עבד עד יום מותו: סיפורו של מייסד סלטי מיקי
יצחק קאופטייל, מייסד מפעל מעדני מיקי בראשון לציון, נפטר בשיבה טובה כשהוא בן 93. סיפורו של סטודנט לרפואה שהוברח לארץ מאימת הנאצים ולקח חסות על ילדי אחיו מיקי שנפטר בגיל צעיר. חצי שעה לפני מותו עוד ביקש שייקחו אותו לעבודה
בני המשפחה מספרים על אדם צנוע עם עין חדה לעסקים. על דון ז'ואן בשנות ה-60, שלקח תחת חסותו את ילדיו של אחיו שנפטר, ובעיקר על אדם שעד יומו האחרון רצה לעשות רק דבר אחד - לעבוד.
קאופטייל עלה לישראל מצ'כוסלובקיה בשנת 1939, כשהיה סטודנט לרפואה בן 23 לקראת סיום לימודיו. הוא ואחיו מיקי נשלחו לפלשתינה על ידי משפחתם מאימת השלטון הנאצי, ובסופו של דבר, לאחר תלאות רבות, מצאו את עצמם בקיבוץ רמת יוחנן.
"כשהתחילה מלחמת העולם השנייה, החליטה משפחתם של אבי ודודי שאת שני האחים הקטנים ישלחו לארץ ישראל, וזאת כדי למזער את הסיכונים", מספר אחיינו של קאופטייל, משה. "בדיעבד זה
את ימיהם הראשונים בארץ עשו השניים כפליטים חסרי כל. שני צעירים בני 20 ללא פרוטה, שנשלחו לקיבוץ רמת יוחנן. "אבא שלי, מיקי, הבין מהר מאד שהקיבוץ לא בשבילו, ואחרי שישה שבועות עבר לתל אביב", מוסיף משה, "יצחק נשאר עוד זמן מה בקיבוץ".
ומה הם עשו בזמן הזה?
"אבי עבד כמה חודשים במסעדת קטה-דן כטבח, אבל אחרי זמן קצר החליט לפנות לכיוון עצמאי. הוא פתח מפעלון קטן בבית, בתוך הדירה שהוא ישן בה. בחדר אחד ישנו, ובחדר השני היה מפעל קטן לייצור ירקות כבושים וממולאים אותם מכר במסעדת עולי פולניה מול קולנוע מוגרבי. אחרי חודשיים שלושה הוא קרא לדוד שלי יצחק שיבוא לעזור לו. יצחק עזב את הקיבוץ, והצטרף אליו".
זו הייתה ההתחלה של מעדני מיקי. בדירה הצנועה בתל אביב התחילו שני האחים לייצר סלטים שהתאימו באותה התקופה לחיך הפולני ששלט באיזור. "הם התחילו עם כל מיני סלטים של העלייה הפולנית. מכיוון שלעלייה הפולנית היו כל מיני מסעדות הם התחילו לשווק את זה". הסלט הראשון שעשו האחים, אגב, היה סלט ירקות במרגרינה עם חרדל.
המפעל הלך והתבסס באמצעות שני הפועלים היחידים שהיו גם המשווקים וגם המנהלים. "הם התחילו לשווק עם האופניים והארגז מקדימה. משם הם התקדמו. בשנות השישים הם כבר העבירו את המפעל לרחוב המסגר ושם גם התחילו לעשן דגים. בנקודה הזו העסק כבר נהפך לתעשייה והתחיל לתפוס תאוצה".
כשהתרחב המפעל לרחוב המסגר, הביאו האחים מכונת אריזה משוכללת שמילאה במהירות את הגביעים בסלטים, והחליפה את הכפות שעשו זאת קודם. בהמשך נוסף נדבך חשוב ביותר – טלפון. בשנות ה-70 החלו שני האחים להיכנס לשוק הסלטים המזרחיים שתפס תאוצה במהירות, והמפעל עבר לבני ברק.
הכל כמעט ונקטע באחת, כשב-1974 נפטר מיקי בגיל צעיר. יצחק תפס את מושכות העסק וגם את המושכות במשפחתו של מיקי, שנותרה לפתע ללא האב. "אבא שלי נפטר כשהייתי בן 16 ואחי בן תשע", מספר משה. "ליצחק לא היו ילדים, אז הוא החליף את אבי. הוא היה יותר אב מאשר דוד. קשוח, אבל לא דרש מאיתנו משהו שהוא לא דרש מעצמו".
למה לא היו לו ילדים?
"לא שאלתי אותו אף פעם. יש דברים שאי אפשר לשאול אותם. זה עניין של זמנים. בעברו הוא היה בליין, דון ז'ואן שכזה שבשנות ה-60 של תל אביב הופיע במדורי הרכילות. תמיד סיפר לנו איך הוא היה עובד עד עשר בלילה ואחר כך יוצא לבלות. אנחנו היינו הילדים שלו, הוא גידל אותנו ושמר על העסק עד שנכנסנו אליו. הוא לא הכניס שותפים זרים. יצחק תמיד אמר שמשפחה זה דבר שצריך להחזיק ולשמור עליו".
איך היו היחסים שלכם איתו כשגדלתם ונכנסתם למפעל? אחרי הכל אבא שלכם יזם את רעיון המפעל.
"למדנו מיצחק הרבה. בעבודה הוא היה איש מאד קשה. לדוגמא, אם הייתי אומר לו שאני רוצה כסף להחליף את האוטו, הוא היה אומר לי שלא, מה פתאום. אבל אם צריך כסף לטובת מכונה הוא היה אומר לי שאין בעיה.
"לצערי מדובר בדור הולך ונעלם. דור ששמר הכל בראש. הוא ידע הכל על המפעל. אפילו כמה ברגים יש במחלקת אחזקה. אנחנו לא זוכרים הכל כמוהו אבל משתדלים להתנהג כמותו. הדור של יצחק וגם של אבא שלי היה דור ששנא הלוואות, וזה דבר נוסף שלמדנו ממנו. אם יש כסף קונים, ואם אין - לא קונים".
קרוביו של קאופטייל מספרים על אדם צנוע מצד אחד, אבל חד וחריף מצד שני, כזה שממבט אחד ידע בדיוק מול מי הוא עומד: "הוא ידע לזהות אנשים. בבוקר הוא היה מגיע ומסתכל עם מי יושבים. אם זה היה מעניין אותו הוא היה נכנס, ואחר כך הוא היה יודע להגיד בדיוק מה האיש הזה.
"פעם קרה שהיה לקוח מרומניה שהיה חייב כסף, ויצחק אמר: 'עזבו אותו, לא תראו ממנו את הכסף, תזמינו לו מונית'. בדיעבד הסתבר שלא היה לאותו אדם כסף אפילו לשלם למונית. יצחק תמיד ידע עם מי אפשר לעשות עסקים, וכמובן עם מי לא".
ב-1987 עבר המפעל לראשון לציון, ותשע שנים לאחר מכן, ב-1996 הגיע גם מפעל הדגים לעיר, ומעדני מיקי אוחדו בעיר היין. ויצחק? הוא נשאר לכהן כנשיא החברה עד יומו האחרון. "הוא היה שותף לכל ההחלטות, ולא עשינו שום דבר אם הוא לא מסכים עליו".
על צניעותו של קאופטייל יעיד הסיפור הבא: "אפילו את הרכב הישן המצ'וקמק שהיה לו נאלצנו להחליף לו בהסוואה", צוחק משה. "יצחק נסע עם מיצובישי גרוטאה. יום אחד החלטנו שחייבים לחליף לו את הרכב, אבל ליצחק לא היה אכפת באיזה רכב הוא נוסע, העיקר שנוסע. אז אמרנו לו שהאוטו לא עבר טסט ושהוא לא בטיחותי, זו הייתה הדרך היחידה לגרום לו להחליף את האוטו. בסוף הבאנו לו מאזדה. הוא מבחינתו היה נוסע עד יומו האחרון עם הגרוטאה, כזה איש הוא היה".
איך הוא הרגיש בגילו המתקדם?
"עד ראש השנה הוא היה בסדר גמור. יומיים אחרי כן פתאום ראינו שקשה לו. הנהג שלו אמר שקשה לו לצאת מהבית, אבל למרות זאת הוא התעקש לבוא למפעל. שבועיים אחרי הוא נפטר. גם כשהיה לו קשה, הוא לא רצה להיות נטל על אף אחד. בבוקר שזה קרה הוא התעורר, ביקש שיעזרו לו להתלבש ושייקחו אותו לעבודה, וחצי שעה אחרי הוא נפטר".
נא להמתין לטעינת התגובות
