זה היה ביתי: זאהי ארמלי קופץ לאכול אצל השכנה
זאהי ארמלי כותב על ביתו בשפרעם. למעשה, מעולם לא עזב את בית ההורים, ובשנים הראשונות לנישואיו עוד היה קופץ לטעום קצת אוכל של אמא. פרויקט מיוחד של זמן מעריב
בשנת 1983 נכנסנו אני ואשתי עליה לביתנו החדש דאז. הבית נבנה על חלקת אדמה שהייתה שייכת למשפחתי בשפרעם ואני הייתי זה שפיקח על בנייתו. כשנכנסנו אליו הוא היה מלא בכל הטוב שצריך וכמעט דבר לא חסר לנו. כמעט.
כן אני מודה, בשנים
אני ואשתי מאד אוהבים את הבית שלנו, אשתי תמיד אומרת לי שקשה לה להירדם במקום אחר מלבדו, ואני אוהב לשבת בפינת הטלוויזיה שיש לנו, לשחק עם הילדים והנכדים או סתם לראות משחק כדורגל טוב. האמת היא שרק פעם אחת עזבנו ממש את הבית לתקופה.
זה היה בשנת 1989, כאשר שיחקתי עונה אחת בהפועל ירושלים, והשכרתי דירה בבירה. אפילו אז הגעגועים לבית היו כה גדולים, עד שבכל סוף שבוע קצת אחרי המשחק, היינו קופצים חזרה לשפרעם ולהורים.
הרבה חוויות יש לנו מהבית הזה. גידלנו בו ארבעה ילדים והיו בו לא מעט שמחות. גם הילדים עזרו לעצב אותו. לדוגמא, אחרי שקתרין בתי הראשונה נפלה מהמדרגות שמובילות אל דלת הכניסה, החלטנו לשים דלת שתיסגר לבד בכל פעם שמישהו פותח אותה. למרות זאת היא תמיד פתוחה ודרכה אני יכול לגשת ולעזור לאמי בת ה-83 שעדיין גרה בבית הצמוד אלינו בשפרעם.
הכותב הוא כדורגלן עבר, יליד שפרעם (1957). נחשב עד היום כמלך השערים של קבוצת מכבי חיפה בכל הזמנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
