הדרום הגאה: בני נוער באשדוד ובאשקלון מתקשים לצאת מהארון
הם סופגים קללות, השמצות ולפעמים גם התקפות פיזיות. בני נוער וצעירים מהקהילה ההומו-לסבית בדרום מספרים על החיים מאחורי המסכה, חוסר הפתיחות של תושבי האיזור כלפיהם, על הקושי לצאת מהארון ועל ההתמודדות עם סטיגמות שהצמידו להם
הוא הגיע אל המרכז לנוער ההומו-לסבי שזכה לכינוי "בר-נוער", כשהוא מלווה בידידתו ליז טרובושי המנוחה. הוא היה שם רק דקות ספורות, אמר לכולם שלום, ניהל איזו חצי שיחה עם כמה מהחברים במקום והתכוון להמשיך את הערב באחד ממקומות הבילוי של הקהילה הגאה.
"זה מצחיק, כי באותו היום לא ממש רציתי ללכת. אבל ליז דווקא ממש רצתה. הגעתי ב-21:15 לתחנה המרכזית של תל אביב והגענו ל'בר-נוער' בסביבות 22:30. הספקתי להגיד לכמה חבר'ה שלום ואז אחד החברים ביקש לדבר איתי בחוץ, כדי להתייעץ איתי באיזה משהו. בקושי הספקנו לעבור את הכביש ואז שמענו יריות. בהתחלה לא הבנתי שמדובר ביריות מתוך ה'בר-נוער'".
הכל קרה תוך שניות. אחרי הירייה התשיעית, כך הוא מספר, התחילו הוא והצעיר השני לברוח. "בהתחלה לא נבהלתי, אבל הבחור שאיתו הייתי באותו רגע ממש נכנס לפאניקה. אבל אז התחלתי להריץ בראש את כל האנשים שהיו בתוך ה'בר-נוער' והבנתי שמשהו נורא קרה.
"הרמתי את הראש וראיתי איזה עשרה נערים בורחים משם בסערה", הוא מספר. למרות הפחד, הדאגה לחברים השאירה אותו במקום. "התחלתי להתקשר בהיסטריה לליז, אבל היא לא ענתה לי. אחרי ארבע-חמש דקות חזרתי לשם וראיתי אנשים שיוצאים מהמקום עם דם על הפנים ואמבולנסים בכל פינה. לא נתנו לי להיכנס פנימה. אז כבר הבנתי שעדיף להתחיל לעבור דרך בתי החולים".
הבנת מה קרה?
"ניסיתי שלא לחשוב על זה. רק עברתי ממקום למקום במטרה למצוא את ליז. אבל בשעה ארבע לפנות בוקר סיפרו לי שליז נרצחה כתוצאה מאותן יריות. לא הבנתי בכלל מה קורה סביבי. הרי כמה שעות לפני זה בכלל תכננו לבלות ב'בר-נוער' וליהנות מעוד ערב בתל אביב. אבל בכל מה שנוגע להשלכות של אותו רצח, בכלל לא היה לי זמן לחשוב על זה, כי במשך חודש וחצי פשוט רצתי מבית חולים לבית חולים במטרה להיות עם החברים שנפצעו".
את המקום שבו אירע אותו פיגוע שנאה הוא מכנה הבית השני שלו, כזה שבו הוא יכול להיות עצמו. "זה המקום שבו אני יכול להיות בלי מסכות ובלי שום צורך להתנצל על הנטייה המינית שלי". לדבריו, המקום היה הומה בעיקר בבני נוער מהפריפריה. "מי שגר במרכז לא צריך 'בר-נוער', יש לו מספיק פתיחות גם בקרב הסביבה שבה הוא גר. רוב האנשים שהיו ועדיין מגיעים ל'בר-נוער הם בכלל מהפריפריה".
עם הטראומה שעבר, ע' נאלץ להתמודד לבד. הוריו כלל לא יודעים מהן ההעדפות המיניות שלו וכך גם חבריו באשדוד. זאת למרות שכבר בגיל צעיר מאוד גיבש לעצמו את הזהות המינית שלו.
