחדרי הלב הלך והחמיר. ולרי ואילנה שמעו חוות דעת רפואיות מכמה רופאים בארץ, אבל החליטו לבצע את הניתוח דווקא בשווייץ, בהמלצת אמה.
"לשכל יש גבולות, אך הטיפשות היא בלי גבול", מצטט פאנוב אמרה רוסית, ממורמר עד עמקי נשמתו מההחלטה לבצע את הניתוח דווקא שם. "היינו כאן אצל טובי המומחים, אבל אז אמא שלה שכנעה אותה שבית החולים האוניברסיטאי בציריך הוא הטוב בעולם וכך גם המנתח שמצאה", הוא נזכר.
"כשבאנו לציריך, לבצע בדיקות לפני הניתוח, כל הרופאים תמהו מדוע החליטה לבוא לישראל ולא עשתה את הניתוח בישראל.'הרי המנתחים הישראלים ידועים בכל העולם', אמרו לה. אבל אמא שלה התעקשה".
אילו הייתה מנותחת בישראל, היה ביטוח הבריאות של אילנה מכסה את עלויות הטיפול בה. בשווייץ זה עלה חצי מיליון שקל, והאם נאלצה למכור את פסנתר הכנף הנדיר שלה כדי לסייע במימונו. "חצי מיליון שקל והתו? צאה מוות", אומר פאנוב, המשרטט קו ישר בין שולחן הניתוחים בשווייץ לבין אדן החלון באשדוד.
אילנה השתחררה לבית אמה כשבוע לאחר הניתוח. כעבור שבועיים איבדה לפתע את ההכרה. כשהכרתה שבה אליה, התברר שכושר הדיבור שלה לא חזר. היא עברה בדיקות מקיפות, ומשנמצאה בריאה, החליטו הרופאים שהנפש שלה היא שחולה ואשפזו אותה לחמישה ימים בבית חולים פסיכיאטרי.
לאחר מכן חזרו בני הזוג לישראל, אך מצבה לא השתפר. "מאז שחזרנו, כל מה שהיא פחדה ממנו זה שהיא תיאלץ לחזור לבית חולים לחולי נפש. מזה היא פחדה הכי הרבה", מספר הבעל השכול.
בשלושת החודשים האחרונים לחייה לקחה אילנה כדורים לדילול הדם. במהלך כל התקופה הזו הרגישה רע מאוד. "היא הרגישה שהיא מאבדת את השליטה. כל המערכת העצבית שלה השתבשה לגמרי והיא סבלה מדיכאון כבד", אומר פאנוב. בצר לה, הלכה לרופא משפחה שרשם לה תרופות נגד דיכאון מסוג ציפרלקס.
היא הייתה צריכה ליטול את התרופות במשך עשרה ימים, אך הפסיקה כעבור ארבעה, לאחר שלא יכלה לסבול את תופעות הלוואי. "היא פשוט השתגעה. לא ידעה לאן לברוח. הידיים שלה רעדו, היא לא יכולה הייתה לתפקד".
בעקבות ההחמרה במצבה, פנתה לפסיכיאטר שרשם לה תרופות נוגדות דיכאון אחרות, וגם בהן לא התמידה בהתאם לדרישה. "ואז מצבה החמיר עוד יותר. היא לא ישנה בלילה ושיגעה אותי. דיברה בלי סוף, האשימה אותי ואת כולם בכל החטאים האפשריים", משחזר ולרי את הימים האחרונים לחייה. אז החלו גם ניסיונות ההתאבדות.
אתמול הגיעו לארץ סבתא אסתר והנכד צליל, בן שנתיים וחצי. הגעתם התאפשרה רק בסיועה הפעיל של שרת הקליטה סופה לנדבר, לאחר שהשווייצרים ערמו אין סוף קשיים בירוקרטיים. בשבעת החודשים האח? רונים שהה צליל אצל סבתא בשווייץ. אמו ילדה אותו כשהייתה כבת 40. אביו ולרי כבר עבר את גיל 70.
