יאללה טייבה: ביקור במבשלת הבירה הפלסטינית הראשונה
בכפר טייבה שבשומרון מייצרים בירה שלא רואה את גולדסטאר ממטר, שנותנת נוק אאוט למכבי ונחשבת לפרימיום אמיתי בקרב אניני הטעם. יובל הימן, חובב אלכוהול חסר תקנה, יצא לשטחים וראה מזרח תיכון חדש
מאחורי חומת הנחלה של משפחת חורי המורחבת שוכנת יוזמה עסקית שמנסה להביא את האמריקן דרים לרשות הפלסטינית. טריילר גדול מסתיר נוף הררי. בדיוק סיימו להעמיס עליו ארגזים של בירה טייבה המקומית ויין מהכרמיזן.
דיוויד חורי עומד מתחת לכבודה ומצביע על פתק עם כתובת של חנות בשם "שמפיין האוס" בטוקיו. הוא מתגאה באקספורט ליפנים. חזהו מלא מכך שהיפנים חובבים את הבירה שהוא ואחיו נדים מייצרים על אדמת המשפחה מאז 1994. נדמה כאילו שרשרת הצלב שעל צווארו, טבעת היהלום ושעון הזהב שעל ידו מנצנצים חזק יותר היום.
חורי מחווה בידו לכיוון הנחלה המשפחתית. על הריצפה מוטבע "וולקאם" בפסיפס, מעליו הווילה המשפחתית. 2,200 מ"ר של טוב טעם נובורישי שכולל קריצות לחזיתות של אחוזות מאירופה הקלאסית. פנייה ימינה ממוזאיקת הברוכים הבאים זו המבשלה. פאר היצירה האלכוהולית שקיבלה את ברכת הדרך מיאסר ערפאת המוסלמי ברוח ימי אוסלו.
בפנים יש את כל הסממנים ליזמות עסקית בניחוח הדוד סם, רק בקטן. בתוך ויטרינת זכוכית בת שני מטרים נמצא המרצ'נדייס. כוסות, מארזים, טי שירטים, חולצות
ולמה שהטוריסט חובב נופי רמאללה, יריחו ובית לחם לא יבוא לכפר הקטן בן 2,000 התושבים כחלק מביקורו ברשות, תוהים מבשלי הבירה. זה בדיוק הרעיון. יש נוף יפה, אוויר איכותי מלוא הנחיר, 248 בניינים היסטוריים, אטרקציה כפארק טייבה, ומבשלת בירה פלסטינית יחידה בתוך רוב מוסלמי, בלתי טולרנטי לאלכוהול על פי דתו.
אם בוחנים את שלטון חמאס שמדרום מערב, ואת הפונדמנטליזם האיסלאמי שצומח בקצב מהיר בגדה, תוהים האם אין ביוזמה של משפחת חורי משום טירוף, שלא לומר טיפשות. הקטע הוא שלפחות בכל הנוגע לבירה, ההימור של משפחת חורי הצליח, הרבה מעבר למשוער.
מי שלא מכיר את השיכר המקומי הוא, ככל הנראה, חובב בירה קטן ביותר. שמה של בירה טייבה מוכר בקרב שותי בירה אנינים והיא נחשבת איכותית מאוד, מעבר לליגה של בירות מסחריות דוגמת גולדסטאר, הייניקן וקרלסברג למשל.
זאת אומרת, אם תגידו לחובב בירות אמיתי שאתם אוהבים מכבי, אמסטל או קורונה, שומו שמים, תתקלו בפרצוף מלא בוז. אם תגידו טייבה, סביר שיסבירו לכם פנים וימשיכו לנהל איתכם שיחה. ברים שעיקר פרנסתם בחובבי בירה אדוקים, מחזיקים, לכל הפחות, את טריו הבירות שמבשלים בטייבה. המהדרין מתהדרים בברז דראפט.
חורי, שמחלטר גם כראש הכפר מאז שנת 2005, אז נבחר בצורה דמוקרטית, לוקח אותנו לסיבוב במבשלה, לא לפני שהוא מראה לנו סרט בן חמש דקות על אודות המבשלה. בסרט אנו למדים שהבירה מיוצרת לפי התקן הבווארי הטהור משנת 1516, שהמשפחה מעסיקה עובדים פלסטינים, חלקם מוסלמים, ואת שאריות השעורה והכשות מתהליך הבישול הם נותנים חינם אין כסף לחקלאים בעלי בהמות מהסביבה הקרובה.
