בגובה העיניים עם איל שני
הוא נולד בירושלים וגר בתל אביב. צבים הם אחת מאהבות חייו. מבחינתו אין דבר כזה מתכון. ודיאטה היא דיכאון פסיכיאטרי. 2,873 מילים עם השף המוכשר וכוכב "מחוברות", איל שני (50), נשוי+2+1, שמקדיש את חייו לעגבניות וחצילים
"משוגעים שברחו מבית חולים ובורחים על אופנועים את הירידה לרחוב ד'ישראלי, ואחים לבושים לבן רודפים אחריהם. נולדתי וגרתי בטלביה, מולי הייתה שגרירות יוון ולשגריר, שהיה לבקן, הייתה בת שקראו לה ארטניס. ארטניס הייתה בת 12 ואני הייתי בן חמש ומאוהב בה עד כלות, והיא, מכיוון שהייתה בעלת דרכון זר, בכל חודש היא הייתה עוברת את מעבר מנדלבאום ונכנסת לעיר המזרחית לירושלים העתיקה, לירדן, היא הייתה הולכת בצהריים ומגיעה בערב.
"כילד הייתי עומד על גבעת חול שהייתה בגן הפעמון בירושלים, מה שפעם היה חורשת עצים יפהפייה עד שבנו את לרום הנוראי הזה, והייתי עומד ומחכה לה. לא הייתי זז משם, כמו חתול, ואז בערב היא הייתה מגיעה והייתי רץ ומחבק אותה והיא הייתה נותנת לי מסטיק תוצרת סין".
גימנסיה
"למדתי בעממי בית הילד ובגימנסיה. בתיכון היה לי אופנוע צילרה 50 סמ"ק והיינו נוסעים ליריחו ושוכבים מתחת לעצי הפאפיות ומשתכרים. הייתי מנסה לגרור כל מיני בחורות שיסעו איתי וכשלא הייתי עושה את זה הייתי נוסע לרמאללה לשחק ביליארד, סנוקר.
"שכנעתי את כולם לתת לי לעשות סרט גמר כדי להכניס בזה מקצוע של חמש יחידות. לא למדתי שום דבר, פעם אחת לא עשיתי שיעורי בית ועד היום יש לי חלומות זוועה מזה, לא הרווחתי כלום מזה שלא עשיתי. הייתה לי מורה מחנכת וכשהמנהל רצה לזרוק אותי מבית הספר היא אמרה לו, 'הילד הזה כל כך אוהב לשחק, תשאיר אותו רק בשביל ההפסקות', והוא השאיר אותי".
ירושלים
"אבן הרוחות שעומדים סביבה אנשים ומתייפחים. יש מקום בכנסיית גת שמנים שיש שם את אבן הרוח, ויש שם את קברה של מרים הקדושה, אמא של ישו, ובחדר הזה עומדים אנשים ופשוט ממררים בבכי, אם את מגיעה לשם את גם תבכי. יש את אור הזהב שפושט על העיר בשעה 17:00 אחרי הצהריים. יש לי את זיכרון המלחמה שהחומה בשער יפו לפני 1967 הייתה מוקפת בברושים, וביום השני למלחמה ברחתי מהמקלט לגג וראיתי מטוסי מיראז' מגיעים ומפילים פצצות על העצים האלה והכול עלה בלהבות, וששככו הלהבות נגלתה החומה פעם ראשונה בחיים שלי.
"העיר הזו נעזבה מאוהביה וזה הדבר הכי גרוע בעולם, זה מקום שאין מי שאוהב אותו יותר, יום אחד גם אני עזבתי. היא ריסקה אותי כלכלית, אין לי משהו אליה, אני לא קשור אליה, כשעזבתי אותה היא הייתה ריקה, עזבתי אותה לפני עשר שנים. ירושלים היא קשה למחייה,היא סוערת, אבל היא סוערת לא ממקום טוב, תל אביב נורא מוחצנת אבל היא נורמלית לדעתי, קמתי בבוקר, הלכתי לבית קפה, חזרתי, נחתי, יצאתי בערב, היא עיר מאוד פשוטה כדי להעביר בה ריקנות, היא לא נתקלת בזרמים מהשמים שמתנגדים למעשים. בירושלים הייתי מסתכל לשמים והייתי יכול לפענח איזה יום יהיה לי היום, זה הכול יורד שם מהשמים לארץ, בלתי נשלט.
