אימפריות נופלות לאט: סיפור דעיכתה של האוניברסיטה העברית
באוניברסיטה העברית ניסו השבוע למזער נזקים וסיפרו לכולם שההדחה מרשימת מאה האוניברסיטאות הטובות בעולם היא עניין סמנטי בלבד, ושהאשמים האמיתיים הם בכלל הסינים, שמוסדותיהם החלו לזנק במעלה טבלאות הדירוגים. אבל גם שם מבינים שמשהו כבר לא דופק במגדל השן שבהר הצופים
האוניברסיטה, שבשנה שעברה התגאתה בהגעתה למקום ה-93 בדירוג המגזין היוקרתי "Time Higher Education", נאלצה להסתפק השנה במקום ה-102 בלבד. ציון מעצבן, ציון של "כמעט"; ומי כמו אנשי האוניברסיטה מבין שכמעט זה עדיין רק כמעט.
ראשית, כדי להכניס את הדברים לפרופורציות, לפני שתפנו למחלקה לרישום תלמידים ותדרשו את כספכם חזרה: בדיוק כמו ציונים בתנ"ך או בספרות, הניסיון לכמת את הרוח האקדמית לנתונים סטטיסטיים סופג ביקורת על כך שהוא טכני מדיי ולא משאיר מקום למושגים כמו יצירתיות ודמיון; אבל, בטח כבר ניחשתם, הטיעונים האלה מתחזקים שבעתיים בקרב מי שמקבלים ציונים נמוכים.
ולמרות זאת, יש לציין כי אף לא אחד מהפרופסורים ששוחחתי עמם השבוע טען שהדירוג הזה אינו חשוב או שאין לו משמעות. כולם רואים בו סימן מעורר דאגה. "הדירוג מטריד אותי. אף שהמתודולוגיה של הדירוג יכולה להיות שנויה
אולם לדבריו הבעיה אינה רק תקציבית: "עם עדה יונת, כלת הנובל, למדתי בתיכון חדש בתל אביב. המנהלת, טוני הלה האגדית, טיפחה כל תלמיד לפי היכולות שלו. ליונת, למשל, היא נתנה לשמש עוזרת למורים כבר בתיכון. הלה הייתה יכולה לראות אותי בהפסקה ולשאול אותי איך זה שקיבלת רק 7 בערבית. כל החיים שלי אני מחפש בית ספר תיכון כזה לילדים שלי ולא מצאתי".
נדמה שהמרצים תמיד תולים את הבעיה במחסור בכסף.
"הפתרון הוא לא עוד כסף. זה שילוב של שיפור הניהול, שקיפות, איזון נכון בין כספי ציבור לכספי תרומות. אבל צריך לזכור שמשטר דמוקרטי הוא לא משטר יעיל משום ששוויון אינו מבוסס על כללי השוק. שוויון מבוסס על הקצאת משאבים לכישרוניים וגם ללא כישרוניים - כל אחד לפי צרכיו.
"כשהאוצר והממשלה אומרים שהם רוצים לטפח מצוינות הם מתכוונים שהם רוצים לזהות 15-10 מצוינים שיזכו בפרס נובל ולממן אותם. זה מה שהם אומרים כבר קרוב ל-15 שנה. המטרה העיקרית של הממשלה צריכה להיות העלאת ההשכלה המוצעת של כלל האוכלוסייה. זה תנאי בל יעבור לדמוקרטיה".
גם פרופ' חרמונה סורק לבביולוגיה מולקולרית, ששימשה עד לאחרונה דיקן הפקולטה למדעי הטבע, אומרת כי "זה מטריד אותי. אבל זה היה כתוב על הקיר. הצמצום של המשאבים לאוניברסיטאות בכלל פוגע יותר באוניברסיטה העברית, כי היא הוותיקה מכולן. הבניינים אצלנו הם הכי ישנים, חסרים אצלנו משאבים לעשות את החיוני. כבר שבע שנים רצופות יש כל קיצוצים, בסופו של דבר יהיה לממשלה סוס שלא אוכל".
שוב אנחנו חוזרים לנושא התקציב מהממשלה.
"מה שצריך זה לא עוד תקציב, אלא שינוי בצורה של ההענקה שלו. כיום הממשלה מעניקה תקציבים למי שנותן תארים, חלק גדול מהתקציב שהמדינה מעבירה למוסד הוא עבור מי שמקבל תעודה. האוניברסיטה העברית מקפידה על תנאי קבלה. צריך לעבוד קשה, הדרישות גבוהות; זה אומר שאנחנו דורשים מעצמנו ומהתלמידים יותר.
"במכללות אפשר לא להגיע ולקבל תואר ואנחנו לא מוכנים להתפשר. התואר שאתה מקבל שווה יותר ולכן צריך להשקיע יותר ברמת המוסד, למשל צריך לגייס חברי סגל חדשים. בהרבה מקרים אין תקציב לקחת מישהו שיחליף אותם. אנחנו משתדלים להשתמש בכל מיני עזרי הוראה, אבל יש גבול".
הדירוג של הטיים מתפרסם מאז 2004 ונחשב, עם הדירוג של אוניברסיטת ג'יאוטנג שבשנחאי, למוביל מסוגו בעולם. החישוב מורכב מכמה פרמטרים: סקרי שביעות רצון בקרב מרצים באוניברסיטה ומחוצה לה, מספר הסטודנטים לכל מרצה וכמות הציטוטים של מרצי האוניברסיטה במאמרים מדעיים ברחבי העולם.
נתון משפיע ביותר, שנמצא תחת ביקורת נוקבת מטעם מרצים בישראל, הוא אחוז הסטודנטים והמרצים ה"בין-לאומיים", אלה שהגיעו מחו"ל. מרכיב כזה מקנה יתרון משמעותי לאוניברסיטאות העשירות, שמלמדות באנגלית בלבד, ומהוות אבן שואבת למדענים מכל העולם.
כחצי נחמה לנאמני האוניברסיטה בירושלים אפשר לומר שמצוקות ההשכלה הישראלית פוגעות בכולם בצורה פחות או יותר שווה. הטכניון ירד מהמקום ה-109 ל-132. אוניברסיטת תל אביב שומרת על מקומה ה-114. בן גוריון שבנגב ובר אילן ייאלצו להסתפק בינתיים בדירוג שנחאי, הכולל את 500 האוניברסיטאות הטובות בעולם. בדירוג זה, אגב, נכון ל-2008 האוניברסיטה העברית ממוקמת במקום ה-65.
עם זאת, אף שהאוניברסיטה העברית עדיין שומרת על ההובלה במשחק הביתי כאן בארץ, נבואות הזעם, ביניהן זו שחוזה כי פרופ' יונת היא כלת הנובל האחרונה ב-200 השנים הבאות, אינן פוסחות על האוניברסיטה הירושלמית ומעמידות אותה במבחנים לא פשוטים. הפסימיים יגידו שעוד נתגעגע למקום 102.
אחד הנתונים הסטטיסטיים שמעיבים על עתידה של האוניברסיטה נלחש כבר כמה שנים במסדרונות הרשות לפיתוח ירושלים (הרל"י, גוף ממשלתי שפועל לצד העירייה). מושג המפתח המפחיד בו הוא "המועמדים לא מממשים". הסבר קצר במה מדובר: אחוז ה"לא מממשים" הוא אחוז הסטודנטים שהתקבל למוסד לימודים מסוים אבל בחר ללמוד במוסד אחר שגם אליו התקבל.
הנתונים של האוניברסיטה העברית הלכו והחריפו ב-30 השנים האחרונות: בשנת 1979 כ-20 אחוז בלבד מהמתקבלים לאוניברסיטה העברית בחרו לא לממש את זכותם ללמוד בה; מאז אמצע שנות התשעים יותר מ-30 אחוז מהמתקבלים לא נרשמו. באוניברסיטת בן גוריון, לעומת זאת, המצב הוא הפוך: אחוז ה"לא מממשים" ירד מכ-25 בסוף שנות השבעים לשמונה בלבד ב-2007.