"מגיל 13 כבר הבנתי שאני כזה, למרות שבגילאים האלה עדיין לא מתעסקים בשאלות המיניות, כי תכלס זה עדיין צעיר". למרות גילו הצעיר, כבר אז הבין שהבחירה שלו לא תתקבל בהבנה על ידי הסביבה בה הוא גדל.
"מגיל
והמשפחה שלך, מה היא חושבת על הומוסקסואליות?
"אפילו בתוך המשפחה אני שומע דברים כאלה. אבא שלי אמר באחת השיחות של שישי בערב, שהומואים הם אנשים סוטים, אבל מצד שני הוא אומר שזה לא מפריע לו, כך שאני עדיין חושש לספר".
גם אם ההורים שלו חשים שמשהו בו שונה, הם לא מנסים להתמודד עם התחושות הללו. "אני חושב שאימא שלי משלה את עצמה. הרי עד היום אני לא יצאתי עם אף בחורה. גם כשמנסים לשדך לי מישהי, אני מתחמק באלגנטיות. אבל בקרב החברים יש קשר כזה של שתיקה – יודעים, אבל לא מדברים על זה".
ובגלל זה נסעת לתל אביב? כדי לדבר על זה?
"ברור. שם אני הייתי עם אנשים שהם כמוני. מאוד נוח לדבר עם אנשים שאתה מתחבר אליהם ושיש לך סוג של שותפות גורל איתם, ובאזור המרכז הרבה יותר קל לדבר על זה".
הפיגוע הנורא ב'בר-נוער', הצליח לשנות משהו בציבור הישראלי. רבים הרגישו הזדהות ושותפות עם הנערים הנרצחים והפצועים. אפשר היה לחשוב שבעקבות כל אלה, הפתיחות של הציבור הישראלי כלפי הקהילה הגאה תגדל. אולי זה קרה באזורים אחרים, אך בדרום, כך נראה, נשארו התושבים מקובעים על אותן דעות שמרניות.
פ', אשדודי לשעבר ותושב המרכז בהווה, חושב שאזור הדרום היה ועדיין מקום מלא בדעות קדומות, כזה שבו מי שלא נמצא במיינסטרים, נמצא מחוץ למעגל העשייה. לטענתו, מהרגע שהבין שבדרום כבר לא ייתנו לו לפתח קריירה כשהנטייה המינית שלו היא הסיבה העיקרית לכך, הוא הבין שזה כבר לא הבית שלו. "פתיחות בדרום? אין ממש דבר כזה. זה מקום עם כל כך הרבה דעות קדומות על כל דבר, בטח שעל הומואים ולסביות. אנשים שם כל כך מפחדים מהשונה שזו כבר מחלה".
אתה לא חושב שאתה קצת מגזים?
"דווקא לא. אני חושב שאני עוד עושה הנחה ומנסה לשמור על הכבוד של חלק מהתושבים. בחיים לא ייתנו להומו להיות בתפקיד מפתח באזור הדרום ותמיד הוא יצטרך לשמור את הנטיות המיניות שלו לעצמו. ואילו בתל אביב, לאף אחד לא אכפת מה אתה עושה בחדר המיטות. אתה נשפט אך ורק על פי האיכויות שאתה מביא איתך אל המשרה שבה אתה עובד".
לדברי פ', העובדה שמקום המפגש של איגי (ארגון הנוער הגאה) באזור הדרום הוא סוד השמור רק בקרב חברי הקהילה, מוכיחה עד כמה אין פתיחות כלפי הקהילה ההומו-לסבית.
גם צעירים מאשקלון, בני הקהילה ההומו-לסבית, סיפרו לנו השבוע על הקושי לחיות באזור המצריך תעצומות נפש לא מעטות. הקהילה ההומו-לסבית הצעירה בעיר מונה בני נוער וגם סטודנטים הלומדים מקצועות שעוד יתרמו הרבה לחברה. יש ביניהם כאלה שהצליחו לצאת מהארון ואילו אחרים שומרים על קשר של שתיקה בקרב המשפחה והחברים.