"יש בה הרבה דם באדמה ואי אפשר לדמיין כמה אנשים מתו על האדמה שלה, זה סיפור נורא עצוב האדמה הזו, ובטח שזה משפיע. היא יותר מדיי נכלמת, מעט ממומשת מול החלום הזה, יותר מדיי אנשים הקריבו את עצמם, נקברו חללים בעיר הזו, היא עיר מקסימה ועצובה. מעט מדיי נעשה כדי לחיות עם שכנינו הערבים, אני זוכר תקופות שהיה נדמה לרגע שזה מתחבר".
נטף
"מרווה, סלעים".
תל אביב
"בסיס צבאי עם כל מיני חיילות בבסיס. מכיוון שתל אביב מחולקת לקבוצות של אנשים, כמו בסיס, לכל קבוצה יש את הדיבור שלה, את הלבוש שלה. לכאורה זה מקום מאוד-מאוד פתוח אבל יש לה קודים של התנהגות מאוד ברורים. היא מחולקת לרחובות, כל רחוב יש לו את סוג של ההתנהגות, סוג לבוש וסוג דיבור".
חיל הים
"סטילים, דבל מנדד, זה המצרים שמפרידים בין האוקיינוס ההודי לים האדום, תשעה מטר גלים, 35 אנשי צוות, שלושה שבועות בתוך ספינה יחד, בחורות שהייתי מבריח להפלגות ארוכות וכולא אותן במיטה, שהמפקד לא יראה. חודש מאושר שזכיתי להיות טבח בספינה והייתי מבשל עד כלות, והכי אהבתי בבוקר לפתוח את הדלת ולראות את הים, גם באוקיינוס ההודי, גם בים האדום. בבוקר מוקדם הים נראה כמו כספית והעננים שוכבים עליו ממש, ולאט לאט העננים נפרדים מהים ומתגלים השמים והים הופך להיות כחול".
ים
"גם קשור לחיל הים, יום אחד היינו ליד הדבל מנדד והחלטתי שזהו, תמו חיי הראשונים, אני מתחיל חיים חדשים, ארזתי את העוזי שלי בתוך ניילון ולקחתי שקיות מים שהיו בספינה וצידה לדרך וירדתי מהירכתיים בסולם והתחלתי לשחות לעבר אי שכולו היה מלא בעצי פפאיה, והחלטתי שאני פותח חיים חדשים, מתחיל כדייג. באמצע הדרך אני הבנתי שתוך שעה הולכים להיות שם מסוקים של חיל האוויר שיחפשו אחרי וחשבתי על ההורים שלי, זה היה לפנות בוקר ופשוט עשיתי יו-טרן בים, שחיתי בחזרה לספינה ואף אחד לא יודע מה עבר בי, ושבעצם כמעט הצלחתי לברוח ולהתחיל עולם חדש".
המסעדה אוקיינוס
"12 שנים של נזירות, העיניים שלי, מחשבות שאני בן אלוהים ליד המטבח הישראלי, מסעות אחרי מרווה, זעתר, יריחו, השוק הסיטונאי שם, כמעט בכל יום הייתי שם. המחירים הכי יקרים שנראו אי פעם בארץ, כמות הנשמה הכי גדולה שהוצאה על כל מנה שעשינו שם, הידיים שהיו קופאות לי בתוך ארגז הבוץ שהיו שם חסות בתוך מי קרח כשחיפשתי את העלה הנכון, עגבניות שהיו בבוקר ירוקות ואחרי כן אדומות וככה התאהבתי בהן כי הבנתי שהצבע האדום הוא הזיכרון של הירוק שהיה בהן.
"הסגרים על השטחים שהייתי נוסע בלנד רובר שלי והייתי מביא להם כסף ואוכל למרות שהם לא עבדו, הייתי עוקף את המחסומים. אנשים שבאו מכול העולם, אהוד אולמרט אמר לי שאם אני אסגור את המקום הוא לא יוכל להזמין אנשים לירושלים, כי גם אם את ראש ממשלה את רוצה מלון טוב ומסעדה טובה אחרת, את לא באה לפגישות".
נחלת שבעה
"הלילה שהשתלטו עליה מחבלים, אני ישבתי עם שתי חברות שלי מתל אביב והמטח הראשון שהיה, פתאום אני רואה את השמשה של המכונית שלי עפה באוויר ואחרי כן באו כל היריות ואז "אוקיינוס" היא הראשונה שספגה את הכדורים.