יש לציין כי הנתונים מורכבים ונובעים גם משיטות הרשמה שונות; כמו כן, אוניברסיטת בן גוריון חריגה בפופולריות שלה ביחס לכל האוניברסיטאות במדינה; אבל השורה התחתונה נשארת זהה: סטודנט שמתקבל הן לבן גוריון והן לאוניברסיטה העברית יעדיף כנראה להשכיל בבאר שבע, שנהנית מתדמית של עיר סטודנטיאלית, כזו שמספקת אווירה של קהילת צעירים.
זה לא רק עניין של תדמית, כמובן. על פי סקר שערכה אגודת הסטודנטים המקומית, חדר בדירת שלושה חדרים בבאר שבע יעלה לשנה כ-6,500 שקל, לעומת כ-14 אלף שקל בירושלים. לא עניין של מה בכך, כשחושבים על כך שמדובר בתוספת של 25 משמרות מלצרות בשנה. בתל אביב שכר הדירה גבוה בהרבה, כ-18 אלף שקל, אבל בל נשכח שאפשרויות התעסוקה שם יותר רחבות. לאיכות האקדמית יש מחיר, צריך ללמוד בשקט, אבל בירושלים לא זול להיות סטודנט.
לאחוז ה"לא מממשים" יש כמה משמעויות, המרכזית שבהן היא שהאוניברסיטה מפסידה את המצטיינים, פוטנציאל הנובל של העתיד. אמנם ההשכלה הגבוהה היא מוצר שהביקוש אליו רק הולך וגובר בשנים האחרונות וסביר להניח שגם לאוניברסיטה העברית יהיו יותר ביקוש מאשר היצע בשנים הקרובות, אך המצוינות, לעומת זאת, פתחה במסע הנדודים דרומה.
הנתונים ידועים כאמור כמה שנים. ג'קי לוי, כנראה סמל האותנטיות המקומית, נשלח מטעם הרל"י לשכנע סטודנטים "לעלות לירושלים" כי "הלימודים עלינו". אבל מסע הפרסום, שכבר רץ ארבע שנים, הוא דווקא דוגמה מצוינת לחוסר הערנות של האוניברסיטה עד לשנה הנוכחית. הפרויקטים של הרל"י, כמו מלגות מחייה לסטודנטים הגרים במרכז העיר ומענקים והלוואות לתלמידי המדעים המדויקים, היו ניסיונות של הרשויות הממשלתיות להחליף את הנהלת האוניברסיטה ולגרום לה להכיר במצבה הלא מזהיר.
השנה האוניברסיטה התעוררה ולראשונה ננקטת גישה מערכתית לנושא. העירייה, האוניברסיטה ועוד מוסדות אקדמיים כמו בצלאל ומכללת הדסה משתפים פעולה כדי למשוך סטודנטים לעיר. הפרויקט המשותף נקרא "עיר. אקדמיה" והוא מלווה במסע פרסום ארצי ואתר אינטרנט מושקע שאמור לחשוף את יתרונותיה של ירושלים. המטרה המוצהרת היא להגדיל את מספר הסטודנטים הלומדים בעיר מכ-35 אלף כיום (מתוכם כ-22 אלף באוניברסיטה העברית) ל-60 אלף עד שנת 2020.
נעמי סולומון מהרל"י, שמרכזת את הפרויקט, מסבירה כי "בדרך כלל מתייחסים להשכלה גבוהה כבסיס לכוח אדם איכותי. אנחנו, לעומת זאת, ערכנו מחקר ובחנו את ההשכלה הגבוהה כמרכיב תעשייתי בפני עצמו, כלומר כגוף שמעסיק הרבה מאוד אנשים בעיר. בחנו את הסטודנטים כגוף שממריץ את הכלכלה בעיר וכמו כן תורם לאווירה הכללית".
הרעיון העיקרי של פרויקט "עיר. אקדמיה" הוא לשאול שאלות כמו "הילכו הנדסת חומרים ומחשבת ישראל יחד?" והתשובה כעת היא כן. תודות לשיתוף הפעולה הראשוני יכול היום כל סטודנט ירושלמי להירשם לקורסים בכמה מוסדות אקדמיים במקביל וכך להרחיב את אופקיו בעיר האקדמיה של ישראל. למי שתהה האם עיר האקדמיה של ישראל היא לא באר שבע, סולומון מספקת נתון אופטימי: "לירושלים יש בעיה של תדמית, אבל גילינו שהיחס של צעירים לעיר הוא הרבה יותר חיובי אחרי שהם לומדים בירושלים ומגלים אותה".
כדי לחזק את התדמית של ירושלים כהולמת לצעירים משכילים ליברלים מהמעמד בינוני ומעלה אין באתר האינטרנט של "עיר. אקדמיה" תמונות של העיר העתיקה. העדיפות היא לתמונות מפתות של שקי תבלינים ממחנה יהודה, כוסות יין מלאות על רקע שולחנות עץ כבדים ותמונות אווירה מ"בית התה של יאן". את ג'קי לוי החליף ראש העירייה ההייטקיסט שקורא לסטודנטים מעל גלי האתר שרק יבואו.
אבל גם אם כל בעיות התדמית ייפתרו וירושלים תהפוך לקולג' אמריקני בסגנון "בית התה של יאן", על עתידה של האוניברסיטה מעיבה בעיה אחרת שלא קשורה למיקומה הפיזי. היטיב להגדיר אותה טוב מכולם מבקר המדינה בדוח בנושא ההשכלה הגבוהה שפורסם במרס האחרון: "בולטת לרעה", כתב המבקר, "האוניברסיטה העברית, שטרם עמדתה בהתחייבויותה לחסות את הגירעון האקטוארי, ולכן צברה גירעון אקטוארי בסך כ-9.2 מיליארד שקלים, שהוא מלוא התחייבותה האקטוארית".
התקציב השנתי של האוניברסיטה הוא כשני מיליארד שקלים, מכאן שהיא נמצאת בגירעון הגבוה כמעט פי חמישה מתקציבה השנתי. לשם השוואה הגירעון האקטוארי בטכניון נאמד בכ-2.8 מיליארד שקלים, באוניברסיטת תל אביב בכשלושה מיליארד שקלים ובאוניברסיטת חיפה בכ-0.3 מיליארד שקלים. המבקר מציין כי "לא ברור כיצד האוניברסיטאות מתכוונות לממן גירעונות אלה".
כאילו כדי להפוך את המצב לקשה יותר נציין שהגירעון לא נוגע להוצאות על דברים חשובים כמו עכברי מעבדה או מקרנים למצגות בשיעורי סטטיסטיקה. הגירעון האקטוארי הוא גירעון עתידי, המבוסס על חישוב ההפרש בין סכום הפנסיה שיהיה על האוניברסיטה לשלם לעובדיה בשנים הקרובות ובין נכסיה הממשיים. על פי החישוב של דוח המבקר, האוניברסיטה תדמם לאט. על פי הצפי, בשנת 2023 תיאלץ האוניברסיטה לשלם כחצי מיליארד שקלים מדי שנה על תשלומי הפנסיה.
החטא הקדמון הוא חטא הפנסיה התקציבית של מדינת ישראל הצעירה והסוציאליסטית. תוחלת החיים הייתה אז גבוהה רק מעט מגיל הפרישה. הכוונות היו טובות, קברניטי המשק הניחו שאדם יוכל לקבל פנסיה מכובדת מתוך המאגר התקציבי השוטף של כל ארגון. עברו שנים, ולשמחת הכלל, תוחלת החיים עלתה. גיל היציאה לפנסיה לעומת זאת נשאר כמעט זהה. כך הפכו הפנסיות התקציביות לחור שחור שאיים לבלוע את התקציבים המדולדלים ממילא של הארגונים הציבוריים בישראל.
ברוב הגופים בישראל כבר נעשה בתחילת שנות התשעים מעבר לפנסיה צוברת, שמבוססת על ההפרשה החודשית של העובד והמעסיק. באוניברסיטאות המעבר לפנסיה צוברת התנהל בעצלתיים. האוניברסיטה העברית הייתה אמנם הראשונה מבין המוסדות האקדמיים לעבור לפנסיה צוברת, אך גם זה היה רק ב-2001, באיחור של עשר שנים אחרי המשק.
לצד הגירעון מבקר המדינה גם מצליף באוניברסיטה על אופן ניהול הכספים: "אוניברסיטת חיפה נוהגת כראוי ורושמת במאזניה את כל התחייבויותיה העתידיות בגין זכויות עובדים - ובהן פנסיה תקציבית - שהצטברו במשך השנים, ואילו האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב והטכניון אינן נוהגות כך. הן אינן רושמות במאזניהן את ההתחייבויות האמורות, ורק בביאורים לדוחות הכספיים הן מציגות נתונים שונים שנוגעים לעניין".
הנתונים נטועים כמובן בהקשר רחב יותר. בעשר השנים האחרונות המדינה מזרימה הרבה פחות כסף לחינוך הציבורי ולאוניברסיטאות בפרט, אף על פי שמספר הסטודנים רק עולה. אך גם מי שטוען כי ביקורתו של המבקר חריפה מדיי ואולי נגועה באיבה בסיסית כלפי שוכני מגדל השן, לא יכול להתעלם מהעובדה כי עד השנה האחרונה הדוחות הכספיים של האוניברסיטה היו בחזקת נעלם. סטודנט או מרצה לא היה מורשים לראות אותם, לא כל שכן אדם מהרחוב. הנימוק הרשמי שאפשר את ההתנהלות הזו היה השמירה על החופש האקדמי.
יש בסיס לדברים: שליטה ממשלתית בתקציב היא גם שליטה בתחומי הלימוד ופתח לסתימת פיות על ידי הממשלה התורנית. עם זאת, המצב הוביל להפקרות מוחלטת, כפי שעולה מדוח מבקר המדינה. במשך שנים הות"ת (ועדה לתכנון ותקצוב, גוף השייך למועצה להשכלה גבוהה - א"א) לא פיקחה והאוניברסיטה לא דיווחה. כך, באופן אירוני, השאיפה של הנהלת האוניברסיטה להימנע מכל פיקוח חיצוני הובילה למצוקה תקציבית שתגרום ללחצים פוליטיים כבדים הרבה יותר כבר בשנים הקרובות. מתוקף היותה האוניברסיטה הוותיקה ביותר, החובות העתידיים שלה גבוהים במאות ואלפי אחוזים מאוניבריסטאות אחרות. כך, האוניברסיטה בירושלים עלולה להיות זו שתשלם את הריבית הגבוהה ביותר על חובות העתיד.
בילי שפירא, המנכ"ל הנכנס של האוניברסיטה העברית, טוענת שהירידה בדירוג מטרידה אותה, "אבל לא מדירה שנה מעיניי. אנחנו עדיין בין 50 הראשונות בעולם בתחומי הבסיס של מדעי הרוח, החברה והטבע". לדבריה הדירוגים העולמיים משקפים שינויים עולמיים בהשכלה הגבוהה: "יש לא מעט מוסדות אקדמיים במזרח אסיה שהשקיעו הרבה מאוד משאבים בדיוק כדי להתקדם במדרגים.
"לאורך שנים הם סבלו מעיכוב או מחוסר פיתוח והממשלות שלהם הבינו את היתרון שטמון בהשכלה גבוהה. מדינה כמו סין משקיעה הרבה מאוד משאבים כדי לקלוט סגל זר שינהל את תכניות הלימודים. ההופעה שלהם בזירה הבין~לאומית היא בין הגורמים לשינויים בדירוג, גם של אוניברסיטאות מובילות במערב. גם אנחנו רוצים למקם את עצמנו כאוניברסיטה בין~לאומית, אבל בשורה התחתונה צריך לקחת הכול בפרופורציה".
את נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בדבר אחוז "לא מממשים" גבוה במיוחד באוניברסיטה העברית מסבירה שפירא בשיטת הרישום השונה של האוניברסיטה. "אצלנו התהליך ההרשמה הוא מרכזי, לעומת אוניברסיטאות אחרות שבהן הוא מבוזר. באוניברסיטאות אחרות החוג מקבל את התלמיד ולא מרכז הרישום. כשסטודנט נרשם לאוניברסיטה העברית הוא יכול לרשום ארבע עדיפויות. זה התהליך הכי מורכב מכלל האוניברסיטאות, אבל בגלל זה נתוני הלמ"ס פחות מטרידים אותי".
היא אינה מסכימה שההרשמה לאוניברסיטה מושפעת מבעיית תדמית של ירושלים: "אין בנתונים של הלמ"ס שום דבר שמעיד על 'בריחה' או על דברים כאלה. זה מכלול רחב מדיי מכדי להתייחס אליו בצורה שטחית. זה לא מדיר שינה מעיניי. הסיבה שמישהו התקבל אלינו ולא נרשם בסוף היא בעיקרה כלכלית. אני כן מסכימה שירושלים היא עיר יקרה וסטודנטים בהחלט עושים את השיקול הזה".
את הטענות של מבקר המדינה על הפנסיה התקציבית מגלגלת שפירא לאוצר ולות"ת: "פנסיה התקציבית משמעותה שהאוצר ערב לפנסיה של העובדים. המדינה ערבה להם, לא האוניברסיטה נדרשת לפתור את הבעיה. זו סוגיה נושנה. במהלך השנים האחרונות ות"ת אמנם הפרישה לנו סכומים נכבדים אבל בחלוף השנים היא הקטינה את ההפרשה. אנחנו הגענו היום לחוב אקטוארי כזה שאם ות"ת לא תחזיר לנו את התקציב לא נוכל לפתוח את שנת הלימודים".
האוניברסיטאות לא מתנהלות בשקיפות כלכלית, הדוחות לא מפורסמים באופן ציבורי.
"משרד האוצר הראה לך את הדוחות הכספיים שלו? האוניברסיטה אינה עסק שבו יש השקעות במניות ולכן אנחנו לא חייבים לפרסם לפי החוק. האוניברסיטה חייבת לפרסם בפני הממונה על השכר את חמשת האנשים שמקבלים את השכר הגבוה ביותר במוסד בלבד. עד היום מה שהתבקשנו - העברנו.
אני מאמינה בשקיפות וביושר, אבל לא בשקיפות לעיתון. החובה שלנו היא להציג את הנתונים למדינה והיא מתירה גמישות ניהולית מסוימת. סעיף 15 בחוק המל"ג אומר שהאוניברסיטה תנהל את ענייניה האקדמיים והתקציביים כראות עיניה. כיום יש לנו עניין רב לעבוד עם האוצר וות"ת. כולם יחד משדרים את אותו המסר".
לעומת בעיות כמו בור תקציבי של מיליארדי שקלים ויוקר מחייה, הנתונים הבאים עשויים להישמע קטנוניים: בסקר שערכה אגודת הסטודנטים בשנה שעברה התגלה שהסנדוויצ'ים באוניברסיטה העברית הם כמעט הכי יקרים בארץ (מלבד תל אביב). הקולה והקרואסונים, אגב, הם היקרים ביותר בירושלים וכך גם הקפה.
המספרים האלה לא ירחיקו אף אחד מלימודים בירושלים, אבל הם משקפים התנהלות כללית של מוסד ותיק ושמרני ששם בראש מעייניו את העניינים האקדמיים, אבל לעתים שוכח את העניינים היום~יומיים שמטרידים את הבאים בשעריו.
השבוע, עוד לפני תחילת שנת הלימודים, היה אפשר לראות על הדשא בהר הצופים את הסטודנטים בשנה א' של הפקולטה למשפטים. המשפטנים לעתיד הוזמנו לשלושה ימי הכנה עם סיורים ברחבי הקמפוס והעיר, כל זאת בהדרכתם האדיבה של סטודנטים משנים מתקדמות יותר. באחד הערבים נערכה ארוחת ערב ומסיבה במועדון הירושלמי "חדר וחצי".
פרויקטים כמו ימי ההכנה שמובילה הפקולטה למשפטים משקפים תהליך אטי שכל האוניברסיטה אמורה לאמץ בהדרגה. התחרות מצד מוסדות כמו אוניברסיטת תל אביב ובאר שבע או המרכז הבין~תחומי ייאלצו את האוניברסיטה להשקיע יותר בניסיון להנעים את זמנם של הסטודנטים. ביום רביעי השבוע נערך לראשונה יום אוריינטציה לכלל הסטודנטים לעתיד. האירוע נערך בשיתוף אגודת הסטודנטים ובערב התקיימו מסיבות בפאבים ברחבי בעיר. הנהלת האוניברסיטה בעבר לא הייתה חולמת על פעילויות כאלה.
אחת המדריכות היא אלינה חרדאק, סטונדטית שנה ב' למשפטים שהגיעה ללמוד בירושלים מהעיר נשר שבצפון. היא מייצגת נאמנה את הפטריוטיות המקומית שנושבת בשנים האחרונות מכיוון אגודת הסטודנטים בראשות "רוח חדשה" ו"התעוררות": "רציתי ללמוד משפטים והפקולטה כאן מאוד משכה אותי. אחד השיקולים הגדולים זה להיות סטודנטית בירושלים".
היא מספרת שהחברים שרצו ללמוד רחוק מהבית בצפון "מחולקים בין ירושלים לבאר שבע, שם זו נטו חברותא, הסטודנטים מפוזרים באותה שכונה. ירושלים יותר רצינית ופחות 'בילויים כל הלילה'". גם היא מוכנה להודות כי "אם היו לימודי משפטים בבאר שבע אז זה היה מעלה אצלי התלבטות, אבל בסוף לא הייתי מתפשרת על הרמה האקדמית. יותר חשובה לי איכות הלימודים מאשר מסיבות. מלבד זאת, גם פה יש אחלה חיים חברתיים".
אולי הרוח הזו היא חלק משינוי כללי שעובר על המוסד הוותיק. לפני שלושה חודשים התמנה מנחם בן ששון לנשיא האוניברסיטה לאחר 12 שנה בראשותו של פרופ' מנחם מגידור. קשה למצוא מישהו שיגיד מילה רעה על המינוי של בן ששון. הוא כבר פנה במכתב לסגל ולסטודנטים ובו אמר כי "האוניברסיטה העברית היא הבית של כולנו, לא סוד הוא כי ימים קשים עוברים על האוניברסיטה, השמים התקציביים הולכים ומתקדרים והדיבורים על קיצוצים ותכניות הבראה נשמעים.הן הסגל האקדמי והן הסגל המינהלי מוכנים לתת כתף ולהתגייס להבראת האוניברסיטה העברית בירושלים – היא ביתנו המשותף".
זה הסגנון של בן ששון, נמלץ, נרגש וגם, יש לציין, מעורר תקווה. הצהרות כאלה לא היו מגיעות מקודמו האפרורי יותר. האם הוא ישנה את הכיוון הכללי שהאוניברסיטה צועדת בו? זה כמובן לא תלוי רק בבן ששון, ההשכלה הגבוהה בכלל נתונה במשבר. אבל אם כדבריו האוניברסיטה העברית היא בית, אולי אפשר להתחיל מלהוזיל את הקפה.
נא להמתין לטעינת התגובות