רגע לפני הסיור אני זוכה להיכרות עם מדיס (24), אחייניתו של המארח שלנו ובתו של נדים, המוח שמאחורי איכות הבירה וטעמה הטוב. "היא מבשלת הבירה היחידה בפלסטין", מספר הדוד כטווס במבטא חצי ערבי-חצי בוסטוני, תוך דקלום קורות חייה האקדמיים של אחייניתו.
מיד לאחר מכן חורי עושה לנו אינטרודקשן עם אשתו, מריה חורי, דוקטור לחינוך, יוונייה במקור, שהכיר באוניברסיטה בבוסטון. לגברת חורי גינונים אמריקנים מובהקים. היא מושיטה יד לשלום, אחר כך כרטיס ביקור עם הכותרת "טייבה אוקטובר פסט", שמסגיר את דבר היותה מארגנת פסטיבל הבירה הידוע מגרמניה בנוסח הפלסטיני שלו. אגב, הפסטיבל, שמארגניו מצפים לרבבת מבקרים, יתקיים בשלישי וברביעי באוקטובר.
מרגע זה ואילך, ד"ר חורי הנחמדה תדאג למזיגת בירות לטעימות ולא תשכח, אחת לרבע שעה בערך, לצייד אותנו בברושורים על הכפר והמבשלה וגלויות שמספרות על חגיגת הבירה המקומית. "הייתי מציעה לך לעיין בברושור", היא אומרת במבטא שמסגיר את העובדה שהיא הרבה יותר בבית בבוסטון מאשר בטייבה. "יש בו המון פרטים מעניינים שתוכל להכניס לכתבה". וזה, ליידיז אנד ג'נטלמן, לא שיווק, זה מרקטינג.
אנחנו עומדים ליד דוד נירוסטה גדול שמכיל בירה בשלב תסיסה מתקדם. "אנחנו מייצרים בירה טבעית לחלוטין", מתגאה הגברת חורי. בעלה ממשיך את דבריה ומספר שהמים מגיעים ישירות למבשלה ממעיין עין סבע ליד כפר מליק הסמוך, בזכות צינור בקוטר עשרה ס"מ. הוא מצביע על מתקן קטן עשוי פלסטיק שחור שתפקידו לסנן את המים של עין סבע.
חורי מבקש צינור מהעובד שלו ומוזג לתוך כוס בירה בלונדינית עכורה, שהשמרים לא סוננו ממנה, בדומה לבירות הבלגיות. "הטעם נהדר", אני אומר לו, ושואל למה הוא לא משווק אותה. "אנחנו יכולים לבקבק אותה כך ולקרוא לה בירת חיטה", אומר חורי, "אבל האנשים כאן, כשבקבקנו אותה, חשבו שזאת בירה מקולקלת".
אצל היהודים זה יעבוד.
"אני מקווה, כי אנחנו מוכנים לשווק אותה. יש לה את כל הקישקע, יש בה הכול. כל הטעם הטוב נשמר בפנים".
העכירות של הבירה, לפני הסינון, נגרמת בגלל השמרים כאמור. אני שואל אם זה דומה לשמרי לחם וחורי מבקש מהעובד לחבר עוד צינור ולסנן את השמרים. יוצאת עיסה שהיא הכלאה בין קצף אמבטיה לג'לי, עם טעם של בצק שתסס יותר מדיי. מריה אומרת שהיא נותנת את זה לנשים, שמורחות את העיסה על השיער ועור הפנים.
"בירה זה בעצם לחם נוזלי", מסכם בעל הבית את הסיור. למבשלה שלושה סוגים עיקריים של בירה: בהירה, זהובה וכהה. לאחרונה הם החלו לשווק בירה נטולת אלכוהול, בשביל הקליינטורה המוסלמית.
חורי הוא לא הערבי היחיד באיזור שמבשל בירה. בירדן מייצרים בירה אמסטל מאז 1948, ובסוריה מייצרים בירה בשם בראדה, בבעלות ממשלתית. "על שם הנהר", זורק חורי, "היא נוראית".
אשתו, הפעם על תקן חנה בבלי של המבשלה, מסננת לעברו, "זה לא יפה כל כך להגיד את זה", והוא בלי להתבלבל משיב: "זאת עובדה".