מ' (18) יצא מהארון רק לאחר שגיבש לעצמו את הזהות המינית. אמנם בעבר הוא ניהל מערכות יחסים ארוכות עם בנות, אבל איכשהו ידע שזה לא זה. "ניסיתי להשלות את עצמי במשך לא מעט זמן. הייתי אומר לעצמי שזה לא יכול להיות. הרי אני יוצא עם בחורות וגם מגיע איתן למצבים אינטימיים. אבל בסופו של דבר הבנתי שזה לא זה".
ומתי יצאת מהארון?
"לפני קצת יותר מחודשיים הבנתי שזהו, זה מי שאני ואין דרך להלחם בזה". האדם הראשון שלו הוא סיפר את שידע וניסה להתכחש אליו, היה אמו. "היה חשוב לי שהמשפחה תדע קודם. אני חושב שהצעד הראשון ביציאה הארון זה לצאת אל מול האדם שהכי קרוב אלייך, ואין מישהו שיותר קרוב אליי מאימא".
ומה הייתה התגובה שלה?
"היא הייתה פשוט בשוק טוטלי, כי זה לא שמגיל קטן ידעתי על הנטייה הזו. עד לפני חצי שנה יצאתי עם לא מעט בחורות ואפילו עם כמה במקביל. היא אמרה לי 'אבל יצאת עם נשים כל כך יפות והיה לך איתן טוב, לא?'". בדיעבד מ' לא מצטער על הצעד שעשה.
"אני חושב שפשוט הרגשתי שירדה לי מהלב אבן גדולה. תקופה ארוכה הדחקתי את זה וניסיתי להגיד לעצמי שזה לא יכול להיות. עברתי הרבה שנאה עצמית ולא מעט דמעות. אבל יום אחד קמתי, הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי בגאווה 'אני הומו'. אז אחרי שעוברים את התהליך הזה, אומרים לאימא שזה לא מחשבה ששולפים מהמותן. זה משהו סופי וגמור. היא קיבלה אותי ואמרה לי שאני הבן שלה בכל מצב".
אצל ר' בת ה-18 הסיפור שונה. היא העדיפה למדר את אימא שלה מהעדפותיה המיניות. "סיפרתי כבר לכל החברים הקרובים, כולל אנשים שאיתם אני עובדת. אבל איכשהו עוד לא מצאתי את הכוחות כדי לספר לאימא".
לא עדיף שהיא תשמע על זה ממך ולא ממישהו ברחוב?
"קודם כל, אין שום לינק שיתחבר בסופו של דבר אל אימא. זה לא שמישהו מהחברים הקרובים שלי יספר להורים שלו ואלה יספרו לאימא. ברור שאני רוצה שהיא תשמע על זה ממני. אני מאמינה שאני אעשה את זה בקרוב, אבל בינתיים אני צריכה עוד קצת זמן".
תמיד הרגשת שונה?
"גם כשהייתי קטנה אהבתי להתלבש כמו בן ולהתעניין בדברים שהם נחשבים יותר גבריים. הרגע שבו הבנתי שאני לא כמו כולם היה בכיתה ט'. התאהבתי במישהי בפעם הראשונה. ממש הבנתי שאני נמשכת לנשים. ניסיתי להתחיל איתה, אבל היא בכלל הייתה סטרייטית. אז אני מקווה שזה מנפץ את הסטיגמה שהומואים ולסביות תמיד מזהים אנשים בעלי נטיות מיניות זהות לשלהם".
לש' בן ה- 24, יש כבר קילומטראז' ארוך של חברות בקהילה. היום, כשהוא חונך את בני הנוער הצעירים ומסייע להם להתמודד עם הקשיים שהם נאלצים לעבור, הוא יודע שבמקרים רבים הקושי הגדול הוא דווקא מול ההורים ולא מול החברים.
"אני רוצה לנפץ כמה מיתוסים. אחד מהם הוא שבשונה ממה שחושבים, לא תמיד מספרים להורים ואחר כך לחברים. יש אנשים שלא אכפת להם שכל העולם ואחותו יידעו על הנטיות המיניות שלהם, ובלבד שההורים לא יידעו".
ט' בת ה-22, אומרת שכדי להתגבר על תהליך היציאה מהארון, חשוב מאוד להגיע אל המפגשים שמקיים הארגון לנוער גאה "איגי". "אני יצאתי מהארון כשלא הייתי מוכנה עדיין והיציאה הייתה צריכה להיות יותר איטית. לכן אני מבינה למה יש לא מעט אנשים כמו ר', שעדיין לא מוצאים את הכוחות לספר להורים.
