שי אביבי: "להיות תמהוני בודד זה חתיכת וואו"
השחקן שי אביבי, אחיינו של אלי, לא בטוח שהוא מעוניין בתפקיד היורש: "לרשת את המקום זה להמשיך להיות מפעל חיים של מישהו אחר"
שי אביבי מתנער. "נראה לי שזה פרויקט עצום ממדים לקיים את המקום", הוא אומר. "מצד אחד צריך שהמנגנון יכיר בך, אחרת הוא מוחק אותך עם שופל, ומצד שני אתה צריך להיות אאוטסיידר. זו משימה מאוד קשה. אכזיב זה מפעל החיים של אלי ורינה. לרשת את המקום זה להמשיך להיות מפעל חיים של מישהו אחר".
יש לך זכרונות ילדות משם?
"אלי היה הכבשה הנערצת של המשפחה. גם כילד ראיתי אותו כדמות ממגנטת. המשפחה כולה נשאה אליו עיניים. אני למדתי לשחות שם. זה היה מקום כינוסים משפחתי, מקור גאווה. להיות תמהוני בודד זה חתיכת וואו, עשור לפני שהסיקסטיז פרצו. הוא היה בשורה אחת עם מבשרי התנועה הביטניקית העולמית, בשפיץ העולמי. זה לא פשוט".
אבל התייחסו אליו כגימיק.
"היו חריגים- מאיר הר ציון, אריק שרון ומשה דיין- שבאו מבשרה של המדינה והצדיקו את החריגות שלהם בצבא. שם היה בית הגידול שלהם. בזכות הילת הגבורה שלהם קיבלו את החריגות. החריגות של אלי לא נבנתה ממקום ביטחוני, למרות שהיה בפל"ים והשתתף במלחמת העצמאות. הוא היה רגל פה רגל שם. לא גיבור ישראל שמרשים לו לשדוד עתיקות".
והיום התמונות והיומנים מעלים אבק.
"ההחמצה הגדולה שלו היא בתולדות הצילום. לבן אדם יש טביעת אצבע ייחודית ביותר. לקראת שנת ה-60 למדינה יצאו אנתולוגיות, אבל הבן אדם נעדר לגמרי. יש לו תצלומים של בחורות
נא להמתין לטעינת התגובות