"שתי החברות התל אביביות שלי שלא הכירו שום דבר מהחיים ומהקונפליקט פשוט פרצו בצחוק, ישבנו שלושתנו על כיסאות, אני פשוט התנדנדתי לאחור, חיפשתי את שתיהן והפכתי את שלושתנו על גב הכיסא. הן התחילו לצרוח מרוב אימה, הכנסתי אותן מאחורי חומות האבן של המסעדה, 80 ס"מ עובי, רק הבעיה שהפתחים היו ויטרינות של זכוכית שאפילו לא היה לנו מנעול לסגור אותם, ועמדנו רועדים מפחד".
שירה
"כל החיים אנשים אומרים לי שאני משורר, אבל אני לא משורר: אני מתרגם תמונות מהמוח שלי, של דברים שמאוד מציאותיים לגביי. אני לא מעביר דברים לספרים, כל דבר אצלי בחיים הוא חד-פעמי, אני משתדל ונוטה לא לחזור, אין לי עבר, אין לי עתיד, יש לי הווה שבתוכו אני פועל כל הזמן".
מתכונים
"אין דבר כזה, שקר של גילדת הטבחות בעולם שגורמת לאנשים להישאר בורים ולא לדעת עד יומם האחרון לבשל אוכל, להסתכל עליו ולהעריך אותו. אין דבר כזה מתכון, יש כמו שדה גדול שאת לוקחת בן אדם על הכתפיים שלך, לפעמים יש בו מוקשים, לפעמים יש בו קוצים, לפעמים הוא ישר ולפעמים את משתטחת על סלעים, אבל בכל רגע את מרגישה משהו והדרך הזו, זו הדרך שאת עוברת עם אוכל".
צבים
"אחת מאהבות חיי. 16 צבים היו לי כשהייתי ילד קטן, שמונה היו מצד שמאל של הכר, שמונה מצד ימין של הכר. בלילה היה קר בירושלים והם היו נכנסים לי בין הרגליים, איזה יום אחד צב שקראו לו ג'ורג' נשך אותי בזין, קמתי בבהלה והוא היה תלוי לי כמו עגיל על הזין ולא יכולתי לשחרר אותו. כשהייתי קטן, הייתי מוצץ שתי אצבעות אמצעיות ובקיצוניות הייתי מחזיק את הצב, הוא היה מכניס את הראש לאף שלי וככה שנים הייתי הולך עם הצב. הוא נושא את כל כבדות העולם עליו, שום דבר בו לא השתנה, זה כנראה מכניזם מופלא, עד לימים האלה שהם נהרגים משטחי בנייה וממכוניות ומכל מיני דברים כאלה. הם יוצרים שקט, יש להם תבונה בעיניים, הם מביטים, הם מבינים משהו, יש להם אהבה גדולה, יש להם היקשרות מאוד גדולה, הם לא מזיקים לאף אחד בעולם, יש בהם איזה מסע אין סופי. הם נידונים ל-120 שנות הליכה לשום מקום".
אוכל
"זה החומר שיש לי במקום אוויר בעולם, שאני נושם אותו, שאני רואה דרכו שניתנה לי הזכות לנסות ליצור איתו אושר באנשים, כמו גלולה פסיכיאטרית. הקדשתי את כל חיי ללא הרבה חומרים שקיימים, יש לי יחסים אינטימיים עם המעט שקיים באוכל, אני מכיר אותם היטב בזמן שכל אחד אחר פיתח עסקים, למד באוניברסיטה, קרא ספרים, שמע מוזיקה, היה עם חברים, אני הייתי עם עגבניות וחצילים וחשבתי עליהם והקדשתי את כל עולמי כדי להיות איתם, ולפעמים אותם חומרים נותנים לי את הזכות להביט עליהם מחדש ולהבין אותם לרגע, ומשם אני יודע לעשות אוכל בכל פעם מחדש".