"אני יותר ממבינה אותה. זה לא קל לצאת מהארון ולספר למשפחה. זה אפילו אחד הדברים הכי קשים שבן אדם יכול לעשות במהלך החיים שלו. הרי החברה מושכת אותנו לסוג של מיינסטרים של העדפות מיניות, ואז הבן או הבת בא להורים ואומר להם שהוא לא חלק מאותו זרם. ארגון 'איגי' מנסה לעזור לאותם חבר'ה להתמודד עם הבעייתיות הזו ואני מאמינה שאנחנו כן מצליחים לעזור".
כאמור, לא קל להורים להתמודד עם העובדה שהילד או הילדה שלהם יצאו מהארון. ט' מספרת שבדרום הם נתקלים במקרים רבים, בהם התגובה של ההורים היא קשה במיוחד: "השאיפה שלנו היא להחזיר את בני הנוער הביתה, כי להוציא ילד בגיל צעיר מהבית זו חוויה מאוד טראומטית. קרה לנו מקרה שבו חניך יצא מהארון וההורים שלו סילקו אותו מהבית.
"בדקנו אם הילד יכול לחזור הביתה, כי מבחינתנו האופציה האחרונה היא לשלוח את הילד לאיזה מקלט לנוער גאה. אחרי שעזרנו לו הסיפור נגמר טוב, אבל יש לא מעט מקרים שבהם ההורים פשוט מסרבים לקבל את היציאה מהארון. אנחנו שולחים את בני הנוער לכל מיני בתים פתוחים. אנחנו לא רוצים שיחשבו שאנחנו מסכנים או משהו כזה. אנחנו ארגון חזק שיש לו יכולות לעזור לכל מי שצריך עזרה".
בשונה ממה שקורה בתל אביב, באזור הדרום לא תראו גילויי חיבה פומביים של חברי הקהילה ההומו-לסבית. החשש שמא הם יהיו קורבנות למעשי אלימות מצד גורמים קיצוניים, משתק אותם וגורם להם להשאיר את גילויי החיבה לבתים הפרטיים ואף למחשכים.
מ', שיצא מהארון, לא מתכוון לתת לאנשים כאלה להשפיע על דרך החיים שהוא בחר בה. "גם אם יבוא איזה טמבל ויחטיף לי מכות בגלל היותי הומוסקסואל, אני אמשיך להיות גאה ואני לא אתן לחבורות של אנשים שמפחדים מהשונה למנוע ממני מלחיות את חיי כמו שאני רוצה", הוא אומר.
אתה לא חושש?
"אני אישית לא חושש, אבל יש הרבה שכן. אני אתן לך דוגמה עד כמה המצב של הפתיחות פה הוא די נוראי. הייתי במערכת יחסים עם מישהו שגם כן גר באשקלון והוא פשוט חשש מלהפגין חיבה ברחוב. הוא כל הזמן מנע ממני מלחבק אותו, שלא נדבר על יותר מזה. אני חושב שכל אחד צריך לחיות את חיי המין שלו כפי שהוא רוצה. אני אישית אף פעם לא הבנתי אנשים חושבים שאנחנו צריכים להשאיר את הנטיות שלנו רק לחדר המיטות. מה הבעיה עם זה שאני אלך יד ביד עם החבר שלי?".
אתה באמת חושב שמקרים אלימים יכולים לקרות באזור הדרום?
"ברור שכן. לאנשים כאן יש פחד מהשונה. אני אישית מכיר הרבה אנשים שפשוט חיים בפחד, גם כאלה שהם בני 20 פלוס, גיל שבו לא ממש צריך לפחד".
ש' אומר שהחשש קיים אצל כולם והוא חלק מחיי היום-יום של רוב חברי הקהילה, בטח באזור הדרום. "ברור שאם אני אהיה בתל אביב יהיה לי הרבה יותר נוח להתנשק עם החבר מאשר באשקלון. באשקלון אני אפילו אפחד להחזיק ידיים, כי לך תדע מה יכול לקרות. אתה יודע מה, אולי אני אחשוש מעט פחות בפאב הלוג'יק".
