"אני רק רוצה לשרוד": ניצול השואה שמפעיל בית זונות מתוודה
מדירה קטנה בבאר שבע מפעיל ניצול השואה משה דרורי בית זונות. הוא גובה מהעובדות 50 שקל על כל לקוח, ומספק בתמורה בית חם, שתייה קלה, וחיוך נעים של סבא. "הן באות לעבוד אצלי מרצונן החופשי", אומר בראיון ראשון הקשיש שהסעיר את מחלק המוסר
דרורי גר בדירה קטנה ומטופחת בבאר שבע. שלושה חדרים נקיים, שנרכשו לפני שנים רבות במחיר מציאה של 14 אלף שקל. על פניה, דירת קשיש רגילה: סלון קטן, ספה שידעה ימים טובים יותר. אבל מעל הספה הכחולה והחבוטה פריט נפוץ פחות, מצלמת אבטחה שמתעדת את החדר 24 שעות ביממה. לדברי המשטרה, בחדר השינה שלו הקים דרורי בית זונות קטן, בורדל, שאליו הגיעו במהלך היום בין עשרה לעשרים קליינטים, שקיבלו שירותי מין מארבע צעירות בשנות ה-20 לחייהן, ומנשים שעברו את ה-40.
חדר השינה הזה נראה צנוע מדי. קירותיו צבועים ורוד, שלושה כיסאות, אגרטל עם פרחי פלסטיק דהויים ומיטת נוער כפולה. כאן, לטענת המשטרה, מתרחש האקשן. "אני לא מנצל את הבחורות האלה", זועק דרורי. "הן באות אליי לעבוד מרצונן החופשי. הן כל הזמן בוכות לי שהן רוצות פרנסה, שאין להן מה לאכול בבית. אני, יש לי לב טוב. אני נותן להן לעבוד בחדר השינה והן משלמות. הן מקבלות אצלי בית חם, אוכל טוב, שתייה קלה, מגבות נקיות, קונדומים, מגבונים, הכל כדי שיהיה להן טוב. אני מקפיד על היגיינה ברמות הכי גבוהות. מה עדיף למשטרה, שהן יעבדו ברחוב, שיחטפו איידס? שיפיצו מחלות? שירצחו אותן כל מיני סרסורים? אני עושה להן טובה. המדינה צריכה להגיד תודה שיש אדם כמוני, אני לא סרסור. הבנות מתות עליי".
דרורי הוא בהחלט לא סרסור שגרתי. הוא נולד בהונגריה, סמוך לעיר דברצן. ב-1944 עצרו הנאצים את משפחתו. אביו הצועני חוסל על ידי הגסטאפו, אמו, מלכת היופי של הונגריה, נלקחה עם דרורי, אז בן תשע, לגטו בבודפשט.
"אמא שלי הייתה כל כך יפה", נזכר דרורי בערגה. "הנאצים והשוטרים ההונגרים שעזרו להם לקחו אותה כדי לקיים איתה יחסי מין. זה מה שהבנתי שקרה. הם היו בהמות, חיות אדם, ראו אישה יפה והתעללו בה. אני חייתי בתנאים קשים ביותר, לא היה מה לאכול. המזל היה שבנות הברית הצליחו כשנה לאחר מכן להביס את הנאצים והונגריה שוחררה. אחרי המלחמה, פגשתי את אמא. היא הייתה במצב נפשי קשה מאוד, חלתה במחלה קשה מאוד וכעבור שנה מתה".
אחרי מותה של אמו עלה דרורי לישראל, עם שניים מאחיו. שלושה אחים אחרים נעלמו במלחמה, והוא אינו יודע מה עלה בגורלם. בארץ עבד במשך שנים רבות כמנופאי בחברת בנייה גדולה, לאחר מכן כעצמאי בבסיסי צה"ל ועד לפני כחמש שנים כמפיץ עיתוני בוקר. בצבא שירת בנח"ל וגם לחם במלחמת יום כיפור ובשלום הגליל.
דרורי מתרברב בגלוי ואומר שהיה הראשון בבאר שבע להקים מכון ליווי, כבר לפני 20 שנה. "בחורות אוהבות לעבוד אצלי בדירה כי אני נוהג איתן בהגינות, לא גונב להן את הכסף, מפנק
"אני אפילו בודק את שטרות הכסף שהלקוחות נותנים לבנות כדי שלא יהיו מזויפים. אני כמו אבא שלהן. הן מספרות לי על החיים הקשים שלהן, על החברים, משפחה, אני כמו הכותל המערבי, רק שלא שמים לי פתקים באוזניים, רק קודחים לי, אבל אני מקבל את זה באהבה".
יש לו גם שמות חיבה לפייבוריטיות: מנדולינה ולוליטה. "יש להן גוף פיצוץ, שדיים עומדים, חבל על הזמן, הן יפות שבא לך לבכות", אומר דרורי במבט מלא הערצה לבנות שלו. "עם בחורות כאלה יפות אני מרגיש צעיר. הן אוהבות אותי ואני אותן. כולם מקנאים בי שאני ניצול השואה היחיד בארץ שיש לו בית זונות נחמד כזה. הן רוצות פרנסה, ואני מספק להן. אצלי הלקוחות לא מתפרעים, מנומסים, משלמים במזומן, לא עושים בעיות כמו במקומות אחרים".
מדי פעם דופקים על הדלת לקוחות צעירים שמחפשים את נערות הליווי. דרורי עונה בנימוס, מסביר שעדיף שיבואו מאוחר יותר. "אני פוחד שאחד מהם הוא בלש", הוא אומר בטון רציני, "אז לפעמים כדי לבחון אותם אני אומר להם שיבואו מאוחר יותר, לראות עד כמה הם רציניים".
הרומן של דרורי עם משטרת באר שבע נמשך כבר כמה חודשים. מפקד המחוז הדרומי דאז, ניצב אורי בר לב, הוציא בבית משפט השלום בבאר שבע צו סגירה לבית הזונות בביתו, אבל הוא המשיך לעבוד כרגיל. "הבלשים הזהירו אותי לא להתעסק עם בר לב, שהוא נכנס בכל עברייני המוסר", אומר דרורי. "אז בהתחלה פחדתי, לא נתתי לבנות לעבוד כמה שבועות, אבל כשנגמר הצונאמי של המשטרה הן חזרו לעבוד", הוא משחזר בחיוך ממזרי.
בשבועות האחרונים התחדש הרומן בין הבלשים למשטרה: בלשי התחנה קיבלו מידע שבדירתו של דרורי מתנהל מכון ליווי משגשג למדי, ובין היתר עובדות שם נערות בנות 17.5. בלשי התחנה הצעירים, שלא הכירו את דרורי, החליטו לערוך תצצ פיות על דירתו, והבחינו בלקוחות ובבחורות שהגיעו בכל שעות היום. לבסוף החליטו במחלק המוסר לשגר לדירתו של דרורי בלש צעיר שיתחזה ללקוח ויפליל אותו, וציידו את הבלש בשטרות כסף מסוימים.
"הגיע לדירה שלי בחור גבוה, רוסי, שלומפר, נחמד", שחזר דרורי את המפגש עם הבלש המוסווה, "הוא ביקש לקבל שירותי מין מלוליטה. אמרתי לו שאין בעיה, הוא נתן לה שטרות כסף, היא מסרה לי, ורגע לפני שנכנס איתה לחדר, הוא הוציא תעודת בלש ואמר שאני עצור. זה היה רגע לא נעים, די מביך. אמרתי לשוטרים, שלא צריך אזיקים, שאני במילא לא אברח לשום מקום, אבל הם לא הקשיבו לי. ישבתי לילה במעצר. אני שרדתי את הגטו, אבל בכל זאת התחושה לא הייתה נעימה, אחר כך הביאו אותי להארכת מעצר בבית משפט".
דרורי הובא לאולמו של השופט התורן, נאסר אבו טהה, שהחליט לשחרר אותו בערבות, אך אסר עליו להמשיך להפעיל את בית הזונות. בית המשפט החרים 580 שקל שנמצאו בכיסיו של דרורי, והוא חתם על ערבות בסכום של 5,000 שקל.
למפקד תחנת משטרת באר שבע, ניצב משנה יורם סופר, נמאס מכל ההתעסקות עם דרורי. "עצרנו אותו שלוש פעמים בשבועיים", ציין נצ"מ סופר, "הוא ישב אצלי במשרד, דיברתי איתו שיחה מאוד ארוכה, ביקשתי ממנו שיפסיק עם העיסוק הזה, אבל זה לא עזר. אני מבין את זה שהוא ניצול שואה, אבל הוא לא יכול לנצל את זה. העברות שהוא מבצע חמורות והוא יועמד לדין. מה העונש שבתי המשפט יגזרו עליו, זה לא ענייני, יש חוק. נעמיד אותו לדין. זו עברה שפוגעת באיכות חיי התושבים".
דרורי באמת נראה כמו סבא טוב, וקשה להאמין שהוא מנהל בית זונות. "אני מקבל רנטה בגלל היותי ניצול שואה, 3,500 שקל", הוא אומר. "מזה אי אפשר לחיות, צריך לשלם, מים, חשמל, ארנונה, דלק למכונית, ביטוח והוצאות נוספות, לקנות מתנות לנכדים, לעזור לגרושתי חולת הסרטן בקניית תרופות. מה עדיף, שאלך לשדוד, לגנוב? אני עובד נקי, לא מפריע לאף אחד. יש לי שכנים קנאים שרואים שבאות לעבוד אצלי בחורות צעירות ומתקשרים למשטרה".
למרות מעצרו, והחלטת בית המשפט האוסרת עליו להפעיל בביתו בית זונות, הוא ממשיך בשלו וגם המשטרה בעקבותיו. הדבר היחיד שמפחיד אותו הוא דמי הערבות שיצטרך לשלם, אם ייתפס שוב. "מאיפה יש לי לשלם 5,000 שקל?", הוא שואל, מהוסס. "אין לי כוח שעוד פעם יעצרו אותי. אני לא יודע מה לעשות אם זה יקרה. אני עובד עם פחות לקוחות כדי שהבלשים לא יתפסו אותי, לא עונה לכל טלפון שמצלצל בבית, חיים קשים, אבל אני חייב להתפרנס".
נא להמתין לטעינת התגובות
