הורי העובר שנלקח חי לקירור רוצים צדק
ארבע שנים חיכו עלי ופאיזה מג'דוב לבתם הקטנה. רגע לפני הקבורה, אחרי שהוחלט להכניסה למקרר המתים, גילו שהיא זזה. עכשיו התביעה
"הרופאים לקחו לעצמם את תפקיד האלוהים וחרצו את גורלה של בתי למוות", אומר עלי, שבתו הוכנסה למקרר מתים אף שעוד הייתה בחיים.
היבא נולדה באמצע השבוע ה-23 להיריון. לידה תקינה מסתיימת בדרך כלל בשבוע ה-40 להיריון. "עוד לפני הלידה הרופאים אמרו שהסיכויים של הילדה לחיות נמוכים", אמר אתמול עלי. ובכל זאת, הוא שואל, מדוע נכתב ברשומות הרפואיות של בית החולים ש"הפגה נולדה ללא רוח חיים", מבלי שרופא ילדים או רופא מומחה בתחום הפגים קבע את מותה?
עלי מספר שפנה לרופאים והתחנן בפניהם שיעשו הכל כדי "לממש את סיכוייה של הפגה לחיות, אפילו שהסיכויים לא היו גבוהים". מאוחר יותר גילו ההורים שילדתם מעולם לא הועברה לפגייה אלא הושארה בחדר אחר, בצד, עד מותה. "המערכת הרפואית החליטה לא לתת לפגה סיכויים", נכתב בתביעה, "הם החליטו לא לטפל בה, שעדיף לה למות וכמה שיותר מהר".
פרשת הפגה שהועברה לחדר המתים בעודה בחיים עוררה לפני יותר משנה סערה גדולה, שמגיעה עכשיו לפתחו של בית המשפט. ההורים דורשים מהמדינה לפצות אותם בשישה מיליון שקלים, בתמורה לרשלנות ש"הפכה את חיינו לגיהינום". לפגה שמתה החליטו לקרוא אחרי מותה היבא, "מתנה" בעברית. "החלטנו לקרוא לה כך אחרי מותה כי זאת המתנה שלנו לאלוהים, שישמור עליה", סיפר עלי.
ההיריון השני של פאיזה, בת 26, היה תקין, עד שאושפזה בבית החולים באמצע השבוע ה-23. בארבע וחצי לפנות בוקר לערך נפלט העובר מרחמה, ונראה היה שהוא חי. כעבור כחצי שעה נשלחה פאיזה לחדר ניתוח, לריקון הרחם, וכשחזרה הובאה אליה התינוקת כשהיא מניעה את ידיה.
מיד אחר כך לקחה המיילדת את הפגה, תוך שהיא מציינת באוזניהם שסיכויי ההישרדות שלה נמוכים מאוד. "המיילדת לקחה לידיה את תפקיד האלוהים", ציינו ההורים
"גופתה מונחת בארון הקירור של המתים ועליך לחזור בצהריים לקבלת רישיון קבורה", נאמר לאב ההמום. בלב שבור חזר עלי לבית החולים סמוך לשעה 12:00 בצהריים, וקיבל לידיו את גופה הקטן של בתו במטרה להביאה לקבורה בבית הקברות בכפר יאסיף. "הודעתי לסבא שיחפור קבר, ויחד עם אחיה של אשתי באנו לקחת את גופת בתי הקטנה", משחזר עלי.
"חתמתי להם בחדר המתים, לקחתי את הגופה העטופה, והתחלנו ללכת לכיוון היציאה. בבית הקברות כבר חיכו לנו כמה קרובי משפחה. רצינו לעשות קבורה שקטה על פי אמונתנו. אשתי התקשרה וביקשה לראות את הילדה, אז החלטתי לחזור מיד למחלקת נשים בבית החולים, שם שכבה. אמרתי לבני המשפחה שהיו איתה שירגיעו אותה, שלא תבכה ותשתולל".
פאיזה הייתה נחושה לראות את בתה הקטנה לפני שתיטמן באדמה. "הגופה הייתה עטופה בשש או בשמונה שכבות. התחלנו להוריד את הסמרטוטים ליד מיטתה של אשתי", מספר עלי. "לפני שהורדנו את השכבה האחרונה אמרתי לאשתי, עכשיו תנשקי אותה ואללה ירחמו.