ולרי מעולם לא טיפל בילדים קטנים, ולא שלא היו לו ההזדמנויות לכך. ספירה מהירה מעלה כי נולדו לו שלושה ילדים משלוש נשים חוקיות, בת נוספת ממאהבת גרמניה, "ועוד בטח לפחות ילד אחד מאחורי האופק, שאני לא יודע עליו".
ולרי רקד, התאהב והופיע, ולא ממש תפקד כאבא לילדיו. גם לא אילנה. "היא לא ידעה מה זה להיות אמא במובן הישראלי. כל מה שהיא ידעה זה רק לעבוד. היא לא רצתה להיות בייביסיטר, אבל מאוד רצתה להביא ילד לעולם ולא חשבה על ההשלכות", הוא מסנגר עליה.
על רקע מבול האנשים שמגיעים לנחם ניכר האיפוק של פאנוב. לכולם הוא מציע כיבוד, שתייה. פקידים ופוליטיקאים שונים שמיררו להם את החיים, שיקרו והפרו הבטחות, ישבו בימים האחרונים על ספות העור הצחורות וניגבו את הבושה מפניהם. פאנוב כיבד אותם. היה מנומס. הרי אנשים באים לנחם בעצם כדי להרגיש טוב יותר, למצוא מפלט לחייהם. "זה הכל הצגה", אמר לי ברוסית אחר כך, "אבל אני לא אילנה. אני מקבל את כל הצבועים שבאים לנחם אותי ויודע שאני צריך ללכת בין הטיפות כדי שהבלט ימשיך להתקיים". ואילנה?
"אילנה תמיד הייתה רבה עם כולם ואומרת לאנשים בפנים את מה שהיא חושבת עליהם. אני מתאפק כי אני יודע שצריך. היא לא ידעה. אמנם רק בגלל זה הבלט התפתח, כי היא הלכה עם הראש בקיר ולא ידעה לקבל תשובה שלי? לית ועשתה רק מה שחשבה לנכון. מצד שני, העצבים היו אצלה תמיד החלק החלש".
לדברי פאנוב, כבר לפני שנה אמר לה אחד הרופאים שהיה טוב אילו הייתה מקבלת טיפול שירגיע את העצבים שלה, אבל הם לא עשו עם זה כלום. "בעולם האמנותי שלנו", מסנגר פאנוב על הפרעות רגשיות ועצביות שונות ומשונות, "המצב החולני מאוד מפותח. רק אנשים עם הפרעות יכולים לעשות משהו גדול. כישרון ענק באמנות קשור בהפרעות עצביות. אם בתחומים אחרים של החיים זה מפריע, פה זה לא רק עוזר, אלא דרוש כדי להשיג את הבלתי אפשרי, ואילנה עשתה את הבלתי אפשרי כשהקימה מאפס את הבלט שלנו".
פאנוב מתכוון לקחת את הבלט ולהצעיד אותו כמה צעדים קדימה. "אני מתכוון לעשות רפרטואר חדש, שלא יהיה מבוסס על אגם הברבורים והיפהפייה הנרדמת. הרוסים עושים את זה הרבה יותר טוב. אני רוצה להביא את דמותה של ישראל לעולם הבלט, את המלחמות, את סיפורי התנ"ך, את ההיסטוריה היהודית".
וממה אתה פוחד?
"אילנה הייתה המנוע. היא מכרה כרטיסים, עשתה שיווק, דפקה על דלתות והייתה הכוח האדמיניסטרטיבי מאחורי הבלט. בלעדיה לא היה כלום. אני פוחד שאחרי המוות של אילנה, המכונה הבירוקרטית לא תבין שבלי סובסידיות ממשלתיות האמנות לא תוכל לשרוד".
נא להמתין לטעינת התגובות