הוא שוטח את מפת ייצור הבירה בעולם הערבי ומספר על "לזיזה" ו"אל מאזה" שמיוצרות בלבנון. "במצרים מייצרים סטלה", הוא ממשיך, "היא נקראת 'בירת הפתעה' כי אפשר למצוא ג'וקים ועכברים בפנים".
מריה: "אני לא חושבת שאתה צריך להשמיץ אותם".
דיוויד: "אני לא משמיץ. אנשים מגיעים לכאן ומספרים לי על זה. הם אומרים 'הרגע הגענו ממצרים והסטלה שם נוראית'".
מריה: "אתה לא יכול להגיד את זה. החבר'ה האלה עיתונאים, אתה לא רוצה שזה יופיע בעיתון".
אבל בעלה בשלו, כמו רכבת שאיבדה ברקסים. "תשמע", הוא ממשיך בשטף, "זה מה שאני שומע, שבלבנון אל מאזה טובה ובסוריה בראדה איומה. עד המלחמה הייתה בעירק בירה בשם טאריבה. באירן היו שלוש מבשלות עד שהשאה נזרק, וכשהם הפכו פונדמנטליסטים, סגרו אותן".
ובעוד חורי משחרר את חרצובות לשונו על הקולגות מהמדינות השכנות, אשתו מנסה לנאום ברקע שהם, מצדם, מתמקדים בהכנת בירה איכותית. בקושי אפשר היה לשמוע אותה מאחורי נאומו הסוחף של בעלה על איכותה הירודה של הבירה המיוצרת בעולם הערבי.
אנחנו מתיישבים ליד השולחן של הבוס. מאחור שואל הצלם את גברת חורי אם יש להם בירה בפחית. "בירה טובה", קופץ היצרן אחרי שאוזניו המחודדות קלטו את הנבלה שיצאה מפי הצלם, "לא מכניסים לפחית, רק בזכוכית". מזל שהאח נדים נמצא בתערוכת אינטרבראו במינכן ולא שמע את השאלה.
נדים ודיוויד חורי היגרו לארצות הברית ב-1976, ולאחר שסיימו את הקולג' פתחו חנות משקאות בברוקליין, מסצ'וסטס. "זה היה איפה שכל היהודים גרו", הוא נזכר. "אבי, כנען, עליו השלום, שנפטר ב-2002, תמיד רצה לעשות משהו בשביל המדינה הזאת. הוא רצה שנחזור לפלסטין כדי לגדל את ילדינו, שילמדו את השפה, את התרבות, שילמדו על הדת. הוא חיכה להזדמנות לחזור. אחרי אוסלו הוא היה הראשון שעלה על מטוס כדי לראות אילו אפשרויות יש לפתיחת עסק בפלסטין".
האחים עדיין מחזיקים נכסים בארצות הברית, כולל חנות המשקאות ובתיהם הפרטיים. ילדיהם של האחים גרים שם, לומדים ומנהלים את העסק המשפחתי.
"התחלנו את המבשלה אחרי שקיבלנו את ברכת הדרך מיאסר ערפאת", חורי מתאר את תחילת הדרך, "אבא שלי רצה לוודא שמדובר במדינה דמוקרטית ושמותר לייצר בירה, כדי שלא יהיו לנו דילמות מאוחר יותר. ב-15 באוגוסט 1995 הוצאנו את הבירה הראשונה לשוק".
המשפחה ייבאה מכשור מארצות הברית, קנדה, איטליה וגרמניה. המפעל נבנה כאמור על קרקע בסמוך לבית המקורי של המשפחה. "בכל קיץ כשהיינו מגיעים לחופש, נביל, שהיה יצרן בירה חובב, היה מביא איתו ערכה להכנת בירה", מספרת מריה. "הוא למד באוניברסיטה בקליפורניה את מקצוע ייצור הבירה".
דיוויד חורי: "כמעט פתחנו פאב מבשלה קטן בבוסטון, אבל אבא שלנו התנגד ואמר שיש אוסלו ומדינה חדשה ודמוקרטיה חדשה ויש סיכוי לחזור לגור בפלסטין. לכן שנינו היינו מוכנים, והשקענו 1.2 מיליון דולרים מכספנו. מכרנו מניות, מישכנו שוב את הבתים ופתחנו את המבשלה. באנו בתקווה שתהיה מדינה דמוקרטית עם עתיד טוב יותר לילדים".
נו, עכשיו יש לך הזדמנות לפתוח בר בכפר.
