ראשי » מקומי » אין כמו בבית

הבית הסגור: דורון ברוש נזכר בימיו הספורים בכלא שש

הגעתי לכלא בכוחות עצמי מהבית כמו בניזרי. רק שאני הייתי ילד טוב ירושלים ובניזרי לא. אימא הטובה ציידה את הצאצא הראשון במשפחה שמידרדר בקיטבג מלא גטקעס חמים ושקיות ממתקים. חוויות מבית הכלא. פרויקט מיוחד של זמן מעריב

מהצבא השתחררתי אחרי שלוש שנים ועוד ארבעה ימים דפוק בתחושה שאני החייל הכי מחורבן של צה"ל. לקח לי כמה שנים לתפוס שאת הרעיון האידיוטי הזה שתל לי בראש לא אלוהים, אלא איזה סגן שהיה מבוגר ממני בסך הכול בשנתיים ועוד שניים-שלושה סמלים פישערים.

את אחד מהם פגשתי בשירות מילואים - אז כבר הייתי אני המפקד שלו - והיה לי תענוג קטן לשמוע אותו מיילל בעברית עילגת איך הבצורת האחרונה הרסה לו את יבול הפטרוזיליה והצנון.

הייתי טנקיסט אפור בתקופה אפורה. לא שירתי בזמנים מעניינים, תודה לאל. הייתי בתקופת תפר בין מלחמות, בשנים שלי לא נשפך דם, איך שהתגייסתי התחילו לפנות את סיני. באתי לצבא, ילד שמנת גבעתיים, מלא מוטיבציה, אבל בלי זנב של מושג איזה שטרונגול מחכה לי.

את השנים שלפני עשיתי באקסטרני, פרא אדם ממוצע שלא משתגע על מסגרות, מתזז בין הפליפרים בכיכר דיזנגוף לחוף הים. עשיתי טירונות, תקופת לימודים עיונית קצרה על טנקים והיידה - לאימונים בסיני, שנקטעו בגלל הפינוי. מטנקיסטים הפכנו לפועלי בניין. שבועות הסתובבנו ופירקנו בונקרים, מטבחים, מגרשי כדורסל, סחבנו פגזים, ארגזים, בלטות, קצת התאמנו, נמרחנו בגריז, חיזקנו מבוקר עד בוקר את אלפיים ומשהו הברגים של הטנק המחוריין, התייחסו אלינו כמו לזבל, הרגשתי כמו זבל.

פעם בשלושה שבועות היינו יוצאים שבת. נוסעים ביום שישי תשע שעות מסיני עד הבית, נופלים הרוגים על המיטה עד אמצע יום שבת, וביום ראשון על הבוקר כל הדרך חזרה, תשע שעות חזרה לעבדות בבסיס בסיני. אני זוכר שבדרך חזרה ל"כלא" בסיני האוטובוס היה עובר ליד הקריה בתל אביב, הייתי רואה את הג'ובניקים נכנסים מצוחצחים על מדי א' לבסיס ויודע שבעוד כמה שעות הם בחזרה בבית, ואני יודע לאיזה בור חרא אני חוזר ומי יודע מתי אני בחזרה בבית, ומתפלץ.

גם החברה שלי לא הייתה מאומנת בלהיות חברה של שריונר, ולקח לה פחות מחודשיים לנזול לי מבין הידיים. החיים היו שחורים והיו בדרך להיות שחורים עוד יותר. עם שיירת משאיות שסחבה בסיס שלם יצאנו מחור בסיני לבנות בסיס חדש בחור אחר בבקעת הירדן. היה חורף, האוהלים הארעיים התמוטטו לנו על

הראש בגשמים, נסחפנו איתם בוואדיות, לא התקלחנו שבועות, אני מקצר, אבל היה גיהינום - ילד שמנת גבעתיים לא האמין שיכול להיות כל כך רע בחיים.

עברו מאז שלושים שנה, אבל אני זוכר בבהירות מוחלטת יום אחד ששמרתי בש"ג ומול ההרים דקלמתי לעצמי בגרון חנוק, פעם אחרי פעם אחרי פעם, יום אחד זה ייגמר. יום אחד זה ייגמר. יום אחד זה ייגמר. זה היה הזמן שהסתבכתי עם המ"פ שלי, חמור אחד שקראו לו יגאל. עבריין גדול לא הייתי. זה היה סתם אוסף לא גדול במיוחד של התחכמויות של ילד שמתקשה להכיל את ההרגשה הרעה שלו, אבל החמור ביקש לעשות הצגת תכלית לפלוגה כמה הוא גדול, ועבריין מסוכן ממני הוא לא מצא. היינו מחזור נובמבר, צייתנים, סבונים, העברה החמורה ביותר שתפסו בה מישהו הייתה שהוא קרא בזמן טיפול בטנק מדור דעות בעיתון או ספר של איין ראנד.

כמה חודשים מאוחר יותר כבר הייתי מפקד בעצמי של מחזור מאי, ומה שהמאו-מאו עשו ביום אחד לא העזתי לעשות במשך שלוש שנים שלמות של כל הסדיר, אבל החמור היה חמור, אז הוא הכניס אותי לאוהל שלו ושפט אותי ללא פחות מ-28 יום בכלא. כאילו תפס את בן לאדן לפחות. אז יצאתי מהאוהל וברחתי הביתה. ההורים הטובים והמזועזעים שלי החזירו אותי לבסיס באותו לילה, והייתה אספת הורים עם החמור, אז נתנו לי יום או יומיים בבית ואחרי זה הורו לי להתייצב בכלא שש.

הגעתי לכלא בכוחות עצמי מהבית. אני כמו בניזרי. רק שאני הייתי ילד טוב ירושלים ובניזרי לא. ואני הגעתי לבד ובניזרי הגיע עם סגן ראש הממשלה. ולכבוד בניזרי תקעו כלי קודש בשופר, ולי, שעה אחרי שהגעתי, דחפו שופר, והדוחפים לא היו כלי קודש לגמרי ובכלל.

אימא הטובה והמזועזעת ציידה את הצאצא הראשון במשפחה שמידרדר לפשע והולך לבית הסוהר בקיטבג מלא גטקעס חדשים וחמים, שקיות ממתקים, חבילות ופלות לימון שאני אוהב במיוחד וכמה סנדוויצ' ים עם שניצלים. את הקיטבג חיבקתי בפניקה כמו את הדובי שלי כשהייתי קטן, אבל פחות משעה אחרי שהגעתי כל כלא שש לעס ופלות לימון ושניצלים והיה לבוש היטב לחורף. הקיטבג היה גזור לגזרים. נשבע לכם שלא הרגשתי איך האשפים האלה עשו את זה, אבל זאת הסיבה כנראה שבגללה הם בכלא ולא מעבירים סמינרים במכון ויצמן.

זה היה ה"ברוך הבא לכלא". אחר כך הסתערו עליי הסוהרים עם הצגה שלמה שכל המטרה היא לעשות ממך סמרטוט. עושים לך תספורת של אידיוט, לוקחים לך את החגורה, השרוכים, הכול נעשה בצרחות, ואיפה שלא צורחים מריצים אותך ממקום למקום עם משרוקית.

ממילא אתה מזועזע מלכתחילה. סגור בתוך אולם גדול או מתחם מגודר, מסביב לא האוכלוסייה מהכיתה ומהשכונה. גם לא מהגדוד. אתה רואה שם בבונים שלא פגשת בחיים. אמנם לא הכי גרועים, לא רוצחים ואנסים, את אלה לוקחים לכלא ארבע, אבל גם את אלה שכאן לא פגשת בפעולות הנוער העובד בקן בורוכוב איחוד בגבעתיים.

אתה לא יודע ממה לפחד קודם. הדמיון עובד שעות נוספות. חשבתי על תא קטן. על אזיקים. ליתר ביטחון לא שכבתי על הבטן, בכל זאת, לך תדע. אולי יש כאלה שתקועים פה כבר הרבה חודשים ומוכנים להתפשר על אשכנזי סקסי וריחני כמוני שרק הבוקר עוד הסתבן בבית בנקה 7. אז ישבתי, או שכבתי על הגב, חיבקתי את הקיטבג הגזור וטסתי החוצה כששרקו אותנו במשרוקיות למסדרים.

בבוקר שרקו אותי לפלוגה א', שהיא הפלוגה הנוחה בכלא, לשם משבצים לוחמים קרביים שעברו עברות קלות, לא ניסו לשדוד את השק"ם או לרצוח את המג"ד למשל, ותפקידם הוא לשמור על הכלא מפני מסתננים מבחוץ. איך עושים את זה? מקבלים קרבין בלי מכלול ונוקר ומשרוקית, ומפוזרים בין מגדלי השמירה של הכלא. ברגע שמתקרב מה שנקרא "גורם עוין", מיד מכוונים אליו את הנשק על פי מיטב ההכשרה הקרבית שרכשנו בגדודים, פועלים לפי נוהל עצירת חשוד, ואם העוין מסרב לעצור, מניחים את האצבע על ההדק, ומתחילים לשרוק כמו משוגעים במשרוקית.

זאת הייתה כמובן בדיחה, דרך להעביר אתנו את הזמן, אבל לנו השומרים זה השאיר הרבה זמן למחשבות ולהיכנס לדיכאון. אסרו עלינו כמובן להכניס ספרים למגדל, ואנחנו כמובן צפצפנו והכנסנו ספרים, אבל כמה אפשר לקרוא? ישבתי וטיפטפתי דמעות במגדל. עברה שעה. עברה עוד שעה. אמרתי "עברו שעתיים, יא אלוהים, איך אני עובר כאן עוד עשרים ושבעה ימים? "נגמרה משמרת, גררתי רגליים לאוהל, לא דיברתי עם אף אחד, שרקו אותנו למסדר יציאה לאוכל, צרחו אותנו ללכת לפה, ללכת לשם, אכלנו במסטינג איזה דרעק, רק הרחתי אותו. בלילה לא התקלחתי, טיפטפתי דמעות מתחת לשמיכה, בבוקר בחזרה למגדל. עוד ארבע שעות, מנוחה, עוד ארבע שעות, יא אלוהים, איך אני עובר כאן עוד עשרים ושישה ימים?

הייתה שם כתובת שמישהו חרט על דופן המגדל: "לא נורא, גם לטובים זה קורה". הבטחתי לעצמי הבטחות גדולות שמעכשיו אהיה חייל טוב. בולשיט. לא הייתי חייל רע גם לפני כן. למטה הייתי שומע צעקות מדי פעם, שמות של אנשים ואת המילים "מחילה מידית". כלומר קוצרה תקופת המאסר ואתה הולך עכשיו הביתה. וואי וואי, איך פנטזתי לשמוע ככה גם את השם שלי.

ועוד משמרת. ועוד ארבע שעות. ועוד משרוקית ועוד מסדר. כבר הייתי פחות בדיכאון, אבל עדיין. עברו רק שלושה ימים. יא אלוהים, איך עוברים את זה? התחיל יום רביעי, ועוד משמרת, עולה למגדל, יורד מהמגדל, גורר את הרגליים, שונא את העולם, ואז, בדרך לאוהל, אני שומע צעקה, "דורון ברוש מחילה מיידית". מה ? מי? אני? אבא ואימא הטובים משכו בחוטים, השער של כלא שש נסגר מאחוריי אחרי ארבעה ימים, אני זכאי, אני זכאי, אני ואריה ובניזרי, כולנו זכאים.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

אין כמו בבית

סלבס כותבים על הבית הראשון שלהם, משפחות שהחליטו שלגור בבית סטנדרטי זה לא בשבילן, המגורים בכלא והבית החרדי שלא הכרתם. פרויקט ביתי מיוחד של זמן מעריב

לכל הכתבות של אין כמו בבית