עגבניות
"אילצו אותי לחשוב שזה הדבר שאני הכי אוהב בחיים, זה לא התחיל ממני, זה התחיל מהם. הסתכלתי עליהן גם הרבה, הייתי לפעמים עובד שבועיים רצופים ואז פתאום היה לי רעב לאיזה שיח עגבניות שהיה לי באומבריה באיזשהו מקום. הייתי עולה על המכונית שלי, נוסע לשדה התעופה, קונה כרטיס הכי יקר כי זה לא כרטיס קבוצתי, זה ברגע האחרון, לא מה שהיום זה הרגע האחרון, וטס ושוכר מכונית, נוסע שש שעות, לזקנה הזאת שגידלה את השיחים שכל כך אהבתי, יושב ומסתכל עליהם כל היום, הולך למסעדה בבוקר ולמחרת חוזר אל הארץ וחושב לעצמי: עד כמה אתה יכול לרמות את עצמך, אתה חוצה ים שלם כדי להסתכל על שיח עגבניות, מאוחר יותר הבנתי שאני מוכן להקדיש כל דבר בחיים שלי כדי להביט בהן.
"אני יודע עליהן הכול, אני יודע כל חלק מהן, אני יודע שכשהן מובאות נכון אל תוך האוכל הן מעניקות את הברכה הים תיכונית לכל מה שהן נמצאות בתוכו. אני יודע את ההבדל בבשר שלהן בין הפנים לחוץ, החוץ האילם, הפנים הצורח, אני יודע את הזיכרונות שהן מכילות בתוכן, אני יודע את המדע שלהן גם, אני עושה ספר על עגבניות למרות שאמרתי לך שאני לא עושה ספרים".
המסעדה "הסלון"
"קרקס מטורף שמשנה את המציאות הזמנית של הבן אדם שנמצא בו, היא חזקה מכל סם על בני אדם, היא מוציאה את נשמתי והיא בוראת עולם בכל פעם מחדש".
תכנית בישול בטלוויזיה
"שחר סגל, האיש שאמר לי לא להזיע לעולם בפריים, גם אם אני מזיע, ואמר לי תקשיב למה שזה שמולך מדבר, אל תחשוב שום מחשבה משלך, רק תהיה איתו, הוא כבר יביא אותך החוצה".
תנור אבן
"למי שיש אש ויודע לכבד אותה ויודע להכיר שהיא חלק מנשמת האלוהים ומוסר את האוכל לתוך האש הזאת באהבה, בהערצה ביראה ובכמיהה, ניתן לו חסד - אוכל גדול בחזרה לידיים. אש זה דבר שבעצם מבטל את המושג הזה של טבח, שמבטל את כל הידע שיש לו, את צריכה להיות בן אדם שהוא חסר כל אגו שמוסר משהו לאש ומאמין שתדע לעשות אותו הכי טוב, ואין דבר יותר מאש שיודע לעשות את זה".
מירי חנוך
"אהבת חיים שלי. כשהכרתי אותה ביום הראשון אמרתי לה שלעולם אני לא אשכח אותה, זה כמו בתנ"ך- גם אם אלך בגיא צלמוות, זאת אומרת גם אם החיים יטו את זה לפעמים למקומות קשים מנשוא, תמיד אדע מי היא, ליבתה תמיד תפעם בי ותמיד אני אזכור אותה".
חתונה
"מירי חיתנה אותי, חגגה לי יום הולדת עם הרבה חברים ואורחים ואז פתאום הייתי בתוך חופה, היא לא רצתה להתחתן איתי שבע שנים לפני כן, לקח לה שבע שנים עד שהיא הבינה שיכול לצאת משהו טוב מחתונה".
אנה
"הבת שלי עם מירי, דרכה אני משלם את כל המחירים של מי אני ואת כל המחירים של מיהי מירי, היא הרבה יותר גדולה מאיתנו, אני נהנה מזה. אני נורא קשור גם לבנות של מירי מהנישואים הקודמים שלה".
זוגיות
"העבודה הכי קשה בחיים, מכיוון שאת כל כך נמשכת לעבודה הזאת, זה עולם שלאט~לאט אחרי הרבה שנים את באמת מכירה ומכבדת את עולמו של האחר, את מבינה שאת שותה ממנו ומרווה ממנו ואוכלת אותו וניזונה ממנו".
משפחה
"משפחה שנולדת ממנה זה מזל, בשביל משפחה שאת מקימה את צריכה להיות בן אדם הכי נבון בעולם".
"מחוברות"
"מראה גדולה, ארבעה חודשים מול העיניים שבהם פתאום את רואה שאת מישהו אחר ממה שחשבת".