רבים אינם יודעים, אך פאב הלוג'יק באשקלון הוא היחיד בכל אזור הדרום שמקיים ליין של מסיבות גייז אחת לכמה שבועות. בעבור בני הקהילה ההומו-לסבית, מדובר בנקודת אור ראשונה באזור. נכון, זה לא הרבה, אבל בכל זאת התחלה של גישה אחרת שאולי בעתיד תצליח לחדור ולחלחל גם למקומות אחרים בעיר. "זה נחמד לדעת שפעם בכמה זמן יש שם ערב של גייז, וזה נחמד לדעת שגם בעיר שלך יש קצת פתיחות. אני בטוח שיש באותם ערבי גייז גם לא מעט סטרייטים שבאים ליהנות מעוד ערב של בילוי. אבל האמת היא שזה טיפה בים", אומר ש'.
אתם מאמינים שעוד יבוא יום וגם בדרום אפשר יהיה לקיים את מצעד הגאווה?
ש': "הדרום זה פריפריה, ובפריפריה יש התקדמות איטית בכל נושא בחיים, לא רק בקטע של הומואים ולסביות. אין מה לעשות, תמיד המרכז מקבל את השונה מהר יותר מאשר האזורים האחרים. אבל יש התקדמות. אמנם היא יותר איטית ממה שהייתי רוצה שיקרה, אבל יש. אבל לגבי מצעד? זה כבר ממש רחוק".
מ': זה באמת חזון שיקרה רק בעוד הרבה מאוד זמן. אני זוכר שבכיתה ח' עשו לנו את כל אותם שיעורי חינוך מיני. המורה דיברה על זוגיות בין בת לבן ולהפך, ופתאום אחד התלמידים שאל אותה על זוגיות חד-מינית והמורה פשוט התפוצצה מעצבים. אז קודם כל שתהיה פתיחות בקרב אנשי החינוך, ואולי אחר כך מצעד".
ומתי יהיה בית פתוח באשקלון או באשדוד?
ש': "קודם כל, חסרים לנו מדריכים במרכז שאנחנו רוצים להקים בשדרות. לגבי בית פתוח דרומי - זה ייקח עוד הרבה זמן. אבל לך תדע, אולי אנחנו נהיה אלה שנקים אותו".
ארגון נוער גאה הינו ארגון התנדבותי הפועל למען נוער המתלבט בנטיותיו המיניות, או מגדיר את עצמו כהומו, לסבית, בי או טראנסג'נדרס.
הארגון נותן מענה של תמיכה לנוער בשלבי גיבוש הזהות המינית, תקופה בה הצעיר מתחיל להיות מודע לרגשותיו ולתחושותיו המיניות, תקופה שעלולה להיות מאופיינת בבלבול ובכאב רב. בנוסף, מהווה ארגון הנוער מסגרת חברתית, בה הצעיר יוכל להכיר ולפגוש בני נוער החווים חוויות דומות ולפעול במטרה לקדם את מעמד הנוער ההומוסקסואלי בארץ, תוך דגש על שוויון, פתיחות ומניעת גזענות והומופוביה.
הארגון מקיים 37 קבוצות חברתיות ברחבי הארץ (מקריית שמונה ועד אילת ובהפרדה גילאית - קבוצות צעירות עבור בני 15-18 וקבוצות בוגרות עבור בני (18-23 , בסיועם של עשרות מתנדבים מתחומי החינוך, הטיפול, הייעוץ וההדרכה ובשיתוף פעולה עם ארגוני נוער אחרים, כמו החברה למתנ"סים, עלם, עמותת "ידיד" ותנועת הנוער העובד והלומד.
כיום "איגי" באזור הדרום פועל במועצה אזורית אשכול, אשקלון, באר שבע ואשדוד, ויש גם כוונה לפתוח מרכז בעיר שדרות. כמו כן, דרך אתר האינטרנט בני הנוער יכולים להיפגש וירטואלית עם עצמם ועם המתנדבים, ואף לבקש שירות "מלווה צעיר" (אח גדול), שילווה אותם לתקופה מסוימת וירטואלית . igy.org.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם