צורי כחלון: "המחשבות על התאונה הזאת ילוו אותי עד יום מותי"
נסיעה שגרתית במסגרת העבודה שינתה את חייו של צורי כחלון מאשקלון, כאשר במכונית שהתנגשה בו נהרגו שלוש בנות משפחה אחת. מאז הוא לא מוצא מנוח, למרות שנקבע שהוא לא אשם בתאונה ולא יכול היה למנוע את ההתנגשות. ראיון ראשון לאחר האירוע
"שמעתי בום גדול ואיבדתי את ההכרה. אחרי התאונה, אף אחד לא סיפר לי שהיו שם שלוש הרוגות. רק למחרת בערב, החולה ששכב לידי בבית החולים הגיש לי את הכותרת של העיתון. תיאור התאונה היה מפורט בעמוד השער. אמא, דודה, צעירה בחודש הרביעי להריונה – כולן נהרגו. ברגע הזה חשכו עיניי. מאז הכל רק חושך".
כשלושה שבועות חלפו מאז תאונת הדרכים המזעזעת שקיפדה את חייהן של ורדה בוקובזה, בתה אלינור טוויטו ואחותה לאה קטני מאשקלון. שבועיים שעברו כמו נצח עבור צורי כחלון, האיש שנהג ברכב שהתנגש בהן חזיתית. הוא יודע שהוא לא אשם בתאונה. הוא יודע שגם בני משפחת ההרוגות האבלים יודעים שהוא לא אשם בתאונה. אבל הוא לא מצליח להפסיק להתייסר.
מאז שגילה את התוצאות המחרידות של התאונה בה השתתף, כחלון לא מצליח לתפקד. הוא לא יכול להפסיק לשאול את עצמו, את אלוהים – למה? העובדה שהטעות הגורלית בכביש הייתה דווקא של הרכב השני, ולא שלו, לא מנחמת אותו כהוא זה. הוא יודע שמעתה ועד לסוף חייו, הוא לא ישכח את אותו ערב נוראי, ב-8 באוקטובר 2009.
זה קרה ביום חמישי לפני שלושה שבועות, בשעות הערב. כחלון התלבש והתכונן לצאת לעבודתו השנייה כנהג הסעות של מוניות שמשון. בנו חן בדרך כלל מצטרף אליו לסיבוב הנסיעות. גם הפעם הוא הצטרף וביקש מאביו לאפשר גם לחברו הטוב מבית הספר, נסים, לנסוע איתם ברכב ההסעות. כחלון האב, בניגוד למנהגו, הסכים שגם החבר יבוא.
שלושתם נכנסו לרכב ויצאו לדרך. דקות ספורות לאחר שהתחילו בנסיעתם, הגיע כחלון לרחוב יצחק רבין והתקרב לצומת המצטלב עם רחוב אלי כהן. הרמזור היה ירוק והוא המשיך בנסיעתו ופנה שמאלה. אלמלא טעות פטאלית של רכב אחר, סביר להניח שהנסיעה הזו לא הייתה שונה מאלה שהוא עושה מדי ערב. הוא היה ממשיך ואוסף את הנוסעים שלו וחוזר הביתה כעבור שעה קלה.
אבל אחד הנהגים בצד הנגדי של הצומת ביצע טעות גורלית בהיסח הדעת, כאשר טעה לחשוב שהרמזור שלו התחלף לירוק. הוא החל לנסוע כאשר הרמזור למעשה היה בצבע אדום, ופנה למסלול התנגשות חזיתית עם רכב ההסעות של כחלון. בזכות תושייתו, הספיק כחלון להאט את רכבו בזמן ולהימנע מפגיעה. אבל גם הרכב הבא, ובו בנות משפחת בוקובזה,
בתאונה נהרגו במקום שלוש הנשים שנסעו ברכב שמנגד – ורדה, אלינור ולאה. מהרכב של כחלון, לעומת זאת, שלושת הנוסעים יצאו בחיים. האמת, לא ממש ברור כיצד - רכבו של כחלון התהפך שלוש פעמים, נזרק למרחק של יותר מ-150 מטרים ונעצר הפוך כשגגו מונח על הכביש. כחלון איבד את ההכרה מייד. הבן חן קיבל חבטה חזקה בראש, אבל נשאר ערני וצלול לאורך כל דקות האימה. החבר נסים מצא את עצמו לכוד בין הגג לחלון.
כחלון לא זוכר יותר מדי פרטים ממה שקרה במהלך התאונה עצמה. "אחרי שהרכב הראשון חתך אותי, האינסטינקט הראשוני שלי היה להסתכל עליו ולכעוס על חוסר האחריות שלו", משחזר צורי, "אבל פתאום ראיתי שיש עוד רכב מול העיניים, עומד לפגוע בי כל רגע. הרכב הזה כבר היה ממש אצלי. ירד לי הלב לתחתונים ולא היה לי זמן להגיב. ניסיתי איכשהו לברוח ואז שמעתי בום, רעש של מכה חזקה. אני זוכר את הרכב שלי מתנדנד ומתהפך על אי התנועה. וזהו. אז כנראה איבדתי את ההכרה".
מה הדבר הבא שאתה זוכר?
"אני מתעורר בתוך הרכב ההפוך, פותח את העיניים, עדיין לא מבין מה קרה כאן. אני רואה הרבה אנשים סביבי, מנסים לשבור את השמשה של הרכב מעליי. הם דיברו איתי, אבל לא שמעתי את הקולות באופן ברור. שמעתי אותם כאילו אנחנו נמצאים בתוך מערה. כמו בסרטים, כשמישהו מתעורר ושומע את הרופאים קוראים לו מרחוק, עם קול מהדהד ומעומעם. שמעתי שהבן שלי חן צועק מאחור – 'אבא שלי לא עונה לי, תצילו אותו'. רציתי לדבר איתו, להגיד לו שאני שומע אותו, אבל לא יכולתי. לא הצלחתי לזוז, לא הצלחתי אפילו לדבר".
למזלם הרב של כחלון, בנו חן והחבר, שלושתם חגרו חגורת בטיחות בזמן התאונה. אף על פי שהרכב התהפך ונעצר על גגו, החגורה הצילה אותם. במהלך ניסיונות החילוץ, גופם של השלושה היה אמנם הפוך כמו הרכב, אך הם עדיין היו צמודים לכיסאותיהם בעזרת החגורה.
כעבור כמה דקות שבהן ניסו לחלץ את השלושה, הצליח כחלון להשיב לעצמו את היכולת לדבר ומיהר להרגיע את בנו המודאג חן. "קראתי לו ושאלתי אותו מה קרה", מספר כחלון, "הוא אמר לי שהייתה תאונה ושגם החבר שלו נסים עדיין תקוע מתחת לאוטו. הוא פשוט נלכד בין גג הרכב לבין החלון. צעקתי לילד – 'נסים, אל תפחד, אני בא לעזור לך', אבל פשוט לא הצלחתי לזוז. המוח והגוף פשוט לא הצליחו לתקשר ביניהם. למזלנו, כוחות החילוץ הגיעו מהר מאוד למקום".
הסיבה להגעה המהירה של כוחות ההצלה, הייתה התושייה הרבה שהפגין חן בן ה-12. חן חווה את כל התאונה מראשיתה ועד סופה, כשהוא בהכרה מלאה, והוא מצליח לשחזר כל פרט ברגעים המפחידים. "אחרי הבום הגדול, החבר שלי נסים נשכב עליי והרגליים שלו עפו לכיוון החלון. הרכב עף עשרות מטרים והתגלגל על הכביש, עד שנעצר.
"אני הייתי בהכרה ולא נפגעתי יותר מדי, כך שהצלחתי לצאת מהאוטו. יצאתי והתחלתי לצעוק הצילו. לקחתי טלפון סלולרי והתקשרתי לאמבולנס. אמרתי להם שהתהפכנו עם המיניבוס של מוניות שמשון ליד המכללה, שאבא שלי לא עונה לי ושיש ילד לכוד במושב האחורי של הרכב. הם אמרו לי שהם מיד מגיעים. לאחר מכן התקשרתי לאימא שלי, כדי להודיע לה על מה שקרה".
האם, רותי, הייתה באותו הזמן בביתם שבשכונת נווה דקלים. כשענתה לטלפון, היא שמעה את בנה צורח ובוכה בהיסטריה. כאשר הבינה שבעלה ובנה היו מעורבים בתאונה, היא נכנסה למצב של הלם.
"חן התקשר אליי ואמר לי 'אימא, בואי מהר. התהפכנו'. ואני לא הבנתי איך זה יכול להיות. הרי רק לפני כמה דקות הם יצאו מהבית והכל היה בסדר. אבל הוא צעק ואמר לי שאבא לא עונה לו. לא האמנתי שהדבר הזה קורה לי. התחלתי לצרוח. יצאתי מהר לבית של השכנה שלי ובצעקות ביקשתי ממנה לקחת אותי למקום האירוע. כשהגעתי לשם, ראיתי שכל הכבישים חסומים והבנתי שזו הייתה תאונה קטלנית. ראיתי רק שחור בעיניים".
מה הרגשת באותם הרגעים?
"חשבתי על הגרוע מכל. הייתי בטוחה שבעלי צורי הלך, ושגם נסים, הילד של השכנה הלך. אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר את המחשבות הנוראיות שעברו לי בראש בדקות הארוכות האלה".
בסופו של דבר, כידוע, כל השלושה יצאו בחיים מהתאונה הקשה, אך עם פציעות פיזיות ונפשיות לא קלות. שבועיים לאחר התאונה, כאשר אנחנו יושבים עם כחלון בביתו, ידו עדיין חבושה והוא מתקשה בתנועה ובפעולות מוטוריות שונות. אך הנזק העיקרי שניכר אצלו הוא הנזק הנפשי.
האבל הגדול מהתאונה הזו, הוא, כמובן, זה של משפחת ההרוגות שאיבדו שלוש בנות משפחה ברגע אחד. אבל במובן מסוים, גם כחלון מרגיש כאילו איבד בני משפחה שלו. המועקה בלבו על כך שהיה מעורב באותה תאונה מחרידה מקשה עליו להירדם בלילות. מאז הרגע שבו גילה על מות שלוש הנשים, הוא לא מוצא מנוח.
כאמור, לאחר התאונה, איש לא סיפר לכחלון על תוצאותיה הטרגיות. הרופאים הסבירו לבני המשפחה שעדיף להמתין ולא ליידע אותו על ההרוגות בתאונה, עד שיתאושש ויקום ממיטת חוליו.
רק למחרת, לקראת הערב ביום שישי, יצאו בני המשפחה להתרעננות של כמה דקות והותירו אותו לבד בחדרו. כעבור כמה דקות נכנס לחדר חולה אחר ושאל אותו האם הוא הנהג של אותו רכב הסעות מהתאונה המפורסמת של יום קודם לכן.
"כאשר צורי אישר שהוא האיש, החולה אמר לו שיש כתבה עליו בעיתון. "הוא אמר לי שזה בעמוד השער של העיתון", אומר כחלון, "הוא אמר לי שכתוב שהתאונה שלי הייתה ממש כמו פיגוע. שזו הייתה תאונה מאוד קטלנית. הייתי בהלם. לא היה לי מושג. הוא הגיש לי את העיתון וקראתי את הכתבה. גיליתי שהיו כאן שלוש הרוגות והרגשתי כאילו חרב עליי עולמי".
מה עשית ברגע שקראת את זה?
"נכנסתי ללחץ, התחלתי לרעוד בכל הגוף, ואז גם פרצתי בבכי. לא היה מקובל עליי שיש הרוגים ושאני מעורב בזה. האחיות שמעו אותי צועק, ומיד רצו לכיוון החדר שלי. הן ראו שקראתי את העיתון וכעסו על החולה שנתן לי לראות את זה. הרופאים ראו שאני לא מצליח להירגע והזריקו לי זריקת הרגעה שהרדימה אותי עד למחרת".
ומה הרגשת כשהתעוררת בשבת בבוקר?
"התעוררתי עם דמעות בעיניים. היה לי מאוד קשה. לא ידעתי מה לעשות. כבר אז רציתי ללכת לנחם את בני המשפחה, אבל אמרו לי שלא כדאי, שזה מוקדם מדי, שצריך לבדוק איך יקבלו אותי שם. התייעצתי עם פסיכולוגית במחלקת הרווחה של העירייה, שמכירה את המשפחה. היא בדקה איתם ואמרה לי שזה מוקדם מדי להגיע לנחם, כי הכל עדיין טרי מדי. בקלות יכולה להיווצר סיטואציה שמישהו יפלוט מילה, שתוביל לתגובה לא נעימה, אפילו חלילה של אלימות".
אבל גם אתה וגם הם יודעים שאתה לא אשם בתאונה.
"נכון, אבל אני לא מעכל עד היום את מה שקרה. גם אם אני לא אשם, אני מרגיש רע מאוד עם זה. הלילות שלי הם לבנים. אני לא ישן, זה קושי שאי אפשר לתאר אותו במילים. יש לי פלאשבקים מתוך שינה. אני שומע רעשים וצעקות. אני שומע את הבום של המכה, כאילו נפל לידי טיל. אני רואה הבזקי אור, בכל פעם שאני סוגר את העיניים. גם אחרי שאני מצליח להירדם אני מתעורר בבהלה, כאילו מישהו חישמל אותי. הכאב שלי הוא עצום. בגלל זה אני מרגיש שאני חייב ללכת ולנחם את המשפחה".
אם הם יקראו את הכתבה הזאת, מה היית רוצה להגיד להם?
"אני לא מרגיש שאני יכול לתרום למשפחה כלום, שכל מילה שאומר תהיה מיותרת. אבל כן הייתי רוצה שיידעו שגם אני לא יודע איך לעכל את האסון המחריד הזה. אני ממש כואב את כאבם והלוואי שזה לא היה קורה. אני חושב שהכאב שאני מרגיש על המוות שלהן, הוא כמו כאב של בן משפחה. אני שואל את עצמי שוב ושוב - למה אני הייתי מעורב באירוע שבו נגבו חיים? אני לא מאחל לשונאים שלי להרגיש מה שאני מרגיש עכשיו".
אתה רואה גם את עצמך בתור קורבן של התאונה?
"בוודאי שגם אני קורבן. אני מרגיש קשר אישי למקרה, ואני בטוח שהמראות והמחשבות על התאונה הזאת ילוו אותי עד יום מותי. עם זאת, הנזק שלנו הוא בסך הכל פסיק קטן לעומת הנזק של המשפחה. אני חושב עם עצמי הרבה בימים האחרונים, מה היה קורה אילו הדברים היו קצת אחרת. אולי אם הייתי מתעכב בבית עוד חמש דקות, הכל היה נראה אחרת. אבל אין סוף למחשבות האלה. אנשים אומרים לי 'אם אתה לא היית שם באותו זמן, אז מישהו אחר היה מתנגש בהם'. אז אני שואל למה זה קרה דווקא לי".
כחלון הוא אב לחמישה ילדים. במסגרת עבודתו בעיריית אשקלון הוא מדריך ילדים ונוער בסיכון. כרגע הוא עדיין בחופשת מחלה. אמנם הוא הוא השתחרר מבית החולים כמה ימים לאחר התאונה, אך לפניו עוד דרך ארוכה עד שיתאושש מבחינה נפשית.
שבוע וחצי לקח עד שהעז להתיישב שוב מאחורי ההגה ולנהוג. "עכשיו כשאני נוהג יש לי פחדים", משתף כחלון, "כשאני נוסע ומלפניי יש רכב, אני עוצר במרחק הרבה יותר גדול מאשר בעבר ומנסה לבדוק שהכל בכביש בסדר. קבעתי עם פסיכולוג כדי לנסות לטפל בבעיות האלה. נראה איזה טיפול הוא ייתן לי".
חברים באים לבקר אותך?
"בשבועיים האחרונים הבית שלי הפך למוקד עלייה לרגל. הרבה אנשים מגיעים אליי ודורשים בשלומי. זה מנחם ועושה לי טוב שדואגים לי, אבל אחרי שכולם הולכים, אני עדיין הולך לישון לבד עם אותן מחשבות. גם הבן שלי חן מתקשה לחזור לשגרה.
"הוא אמנם חזר ללימודים בבית הספר, אבל עדיין יש לו בעיות. הוא ישן איתנו במיטה כל לילה ולא מוכן לעזוב אותנו. אני לא יודע מתי הוא יתאושש מזה. אני יודע שאני לא אתאושש מזה. אני חושב שכל עוד אני חי, האירוע הזה תמיד יהיה ברקע".
נא להמתין לטעינת התגובות