מצלמה
"יש בני אדם שהולכים עם עט ויש בני אדם שהולכים בלי עט. תמיד צריך ללכת עם עט כי לעולם את לא יודעת מה יעלה לך בראש שתרצי רגע לכתוב. אותו דבר עם מצלמה. בשבילי מצלמה, אני מתעסק עם אוכל ואני קרוב אליו נורא, ואוכל הרבה פעמים, גומלת לי בזה שהיא נותנת לי להביט בו ממקום הכי אינטימי שלו, ובאותו רגע דרך הצוהר הזה נפתח סדק צר מאוד, זה המקום שממנו אני בא עם שמן זית ועם מלח ים, אני בא גם עם עדשה. כל חיי צילמתי לא כדי להסתכל ולא כדי להיזכר, כי באיזה רגע מסוים שיש את הקליק הזה, גם הגוף שלך מצלם ושוכח את זה אבל זה צולם, והפך רגע מווידיאו אחד גדול של חיים לאיזה פריז פריים של פילם נהדר".
פתיחת מסעדה
"זה משהו שדן אותך לטירונות הקשה בעולם, זה משהו שאת כאילו באותו רגע צריכה לארוז אחרת ומחדש את כל מה שעשית ולהיות מומחה מחדש בשפה שלמה, לא במנות לא באוכל חדש, שפה שלמה צריכה להתפתח. פעם הייתי רועד מזה, מפחד מזה פחד מוות, לא הייתי יודע מה אני אעשה. היום אני בעצם לא יודע אם פתחתי משהו חדש, ועכשיו פתחתי משהו חדש, אני לא יודע שפתחתי את זה, אני רק חש את השמחה שזו הזדמנות ענקית להיוולד עוד פעם. קוראים למסעדה החדשה 'צפון אברקסס', זה הסיכון הראשון שלי בחיים, האמיתי, שבו אני לא בא ואומר זה אני, צירפתי אליי מוחות נפלאים של שותפים שכאילו בדרך אני עדיין רוצה לבעוט בהם, אבל יש בי מין אושר פנימי שאני יודע שהלוואי והייתי מצליח לחבר את כולנו בגוף אחד שישא את המוח המופלא הזה. לא איכפת לי אם זה אצלי, אצל שחר, אצל בני ליפשיץ שהוא הסו שף שלי, אבל בפעם הראשונה אני נהנה מצירוף של מחשבות".
חופש
"הלוואי והיה לי, אני לא יודע להיות בחופש. אני יודע להפוך אותו ישר לעבודה, אני מגלה פתאום איזה משהו שכאילו אני מרגיש, או גיליתי את חיי והגילוי חיים הזה גורר בעקבותיו עבודה מטורפת, זה מה שנקרא אצלי חופש. פעם אחת בחיים שלי נחתי באמת שלושה ימים בקפריסין, זה קרה במקרה".
"פינתי"
"הזיכרון הזה שאיך שאת נכנסת, יושב האיש בעל הבית מאיר ויודע בדיוק איך את אוהבת את זה. שום דבר שם מחוץ למקום הוא לא באמת פה, אבל בתוך המקום הזה זה אושר גדול. הסחוג הירוק הזה שאת יכולה לעטוף בו את הכול, החומוס הדק הזה, הגרגירים נורא מדויקים, אורז שעועית, בשר מעל החומוס, תמיד זוכר אותם".
אוכל מהיר
"זה קפסולות פסיכיאטריות של דיכאון שמוחדר לגוף והופך את הבן אדם מיום ליום להיות יותר עצוב, כי זה אוכל שאין לו כתובת ואף אחד לא בישל אותו בשבילך".
דיאטה
"אוכל זה לא אויב, קלוריות זה לא דבר משמין, יש קלוריות שהן רעות ויש קלוריות שהן מבורכות, זה לא משנה אם זה משומן או פחמימות וזו הדרך המהירה של הגוף להתנקות מעצמו. זה בגידה באוכל שמברך אותנו ובמקום שיברך אותנו הוא מקלל אותנו לכאורה, דרך מהירה מאוד להשמנה, דחיית סיפוקים, מניעת אושר".
בכי
"היום אני בוכה מזה שאני מוצף, אבל זה רגע של אושר גדול הבכי, זה כמו נשר שמביט מגבוה על החיים שלו למטה, זו קריאה ענקית גדולה מלאה בסמיכות של רגש שמתפרץ לבכי, זה אושר גדול, גם אם הוא כואב".