"יש מסעדה, אבל אני מתכנן לפתוח ביר-גארדן בקרוב".
צריך רמה די גבוהה של תעוזה כדי לפתוח מבשלת בירה בגדה, בניגוד גמור לבדיקת ההיתכנות שהמשפחה הזמינה באוניברסיטת ביר זית. "בדקנו את ההיתכנות ושם אמרו לנו, 'אל תפתחו מבשלה בפלסטין כי יש 98 אחוז מוסלמים'", הוא מספר.
"הרעיון היה לתרום כלכלית ותיירותית. ב-1995 היו שלושה מיליון וחצי תיירים שבאו מרמאללה, בית לחם ויריחו. אם כל אחד מהם ישתה בירה אחת, אמרנו, נמכור שלוש מיליון וחצי בירות בשנה. וחוץ מזה, בכל מדינה דמוקרטית יש מבשלה, אז למה לא פה".
מריה: "גיסי התעקש להכין מוצר איכותי מכיוון שהפלסטינים לא האמינו במוצרים של עצמם. הם העדיפו לקנות מוצרים מישראל או מחו"ל מאשר פלסטיניים, ולכן הוא התאמץ מאוד להכין מוצר איכותי".
אתם לא מפחדים מהשתלטות חמאס על הגדה, מהלך שיכול להוביל לסגירת המבשלה?
מריה: "זאת בעיה גדולה".
דיוויד: "זה לעולם לא יקרה. בשבוע שעבר איש דת שהכריז על פלסטין כאמירות אסלאמית נורה תוך שעות. אנחנו לא מפחדים מהם".
מריה: "התקווה שלנו היא למדינה חילונית. אנחנו אנשים שעובדים למען פלסטין מודרנית ורוצים למצוא שותפים להקמת פלסטין חופשית ומודרנית. אנחנו לא נוכל לעשות זאת אם יהיו פונדמנטליסטים, היוזמה שלנו לא תתקיים. אבטחנו את עצמנו כי בעלי החליט לייצר בירה לא אלכוהולית".
דיוויד: "אתה רואה פה באדום, כתוב על זה חלאל, ולמטה כתוב 'אפס אחוז אלכוהול, מיץ שעורה נטול אלכוהול'. שותים את זה בחברון, שכם, קלקיליה, טול כרם. פעם לא הגענו למקומות האלה. פעם היינו רק בבית לחם, רמאללה, ג'יפנה, טייבה, ירושלים. היום אנחנו 90 אחוז משוק הבירה המקומי".
אבל כמה נוצרים כבר יש, 80 אלף?
"אל תחשוב שרק נוצרים שותים בירה. מייבאים המון בירה לפלסטין: הייניקן, לף, מכבי, קורונה. לא יכול להיות שרק נוצרים שותים את כל הבירות האלה".
המבשלה מוכרת בישראל ובגדה כשישה מיליון ליטר בירה בשנה, וכאמור, היא נהנית ממוניטין טובים בארץ. "אנחנו עובדים קשה מאוד כדי לבנות את השם", חורי מלמד על עצמו. "הרעיון מאחורי ההצלחה הוא מחויבות לאיכות. אנחנו בירה לאניני טעם. אנחנו מספקים מוצר נישתי, לאוכלוסייה מסוימת, שמעריכה טעם טוב ומוכנה לשלם תוספת של כמה שקלים בשביל כוס בירה טובה".
ברור לך שהמוצר שלכם הוא אנטיתזה לרוב הייצור הפלסטיני שנחשב ירוד ביותר.
"זה נכון. אני רוצה להגיד לך שהכלכלה הפלסטינית היא כלכלה צרכנית, לא יצרנית. במהלך השנים, הפלסטינים שתו ואכלו ישראלי. לכן היה להם קשה לעכל שיש יצרן איכותי בפלסטין. אני אגיד לך שאנחנו מובילים ותורמים בכך שאנחנו אומרים לאנשים לטעום את המהפכה. זאת מהפכה תעשייתית, שידעו שאם יש אלטרנטיבה לייבוא ולמוצרים ישראלים, זה פה בפלסטין. עכשיו מתרחשת המהפכה התעשייתית".
זה אבסורד, אבל בישראל יש לך יותר סיכוי מאשר פה.
