קבר אחים: הסוד הטרגי של מייסדי גבעת השלושה
בחודש מאי 1935 מתו בזה אחר זה ארבעה מהתינוקות הראשונים של קיבוץ גבעת השלושה מטיפוס ומדיזנטריה. הוריהם הביאו לעולם ילדים חדשים - ולא סיפרו להם אף פעם על אחיהם הגדולים
התינוק דני קרשון ז"ל. צילום העתק: אמיר מאירי
הגדול מביניהם היה בן שנה ועשרה חודשים במותו. הסיפור העצוב הזה, שנודע לאחיהם הצעירים של הפעוטות רק אחרי שנים רבות, מתחיל ב-1924, בין העלייה השלישית והרביעית. סמוך למושבה פתח תקווה התקבצו חברי תנועת החלוץ, פועלים שהגיעו בעיקר מפולין ומברית המועצות. הקבוצה התיישבה על גבעה ממערב למושבה, הקימה מחנה אוהלים והתחילה לעבוד את האדמה ולנהל חיי משק פעילים.
ב-1 במאי 1925 הכריזו חברי הקבוצה על הקמתו של קיבוץ גבעת השלושה. במהלך השנים הבאות הצטרפו אל הקיבוץ עולים נוספים, ביניהם ארבעה זוגות - אייזיק ודבורה גונסיור, חנוך ובלה קרשון, יעקב וחיה ליפשיץ, וחווה בלושטיין ובעלה. כולם יאבדו את ילדיהם הבכורים בתוך זמן קצר.
השרב הגדול
חברי גבעת השלושה הצעירה נפגשו מדי שבוע כדי לדווח זה לזה על התקדמותם בעבודה. במקביל, תיעדו את חייהם הלא-קלים על דפי עלון הקיבוץ, ששימש למעשה כיומן קולקטיבי. עיון בעלונים, ששרדו ונשמרו בארכיון לתולדות פתח תקווה על שם עודד ירקוני, חושף טפח מהקשיים שעמדו בפני חברי הקיבוץ: התקפות ערבים, בניית אקוודוקט להובלת מים, הקמתה של הרפת, וגם המחלות שתקפו את גבעת השלושה בגלל התנאים הסניטריים הקשים ששררו באותם ימים. כל הקשיים הללו מתגמדים לנוכח הטרגדיה הגדולה שפקדה את החלוצים במלאת עשור לקיבוץ הצעיר.
האחים מיכה, מימין, ואורי קרשון צילום: אמיר מאירי
ב-1 במאי 1935 חגגו חברי הקיבוץ עשר שנים להיווסדו. זאת הייתה חגיגה גדולה, שנקטעה כעבור יומיים על ידי שרב גדול, שהוביל לטיפוס ולדיזנטריה (מחלות מעיים) בקרב ילדי הקיבוץ. הילדים הושמו ב"איזולציה" (בידוד), וההורים לא הורשו להתקרב אליהם. שתי מטפלות הופקדו עליהם.
ראשונה מתה אורה ליפשיץ, בת 11 חודשים. היא נפטרה ב-10 במאי. ארבעה ימים לאחר מכן נפטר יעקב גונסיור והוא בן שמונה חודשים. כעבור ארבעה ימים נוספים נכנע דני קרשון למחלה, והוא בן שנה ועשרה חודשים. ולבסוף, יומיים לאחר מכן, נפטר דוד בלושטיין בגיל 11 חודשים. ארבעה ילדים נוספים שחלו והיו במצב קשה מאוד הצליחו לשרוד.
קשה ככל שתהיה, הטראומה כמעט לא מוזכרת בעלוני הקיבוץ. ב-7 במאי, שלושה ימים לפני מקרה המוות הראשון, כלל לא נכתב שם על מצבם של הילדים החולים. חברי הקיבוץ אמנם הזכירו בכתביהם את השרב הגדול, אך מהעלונים עולה כי דאגתם הייתה נתונה בעיקר לנשירת הפרי מהעצים.