ג'יימי אוליבר
"חי לו בין האנגלים, חש שהוא מבין את הים התיכון, יודע ללחוץ על כפתורים נכונים, יש לו תפקיד מאוד חשוב בעולם. הוא משמח המון אנשים באור, למרות שזה אור מלאכותי, אבל מה זה משנה".
אלתור
"מקום שבו את מאוד קרובה לעצמך, מדויקת כלפי עצמך".
פלצנות
"אחת מהמילים שהורסות את התרבות פה בארץ. איפה שמושקע ריכוז, איפה שמושקע איזה מאמץ להסיר את רעשי הרקע ולהיות רק בתוך דבר אחד בכל מאודך, נקרא פלצנות. זו מילה איומה, מרדדת תרבות, שוללת את זכות היסוד של בן אדם, מה שהוא בכל כוחותיו ולגרש את כל רצונו. הלוואי והיא לא הייתה נבראת המילה הזו, אבל מהרגע שהיא נבראה אין דרך אחורה".
בשר
"רחמים גדולים על חיות שנשחטו, קונפליקט גדול בתוך עצמי. פעם בשבועיים אני אוהב לאכול אותו, אני אוהב לראות אותו מזהיב, אבל תמיד אני זוכר שזה מישהו ויודע שזה לא משהו".
תפוחים של אדמה
"מילת הסמיכות שמבהירה מי שייך למי, מי הוליד את מי, מי ברא את מי ומי חי בקרבו של מי. תפוחים של אדמה זה הפירוש הקרוב ביותר לאדמה וכולנו צריכים לאכול את כדור הארץ כדי להתקיים וכדי שהנפש תהיה מלאה באור, אבל אי אפשר לאכול את האדמה. אפשר לאכול דגים ואז לאכול את חשכת הים, אפשר לאכול חיטה ואת אוכלת את השמש היוקדת ואפשר לאכול תפוחים של אדמה ואת אוכלת בעצם את החושך של האדמה, את הרחם שלה ואת הכוח שלה לגדל".
מבקרי מסעדות
"יש כל מיני מקצועות בחיים, האנושות המציאה לעצמה הרבה דרכים להתפרנס. זה נדוש להגיד שמי שמבקר הוא לא עושה. חסר חמלה עוסק באם יש מספיק פלפל שחור או יותר מדיי מלוח, לא רלוונטי בכלל. יש איזושהי נשמה שמנסה להשתחרר מתוך אוכל שנעשה בכנות, אין כלי מדידה למבקרי מסעדות לדבר על הדבר הזה, זו עשייה".
סמים
"הזכות של הבן אדם להרחיב ולהעצים את הנפש שלו, זה יכול לעשות הרבה אושר".
מגדלי עזריאלי
"שם הקמתי את 'ברונו', הימים המאושרים של 'ברונו' היו כשרציתי להציג בפני חברים שלי איך הולכת באמת מסעדה כשרה שלא מרגישים שהיא כשרה. עמדתי בקומה 33 במגדל המשולש, לא היו קירות, לא היו זכוכיות, הייתה ריצפת בטון, אם היית הולכת עד סוף הריצפה היית נופלת 33 קומות, הייתה רוח חזקה נורא ואני בישלתי שם 60 יום מבלי להפסיק בישולים מאושרים בתוך הרוח הזאת, שממנה התחלתי להכיר את תל אביב".
ניר ברקת
"לא מכיר".
אלכוהול
"אלכוהול זה יין שמת, אוהב וודקה".
שאיפה לשלמות
"הלוואי שהייתי יכול להימלט מזה בחיים, הייתי בן אדם יותר מאושר, אבל בעצם לא".
איל שני
"לפעמים אני מרגיש בשמים, לפעמים מתחת לאדמה, יש לי דלת פתוחה, מאוד גדולה שדרכה כל מה שאני יודע אני מוציא לאנשים כדי לתת להם דעת, אני עושה אוכל כדי להפוך אנשים למאושרים. אני אדם שבנוי מהרבה תכונות רעות מאוד ומעט תכונות נפלאות שמצטרפות לאיזו דמות שאני יכול לחיות איתה בשלום ולחשוב שיש לה תפקיד גדול בעולם. הרבה אהבה, הרבה געגועים, ילדה שלי, אישה שלי, מעט חברים שאני אוהב אותם בכל לבי".
נא להמתין לטעינת התגובות