"זה ייתכן. הרבה אנשים אמרו לי בהתחלה שהשם טייבה לא מתאים לישראל בגלל שלעיר טייבה יש שם רע. העובדה היא שאנחנו נחושים לבשל בירה. בין 2000 ל-2004 המבשלה כמעט נסגרה. סיפקנו בירה לעשרות בתי מלון באיזור של ירושלים, בית לחם, רמאללה ויריחו, שעבדו בתפוסה אפסית, ומסעדות נסגרו ועבדנו בעשרה אחוזים. עם כל המחסומים, העברנו בירה על חמורים.
"תודה לאל שאין לנו הלוואות ויש לנו את העסק בארצות הברית שהחזיק אותנו ולכן יכולנו להמשיך. הרבה פלסטינים שחזרו אחרי אוסלו סגרו הכול וחזרו לארצות מהן הגיעו. אנחנו מחויבים לפלסטין. איך נבנתה ישראל? על ידי ציונים שבאו מארצות הברית והשקיעו כסף. ככה נבנתה האומה היהודית.
"אף אחד לא יבנה לפלסטינים מדינה. מי שחושב שעל ידי נדבות מארצות הברית ואירופה נבנה מדינה, טועה. אנחנו צריכים לסמוך על עצמנו ולבנות כלכלה פלסטינית. הדרך היחידה היא אם כל הגולים יחזרו וישקיעו במקום.
"האינתיפאדה של 2000 ו-2004 הזיקה לנו מאוד. הרבה אנשים רצו להגיע אחרי אוסלו והיו להם תקוות לפלסטין חדשה והם עזבו. זה היה נורא. אחי תמיד אומר שאם נסגור את בירה טייבה ונחזור לארצות הברית לעולם לא יהיה פלסטיני שיחזור וישקיע בפלסטין. יש כל כך הרבה ייבוא מישראל ועכשיו גם מטורקיה וסין, שמעכב את צמיחת הכלכלה הפלסטינית. מישהו צריך להגן על היצרנים המקומיים".
העניין הוא שאתה נלחם נגד כוחות חזקים ממך מבית. יש יותר ויותר דתיים קיצוניים שלא יאפשרו לך להתקיים.
"התשובה שלי היא שאני מאמין במדינה הזאת. השורשים שלי פה וחזרתי אחרי עשרות שנים כדי לתרום לכלכלה. אם אנחנו לוקחים הימור? כן, אבל אתה יודע כמה מכשולים יש לנו, חוץ מהתרבות והדת והקיצוניים? אין לנו שדה תעופה או נמל. הכול מגיע דרך ישראל ואם יש שביתה, הבקבוקים שלי או הלתת יושבים חודש ויותר בשדה התעופה או בנמל, או שאני צריך להגיע למחסום תרקומיה כדי להיכנס לירושלים, למרות שאני נמצא עשר דקות ממחסום חיזמה".
זאת לא חכמה לתקוף רק את ישראל, אני שאלתי על בעיות מבית.
"הובטח לנו על ידי יאסר ערפאת עליו השלום, שהחברה הזו רצויה בפלסטין, ועל הבסיס הזה הקמנו את החברה. התקווה שלנו שזה יישאר כך. אשתי כבר אמרה לך שאנחנו יכולים להגן על עצמנו. אם כל הדברים ישתנו, אני כאדם בודד לא יכול לעשות הרבה.
"אני יודע שיש רבים מאיתנו שלא רוצים שהמדינה תהיה קיצונית, ואני לא פוחד. אם יש כוח שיאסור מכירת אלכוהול בתוך פלסטין, שיהיה, אבל יש כאן כל כך הרבה זרים ותיירים שכן שותים. כמו בעיראק שסגרו את המבשלה, אבל יש כל כך הרבה חיילים, שמבקשים מאיתנו לשלוח בירה לעיראק".
אם זה יקרה תחזור לאמריקה?
"אין לי את הדאגה הזאת. גם אם זה יקרה אכין בירה לא אלכוהולית בטעם תות ותפוח. אני אשאר אפילו אם אצטרך לייצר מי סודה. אנחנו הולכים לפי מה שאמר סמואל אדמס: 'חיים, חירות ורדיפה אחרי בירה טובה'. אנחנו רוצים להראות לעולם שאנחנו לא טרוריסטים ויכולים לחיות בדו-קיום. האדמה אמנם מצומצמת, אבל החיים קצרים מדיי, אז למה שלא נהנה מהחיים? אני מאוד אופטימי".
נא להמתין לטעינת התגובות