שבוע לאחר מכן, אחרי מותם של שני הפעוטות הראשונים, מצאו לנכון חברי הקיבוץ לציין בשלוש שורות את מצבם של הילדים שנותרו בחיים: "מצבו של דני קרשון ללא שינויים. לדן הוקל קצת. היום חלו בבית דליה ועלי שטרנברג. לדעת הדוקטור שטרן
הם חלו בדיזנטריה רגילה, בלי הרעלה. במושבה חלו אתמול והיום 32 ילדים בדיזנטריה, בעיקר פעוטות".
"הקיבוץ התנהל אז כמו נטורי קרתא. אסור היה להוציא החוצה כלום", הסביר ל"המגזין" אבי גנוסר בן ה-60, אחיו הצעיר של יעקב גונסיור ז"ל. "אם הקיבוץ החליט שלא מדברים על זה, אז כך יהיה. בדיוק כמו שאצל החרדים הרבי מחליט ולא שואלים יותר שאלות".
"זה די אופייני לתקופה ההיא", מוסיפים אחיו של התינוק דני קרשון - אורי בן ה-73 ומיכה בן ה-64. "ילדים מתו והחיים המשיכו בלי להזכיר אותם. הם היו מרוכזים בשליחות החלוצית שאומרת שממשיכים, לא משנה מה קורה. הייתה גם תופעה של חבר'ה שנשברו וחזרו לחו"ל או התאבדו ואיש לא דיבר על זה, כדי לא לשבור את הרוח החלוציות".
זה לא אומר שההורים והקיבוץ לא כאבו את האובדן ולא חרדו לגורל שאר הילדים. מיד עם מותו של הילד הרביעי פרצו האמהות אל בית הילדים, חטפו משם את הפעוטות ורצו איתם לבית החולים בילינסון.
"בעקבות מות ילדיהן, עזבו שתיים מהמשפחות את הקיבוץ - משפחת קרשון ומשפחת בלושטיין", מספרת יעל שהם בת ה-70, אחותה הצעירה של אורה ליפשיץ, ראשונת הקורבנות. משפחת קרשון עברה לתל אביב, ומשפחת בלושטיין עברה, ככל הנראה, לקיבוץ גבת.
גילוי מאוחר
שנה לאחר האירוע הוציאו חברי הקיבוץ חוברת זיכרון צנומה שמתארת את האירועים ואת התחושות הקשות שהם עוררו בחברי הקיבוץ. בעמוד הראשי מופיעים שמות הילדים ושיר קטן. באחד העמודים הפנימיים כותבת אחת החברות:
יעל שהם, אחותה של התינוקת אורה. הפרטים נודעו רק לאחר מות האם צילום: נאור רהב
"אחד במאי 1935. הגבעה חוגגת ברוב הדר ופאר את עשר שנות קיומה. והנה עבר חלף החג. באו ימי חמסין, השרב, והמוות נעץ את ציפורניו האכזריות בשתילים הרכים האלה. ארבעה תינוקות נגדעו בעודם באיבם. מה רב הסיפוק שנותן הילד לכל הסובבים אותו והנה, נעצמו העיניים הבהירות של אורה הקטנטונת, יעקבל'ה ודודל'ה החביבים, נפסק לעולם הפטפוט העליז של דני הנחמד. והנה שנה עברה כבר מאז הימים המרים והאסון לא נשכח עדיין. איך קרה כדבר הזה? האם אפשר להשלים? אף פעם לא נשלים!".
ההורים השכולים לא דיברו על ילדיהם שנפטרו. במשך השנים אספו יעל שהם ואחיה, וכן האחים אורי ומיכה קרשון ואבי גנוסר ואחיו את רסיסי המידע מהוריהם. מרבית האחים השכולים גילו מה קרה לאחיהם הבכורים רק בעקבות מותו של בן משפחה מבוגר, בדרך כלל האב או האם.