"פתחנו את הסמרטוט האחרון, ופתאום הילדה עשתה תנועה, כאילו נפתח חלון ונתנו לה לנשום אוויר. התחלנו לצעוק, הילדה חיה! אף אחד לא האמין לנו. הרופא אמר שאלה שטויות, ובדק וטען שאין לה דופק. אמרנו, 'תבדוק עוד פעם', והוא אמר שוב, 'אין דופק'. לא ויתרנו, התחילו צעקות.
"אמרו לי לקחת אותה מהר לבית חולים אחר, צרחתי שאני רוצה רופא בכיר. הביאו את מנהל המחלקה של הפגים, ד"ר זלמן וינטראוב, שבדק אותה ורץ איתה מיד לפגייה. הילדה הייתה בחיים".
קשה להאמין, אומר עלי, "אבל אחרי שבע שעות במקרר היא עוד חיה, הילדה שלי. המזל הכי גדול שלי היה שחזרתי לבית החולים מכיוון שאשתי ביקשה. אחרת הייתי קובר את התינוקת הזאת בחיים". עלי זוכר שאחד הרופאים הגיע למקום וראה שהפגה מזיזה את היד. "הוא אמר בזלזול, 'עזבו, זה נדמה להם. הילדה מתה מזמן'".
אבל גם אחרי שהבינו הרופאים שהילדה בחיים, הם אמרו לאבי המשפחה שסיכוייה לחיות קלושים, וגם אם תחיה - היא יכולה להיות נכה. זה לא ערער אותו. "ידעתי שהיא צריכה לחיות", הוא אומר. "אם אלוהים החליט שהיא תהיה נכה, אז אולי זה עונש שמגיע לי או לאשתי ועלינו לקבל אותו. לכן גם לאחר הלידה חזרתי וביקשתי מהרופאים שיכניסו את הילדה לפגייה ושיעשו הכל למענה".
כל מה שרצה, אומר עלי, היה שהרופאים יתאמצו להשאיר את בתו בחיים. "יכול להיות שבסופו של דבר פג שנולד בשבוע ה-23 להיריון, גורלו נחרץ, אבל יכול להיות שהיא גם הייתה חיה. אולי היא הייתה מתה בסופו של דבר, אבל למה לא לנסות להשאיר אותה בחיים?
"יש לרופאים ידע, מכשור. כל מה שיש לי זה לבקש שישאירו אותה בחיים, שיגלו רחמים על הילדה הקטנה הזאת, שגם אחרי שעות במקרר זעקה את זעקתה ואמרה לכולם - כשהיא מזיזה את כפות ידיה - 'אני חיה, אל תהרגו אותי'".
גם שנה אחרי, וגם אחרי הולדת הבן אחמד, במשפחת מג'דוב לא נרגעים וזוכרים כל רגע ורגע מהסיוט. "כשאני נזכר בזה אני בוכה", אומר עלי. "עד היום, שנה וחודש אחרי, לא יצאנו מהבית. כל הזמן מתעסקים בזה. המחשב בבית שלי מלא תמונות של כל הפרשה.
"אנחנו חיים בתוך העניין הזה. אשתי פורצת בבכי כל הזמן. היא נזקקה לטיפול רפואי, פסיכולוגי. היא עברה לגור אצל הוריה ורצתה לטפל בעצמה לבד. אצלנו, הערבים, לא ממהרים ללכת לפסיכולוג כי זה יוצר סטיגמה. תודה לאל, עכשיו האישה מרגישה קצת יותר טוב, אבל עד שהיא תחזור לעצמה, אם בכלל, ייקח עוד הרבה זמן".
היה רגע אחד שהיה קשה במיוחד?
"הכל היה קשה. אני זוכר שהמיילדת הראתה לנו את שקית השליה, וראיתי את התנועות של הילדה בתוך השקית. כולם ראו שהיא עושה תנועות, גם המיילדת. אשתי ביקשה לראות את הילדה ואמרו לה שרק אחרי שתצא מהגרידה בחדר הניתוח היא תוכל לראות את הילדה. הביאו אלינו את הילדה, עטופה ונקייה, והיא תפסה את היד שלי. חיכינו לילדה הזאת ארבע שנים".
בכתב התביעה טוען עו"ד אבו ורדה בשם ההורים, שאחרי שהתגלה שהתינוקת בחיים היא אושפזה בפגייה, "חום גופה התייצב, ונראה כי הכל חזר לתקינותו. אולם למחרת בבוקר הידרדר מצבה, וכ-25 שעות לאחר הלידה נקבע מותה בשנית, הפעם על ידי רופא ילדים. בצהרי אותו היום הובאה הילדה למנוחת עולמים".
בחוות דעת של פרופ' לאה סירוטה, מנהלת מחלקת פגים בבית החולים שניידר, קובעת המומחית כי "הפגה נולדה בחיים, אלא שגינקולוג חסר סמכות מקצועית לטפל ולקבוע מוות בפגים היה שבוי בהחלטה של עצמו, שאין לתת סיכוי לפגה ודינה למות".
לדבריה, על פי הנתונים בישראל, סיכויי ההישרדות של פגה במשקל 610 גרם, כפי ששקלה היבא, הם 42 אחוז. אלא ש"הגינקולוגים בנהריה החליטו על דעת עצמם להוריד את סיכויי ההישרדות של הפגה הנידונה לאפס".
עו"ד אבו ורדה טוען שמדובר בתביעת רשלנות מהמזעזעות ביותר שהיו בארץ. "זה מקרה מחריד שללא כל ספק הייתה בו רשלנות מצד כמה גורמים בבית החולים, בכמה שלבים של הטיפול בילדה", הוא אומר. "חוות הדעת הרפואית שקיבלה המשפחה והועברה לבית המשפט תומכת בטענות הבסיסיות שהועלו בתביעה. זה מקרה שיביא לשינוי מדיניות קביעת המוות של פגים, ואולי גם להצלת חיים של פגים אחרים בעתיד".
בהיריון השלישי שלהם, בני הזוג מג'דוב לא לקחו שום סיכון. פאיזה, שנכנסה להיריון זמן קצר לאחר האסון, עשתה כל בדיקה אפשרית. היא עזבה את עבודתה במשרד עורכי דין בנהריה והסתגרה בביתה כמעט במהלך כל ההיריון. "לא יצאתי לשום מקום, רק לבדיקות רפואיות ולמעקב אחר העובר. ישבתי כל הזמן בבית", היא מספרת.
גם על אחמד, שנולד לפני כחודש, היא שומרת בעשר עיניים ולא יוצאת החוצה. חוסיין, הבכור, מחבק ומנשק את התינוק בכל הזדמנות. "יש לי היום שני ילדים, אבל היו צריכים להיות לי שלושה", אומר עלי בכאב.
מתוך חשש לחיי העובר החליטו עלי ופאיזה כי בחודשיים האחרונים להיריון תגור פאיזה בבית הוריה בנצרת. "רציתי שהיא תהיה קרובה לבית החולים האנגלי בנצרת, שם רצינו שתהיה הלידה. לא רצינו לחזור שוב לבית החולים בנהריה", אומר עלי.
"רק אחרי המקרה שלנו שינו את הנהלים שם. אבל למה צריך לחכות לאסון כדי לקבוע נהלים? אפשר היה להציל את חייה של הבת שלנו".
מבית החולים בנהריה נמסר בתגובה: "כתב התביעה טרם התקבל. מאחר שהמקרה הועבר לפסים משפטיים, תגובת בית החולים תימסר לבית המשפט".
ל"מעריב" נודע כי מנהל בית החולים, ד"ר מסעד ברהום, רענן את נוהלי העבודה בפגייה לאחר המקרה. בכיר בבית החולים: "המקרה הזה גרם לכתם גדול על בית החולים, בעיקר במגזר הערבי שהוא חלק גדול מקהל הלקוחות של בית החולים - אבל מדובר במקרה אחד שקצת השכיח את העבודה הקשה של העובדים, הרופאים והצוותים בכל המחלקות".
נא להמתין לטעינת התגובות