"זה כנראה השפיע מאוד קשה על ההורים, כי הם לא דיברו על זה בכלל", מספר מיכה קרשון, מרצה לאלקטרוניקה שחי בראשון לציון. "הייתה תמונה בחדר השינה שלהם כשהיינו ילדים, והם אמרו לנו שזה דני. וזהו. כשנולד לי ילד רציתי לקרוא לו דני, אבל אבא התנגד".
"בשבעה של אמא שלנו, ב-1985, הופיעה אחותה של אשתי וסיפרה לנו שחצי שנה קודם פגשה את אמא במקרה בבית העלמין סגולה", מוסיף אורי, פיזיקאי במכון ויצמן שגר ברחובות. "אמא לקחה אותה, הראתה לה את הקברים וסיפרה לה על דני. מיכה ואני נסענו איתה לבית העלמין, ראינו את הקברים, צילמנו אותם ומאז אנחנו מקפידים לפקוד אותם".
הוריה של יעל שהם, שגרה בכפר מע"ש, היו פתוחים קצת יותר. הם המשיכו לגור בקיבוץ עד יום מותם, וגם אצלם היתה תלויה תמונה של האחות שמתה - אורה. "אמא שלי סיפרה לנו", מספרת יעל. "ידענו שהילדים חלו וחלקם מתו ושהיה חוסר אונים בקיבוץ. אמי נשאה כל חייה בכאב גדול את צעקות הכאבים של אורה, ואי אפשר היה לעזור לה. אבל למרות שהכרנו את הפרטים, לאזכרות בבית העלמין הם מעולם לא לקחו אותנו וגם לא אמרו לנו שלשם הם הולכים".
פרטים נוספים גילתה יעל רק אחרי מות אמה ב-1987: "להוריי היה אלבום ורוד שהם החזיקו במגירה. לאלבום הזה לא נתנו לנו להתקרב ומעולם לא פתחו אותו בנוכחותנו. כשאמי נפטרה, העזתי לפתוח את האלבום. מצאתי שם תמונות של אורה, מתה בתוך ארון קבורה. מצאתי גם תמונה של חלקת הקבר עם ארבעת הלוחות עליו. הרגשתי שאני חושפת סוד כמוס שלא רוצים לדבר עליו".
גם אבי גנוסר, היום חקלאי במושב שרונה, ליקט במרוצת השנים פרטים על אחיו הבכור, יעקב. "את הפרטים שידעתי על מותו של אחי גיליתי מכל מיני אנשים שלא היו הוריי", מספר אבי. "הם סירבו לדבר על כך עד יום מותם. לפני שבע שנים נפטר אחי חנוך, שהיה צלם וגר בגבעת השלושה. ביום מותו התקשרו אליי וביקשו שאבוא לאסוף את חפציו. מצאתי אלבום תמונות ובו כמה תמונות של המשפחה. אחת מהן הייתה של חלקת הקבר וארבעת הלוחות. אבא של אשתי קבור בבית העלמין בסגולה, אז באחת האזכרות שלו לקחתי את תמונת הקבר והצלחתי למצוא אותו".
לפני כמה שבועות יזמו חברי קיבוץ עינת, שהתפלגו בשנת 1952 מגבעת השלושה, סיור בשטח הקיבוץ ההיסטורי, שנמצא כיום בצומת הרחובות צה"ל וארלוזורוב בפתח תקווה. בסיור, שבו לקחו חלק גם חברי קיבוץ גבעת השלושה, ביקרו החברים בחדר האוכל שהוכרז כבניין לשימור ושמעו סיפורים על ימיו הראשונים של הקיבוץ, בין היתר, גם מפיה של יעל שהם.
בני משפחתם של שניים מתוך שלושת הילדים הנוספים לא היו שם. אבל כל אחד מהם, כשגילה את חלקת הקבר, דאג בזמנו לשמר אותה. הזיכרון עלול להימחק עם לכתם של אנשים, אבל האבן שנושאת את ארבעת הלוחות עם שמות הילדים ובמרכזה הכיתוב "גבעת השלושה", תישאר עדות נצחית לטרגדיה שעל מזבחה קם הקיבוץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם