חתול שמנת: מי באמת בעל הבית ברחביה?
כמעט באותה המהירות שחתולי הרחוב כבשו את רחביה ושכונות נוספות, השתלטו עליהן גם "החתולאים" – האנשים שפיתחו כמעט אובססיה לרווחתו של חתול הרחוב. על רקע עוינות של שכנים שלא ממש נהנים מפועלם, הם חושפים ציפורניים ומספרים על אהבתם הגדולה לחיה המפונקת
בעבור רובין מדובר באתגר. הוא הגיע לשכונה עוד באותו ערב, פרק מרכבו ארגז כלי עבודה וניגש לבחון את השטח. הוא טיפס לגג הבניין בן שלוש הקומות והלך לצלילי היללות החלושות שהובילו אותו לאחד מצינורות הביוב. הוא הסיר את הרשת שמכסה את הצינור, חיבר פנס לחבל ושלשל אותו למטה. החבל השתלשל והשתלשל, והפנס כבר נעלם בתוך הצינור עד שאי אפשר היה להבחין באלומת האור. אז הרגיש רובין שהחבל נתקל בעצם רך. הוא משך את החבל בחזרה, ובפעם השנייה ששלשל אותו הפך את הפנס למשקולת וכרך מעט סלוטייפ סביבו. בפעם השנייה שמשך את החבל למעלה הופיעו על הסלוטייפ שערות דקות וקצרות. אין ספק, קבע נחרצות, מדובר בחתול.
רק אז החלה העבודה האמיתית. רובין מדד את אורך החבל, והפעם שלשל אותו מחוץ לצינור, לאורך הקיר החיצוני. הוא ביקש מאחד הדיירים לסמן עד להיכן מגיע הפנס הפעם, והסתבר שהחתול נפל כמעט עד לתחתית הבניין.
רובין לא בזבז זמן. הוא שאל מקדחת "קונגו" מאחד השכנים והחל לקדוח בקיר המחופה אבן ירושלמית (למגינת לבם של חלק מהשכנים, שתהו מי בעצם הולך לשלם על השיפוץ). עד מהרה הגיע רובין
באותו ערב רובין העביר את ציפציף לאשפוז אצל המטפלים המסורים של עמותת צער בעלי חיים. שם שהה ציפציף חודש וחצי עד ששב לאיתנו. רובין הקפיד להתקשר מדי כמה ימים לבדוק מה שלום החתול המוצל שלו. היום ציפציף עבר לרשות מרלן נאסרווי, שאליה נגיע בהמשך.
רובין, יחידת חילוץ של איש אחד, בן 51, נשוי ואב לשניים, הוא במקצועו איש האחזקה של פרויקט הרפאים היוקרתי "כפר דוד". הוא כבר הרבה זמן בעסק. אמנם הוא לא מרוויח מכך שקל (לדבריו "אין בזה כסף"), אך נוכח כמות החילוצים והלכידות שמאחוריו – בין שלושה לחמישה בשבוע – אפשר לראות בו איש מקצוע לכל דבר. ברכב שלו מונח דרך קבע ארגז כלי עבודה עם פלצורים ומוטות. ירושלמים רבים כבר פגשו בו כשהוא מנסה לפתות חתול לרדת מצמרת עץ או כשהוא מרים מכסה ביוב בעזרת לום כדי לחלץ גור טובע.
ירושלים הרים סביב לה וגם לא מעט חתולים – ולא רק מסביב לה, אלא גם בלבה ממש. לפי הערכות זהירות של מומחים בתחום גרים בה כמה עשרות אלפי חתולים. אם עדיין לא שמתם לב, חתולי הרחוב נמצאים בכל פינה – במרכז העיר, בגן הפעמון, באיזור התעשייה תלפיות, בשכונות מזרח העיר וברחביה – מטופחים ומסתלבטים בשכונות האמידות של העיר, ונאלצים להיאבק על מזון במקומות העניים, ממש כמונו.
כותב שורות אלה החל להבחין בקהילות החתולים המשגשגות רק לאחר שהחל לצאת באופן קבוע עם הכלבה של בת זוגו. פתאום נגלה לו שכל חצר ברחביה מאוכלסת בחבורה טריטוריאלית שכבר מזמן לא רואה ממטר את כלביה האדישים של השכונה. כשכלב קשור ברצועה מנסה לרחרח בשלומם של אותם חתולי רחוב, הם ממהרים לקשת את גבם ולהסתמר, ובמבט יורק אש וגופרית מאיימים בפני הבולדוג התורן שאם עוד שנייה הוא לא מזיז את הזנב שלו לחצר אחרת, הוא יקבל שריטה לפנים שאולי תנער אותו קצת מאדישותו. רק אם החתולים במצב רוח טוב, או אחרי ארוחה טובה, הם יבטלו את הכלב במחי מבט, יזרקו לו איזה "מיאו" ויתהפכו לצד השני. בקיצור, חתולי רחביה יודעים היטב מי שולט בעניינים. הם אדוני החצר, בשעה שאת הכלבים זרקו... לכלבים.
מתברר שפריחת החתולים ברחביה וברחבי העיר לא מתרחשת מעצמה, ומאחוריה עומדת קבוצה נחושה של הולכים על שתיים. צביקה רובין המחלץ לא לבד – הוא רק חלק מקהילה שמתברר שיש בה לא מעט אנשים ברחבי העיר. גם בתקשורת המקומית מכירים כולם את העיתונאית שדואגת – בין מושא סיקור אחד למשנהו – לעבור בפינות חשוכות במרכז העיר ולחלק נקניקיות עסיסיות לחתולי הרחוב, לא לפני ששטפה להם את קערות המים.
אנשי הקהילה מאכילים, משקים, מצילים ודואגים לדור ההמשך. או יותר נכון, דואגים לכך שלא יהיה דור המשך על ידי לכידתם והבאתם של חתולים לסירוס ועיקור אצל וטרינרים.
איך לכנות את האנשים האלה? רובין וצאלה (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), אישה כבת 30, תושבת רחביה, מתלבטים. הם מציעים "אוהבי חתולים", "אנשי חתולים" או פשוט "חתולאים", מונח המדיף ניחוח מדעי ומוסיף לעיסוק – שיש שיכנהו מוזר – ארומה של תחכום ואדיבות גם יחד.
אנחנו נפגשים בדירתה של צאלה ברחביה. השטיחון בכניסה לביתה מעוצב כמובן בצורת חתול, ופסלי חתולים מקשטים את המדפים. בדירתה מגדלת צאלה חמישה חתולים. אחד מהם הוא אנטון, או אם תרצו, אנטון הסלב. אנטון התפרסם לאחר שגנב את ההצגה בשידור הטלוויזיה בביקור הנשיא בוש ב-2007 במשכנו של הנשיא פרס. החתול התהלך לו לעיני כל בפינוק המתבקש והסיח לכמה רגעים את עיניהם של אנשי התקשורת מהנאומים על השלום והמזרח התיכון החדש.
צאלה צפתה בחתול בטלוויזיה, שמעה שהוא זקוק לאימוץ, הפעילה את הקשרים המתאימים – וזכתה לגדל חתול מגזע נשיאים, לא פחות. אבל על אף ניחוח הכוכבים של אנטון, צאלה דואגת, לצד החתולים שבביתה, לקהילה של עוד כמה עשרות. היא משאירה דרך קבע קערת מים בחצר הבית ולידה קערת מזון, שמוברגת לרצפה מחשש לגניבה.
ביום הראיון מביא רובין כלוב חדש לביתה של צאלה, והשמחה גדולה. בכלוב יחכה לחתול מזון מפתה, הוא ייכנס, ודלת הכלוב תיטרק מאחוריו. צאלה תיקח אותו לווטרינר, שם הוא יאלץ לוותר על ממד מרכזי מזהותו המגדרית, אך מנגד יהפוך לטיפוס רגוע הרבה יותר. וחשוב מכל, הוא, וכל האחרים כמוהו, לא יביאו לעולם עשרות צאצאים. לאחר הביקור אצל הרופא תחזיר אותו צאלה למקומו המקורי בחצר.
צאלה נכנסה לעולם החתולאות לפני כשבע שנים. היא החלה לגדל חתול בבית, ו"ברגע שהוא הגיע, פתאום פתחתי את העיניים והבנתי אילו זוועות חתולים עוברים. פשוט פיתחתי רגישות", היא אומרת.
למה חתול? זו לא חיה אנוכית? נדמה שכלב הרבה יותר נאמן ומתקשר עם בני אדם.
"חתול הוא הרבה יותר עצמאי. הוא כן קשור לבעלים שלו. יש חתולים שמתו מצער כשהבעלים נפטר. הם נאמנים, אבל הם לא מבטאים את זה כמו כלבים. דרך ההתקשרות היא פשוט שונה מאצל כלבים, ואני גם מתה על כלבים. אצל חתול יש הרבה יותר ניואנסים. חתול יכול למשל להיכנס לדיכאון. יש להם עולם פנימי מאוד עשיר ומורכב. אולי בגלל זה נשים יותר מתחברות לחתולים".
צאלה מורה לחינוך מיוחד במקצועה ומנהלת של מוסד חינוכי בירושלים. על דרך החיים שבחרה לעצמה היא מוציאה כאלף שקל בחודש, למזון וטיפולים רפואיים. יש וטרינרים שכבר מכירים את ה"חתולאים" ועושים הנחה, וגם עובדי צער בעלי חיים נרתמים לסייע.
לשאלתי מה הגבול, ומה קורה אם חתול צריך ניתוח בעלות של אלפי שקלים, צאלה מסבירה שזו לא מגבלה. אם חתולאי יפגוש בחתול פצוע שהטיפול בו דורש ניתוח יקר, הוא ייצא במבצע גיוס כספים בפורום האינטרנטי "למען ההולכים על ארבע" באתר תפוז. הקהילה האינטרנטית משמשת מקום מפגש, ייעוץ וגם תמיכה נפשית לאנשים שהעיסוק שלהם זוכה להרמת גבה. בחודש הבא יתקיים מפגש חברים.
לא לחינם נשארת צאלה בעילום שם. לפני שהיא הסכימה להתראיין פנה רובין לחמישה חתולאים. כולם סירבו. הסיבה לכך היא שהם זוכים להצקות ואף לאלימות בגלל תחום העיסוק שלהם. צאלה ורובין מסבירים ש"תמיד יש שכן אחד שעושה צרות". לדבריהם אישה מבוגרת באחד מהרחובות הקטנים של רחביה יוצאת להאכיל את החתולים רק ב-2:00 בלילה, מפחד אחד השכנים. צאלה מוכנה להתראיין כי הדיירים בבניין שלה "נפלאים ומפרגנים", כדבריה, ועל אף זאת ניכר בדבריה החשש מחשיפה. בני אדם יכולים להיות אכזריים כמו חיות.
יחס מועדף להולכים על ארבע עדיין נתקל בהרמת גבה בישראל. לא מן הנמנע שיש קשר בין חיבה לבעלי חיים, יצורים מתמסרים ולא שיפוטיים, ובין רתיעה כללית ממגע עם בני אדם. הסטריאוטיפ הוא של האישה הזקנה והערירית, שלא אומרת שלום לשכנים וכל מעייניה מוקדשים לשוכני החצר.
צאלה ורובין מכירים את הסטיגמה. רובין לא מכחיש, ומסביר שבאופן טבעי אנשים עריריים נוטים להתחבר דווקא לבעלי חיים. אבל לדבריהם המגמה הזו מתחילה להשתנות. בזמן ביקורי בביתה של צאלה התארחה אצלה עוד חברה צעירה, חובבת חתולים מאשדוד שבאה לנפוש בירושלים (לקניות בממילא – אם התעניינתם – לא לשום האכלות ולשום סירוסים). שתיהן נפגשו והתחברו דרך הפורום האינטרנטי. בזמן שאנחנו משוחחים קופצת לבקר בדירה עוד שכנה צעירה ואוהבת חתולים כדי להגיד שלום. היא דואגת לחתולים בצדו השני של הרחוב.
אם בעולם החתולאים של ירושלים צאלה היא מטפלת מן המניין וצביקה הוא גורו ויועץ, אז מרלן נסראווי היא הקדושה. חתולאי ירושלים מדברים עליה בהערצה. "זה הלב שלי, אני לא יכולה להפסיק", היא אומרת, "כולם אומרים לי, 'את דפוקה בראש'. אבל לא אכפת לי, כפרה על כסף. אומרים לי שיש הרבה בני אדם שאין להם אוכל, אני אומרת שימצאו עבודה ושילכו לעבוד. כשחתול מת מרעב, אז אין לו מה לעשות. בגלל זה התחלתי".
נסאראווי, בת 51, תושבת בית חנינא, עובדת בניקיון בתים כל יום מ-8:00 בבוקר ועד שעות הערב. כבר קרוב ל-20 שנה שהיא קמה מדי יום ב-5:00 בבוקר ויוצאת לסיבוב האכלה וטיפול ארוך ברחבי העיר. היא מתחילה בבית חנינא וממשיכה לשיח' ג'ראח ומוסררה, הקונסוליה האמריקנית, ממילא, טלביה, ימק"א, גן הפעמון, תחנת הרכבת הישנה ותלפיות. תחת חסותה יש כמה מאות חתולים. היא מתניידת בפיאט פונטו טרנטה, מכוסה בעקבות של הולכים על ארבע ועמוסה בקופסאות שימורים.
היא גרה עם שתי אחיותיה שמגדלות בביתן בלבד כ-70 חתולים, לכל אחד מהם יש שם. את כל משכורתה, כ-6,000 שקלים בחודש, היא מוציאה על החתולים (נסראווי אומרת כי תשמח לכל סיוע מתושב שרוצה לתרום מזון להולכים על ארבע), והיא נתמכת באחיותיה כדי להתקיים. את יום העבודה היא מסיימת בעוד סיבוב של שעה בתחנות האכלה נוספות. מחלק ממקומות העבודה שלה בעבר פוטרה כי החתולים עקבו אחריה לכל מקום.
יש כאלה שמעודדים אותה בדרכה, אבל כמו שאר החתולאים, גם היא נתקלת ביחס עוין שכולל הצקות וקללות. לפני כמה שבועות ניסתה לחלץ חתול ממלתעותיו של כלב באזור מגרש הרוסים. בעל הכלב רץ אליה והחל להכות אותה על הראש. קרנית העין שלה נפגעה, והיא נזקקה לאשפוז ממושך.
בתחנת ההאכלה שלה בגן הפעמון מתיישבים לידינו שני חתולים בני טיפוחיה. מראם לא היה מבייש אף חתול בית. לרחביה היא כמובן לא מגיעה במהלך הסיבוב שלה – החתולים שם מפונקים מספיק.
ואם נסראווי היא הקדושה, הווטרינר ד"ר חגי אלמגור הוא הפילוסוף. אלמגור היה בעבר ממונה על יישום חוק צער בעלי חיים במשרד החקלאות ומפעם לפעם מפרסם מאמרים על הקשר שבין בעלי חיים לבני אדם. לדבריו החובה של בני אדם לדאוג לחתולי הרחוב נובעת מתוך "הסכם שהופר" בין בני האדם לחתולים. החתולים היו חיות שהאדם ביית ועקבו אחרי האדם, אך במעבר מהכפר לעיר, האדם זנח אותם והם החלו להסתובב במקום שבו הם חשופים לסכנות שלא היו רגילים להן בטבע.
אבל גם בטבע חיות לא מלקקות דבש.
"זה לא רק עניין פיזי, זה גם עניין של מצוקה. אמנם בעלי חיים בטבע נמצאים כל הזמן בדריכות, אבל זה לא אותו דבר כמו חיה שחיה בפחד מתמיד מפני כוחות הרבה יותר חזקים. ברחוב חתול יכול להיתקע בתוך פח זבל, או להידרס, או לרעוב. הם תקועים במקום הלא הטבעי שלהם. זה לא תקין מבחינה ביולוגית, ולנו יש אחריות לתקן".
אלמגור מביא כדוגמה את העיר אתונה כמקום שבו שוררת הרמוניה בין חיות רחוב – כלבים במקרה הזה – ובין בני אדם בזכות רגישות מצד הרשויות. לדעתו העירייה צריכה לשתף פעולה עם החתולאים כדי לדאוג לחתולי הרחוב: "טוב תעשה הרשות המקומית אם היא 'תנצל' את טוב לבם של האנשים האלה, תשמור איתם על קשר ובעזרתם תדאג שהחתולים יחיו חיים בריאים עם עיקור, מים, מזון ומחסה. אף אחד לא מאושר מזה שיש חתולים שמסתובבים ברחובות. האחריות הכוללת לחתולי הרחוב מוטלת עליה לפי חוק".
חתולי רחוב מסוכנים לציבור?
"החיה שהכי מסוכנת לאדם היא האדם. זה טאוטולוגי. מחלות של בני אדם מידבקות לבני אדם. לא כל מחלה של חתול מדבקת לאנשים, אבל יש גורמי מחלה מסוימים שיכולים לעבור. למשל יש תולעים שעוברים מצואה של חתולים, וילדים שמשחקים בארזי חול יכולים להידבק בתולעים. צריך להשגיח על ילד שמשחק בחול אם יש חתול בסביבה".
אבל מה באמת עושה העירייה בירושלים? תלוי מאיזו זווית מסתכלים. החתולאים מנהלים יחס מורכב עם הרשויות. כל שאלה אליהם שנוגעת לעירייה מלווה בהתפתלות דיפלומטית או במבט של אימה.
צאלה ורובין מרגישים שדברים זזים בכיוון חיובי. היום צאלה כבר יכולה לקחת חתולים לעיקור וסירוס אצל הווטרינר העירוני ולא נאלצת לשלם על כך מכספה. נסראווי לעומת זאת לא רוצה שום קשר לעירייה. כמו כל אוהבי החתולים גם היא חוששת מפני הכוח הבלתי מוגבל של הסמכות העירונית. הקונפליקט הוא כזה: בעוד אצל החתולאים החתול הוא במרכז, לעירייה יש עוד כל מיני צרות על הראש. למשל חשש ממחלות או תושב נזעם שרק רוצה שהווטרינר העירוני יעיף מהחצר את האם העצבנית ואת גוריה. אחריות מיניסטריאלית, בקיצור.
וכך, אם ד"ר אלמגור הוא הפילוסוף, ד"ר זוהר דבורקין – האחראי המיניסטריאלי, מנהל השירות הווטרינרי של עיריית ירושלים ויושב ראש ארגון הרופאים הווטרינרי ברשויות המקומיות – הוא המלך, או לפחות היה כזה עד בג"ץ החתולים של 2004. דבורקין מסרב להתרגש מכך שחלק מהחתולאים פוחדים ממנו. בניגוד להתייחסות הרומנטית של החתולאים לתופעה, היחס שלו אליה ענייני יותר: "נקודת ההנחה היא שלא טוב שיהיה חתול ברחוב. אף חתול לא רוצה לחיות ברחוב ורוצה להידרס. חתול זו חיית בית".
בניגוד לטענות של חלק מהחתולאים על כך שהם נאלצים לבצע עיקורים בעצמם, הוא מדווח כי העירייה מבצעת עיקורים כבר חמש שנים. לדבריו העירייה לא יוזמת אותם בעצמה, אבל היא נענית לקריאות של אזרחים ומעקרת כ-800–900 חתולים בשנה.
דבורקין לא מודה בכך, אך ברור שהעירייה הייתה מעדיפה שהיו לה יותר סמכויות לטיפול בחתולי רחוב, במיוחד בכל התחום שהוא מכנה בדיפלומטיות "דילול". בעבור החתולאים "דילול" היא מילה שנכנסה למכבסת המילים בתור "רצח עם" ויצאה נקייה ומחוטאת.
מה שהוריד את הווטרינרים העירוניים מדרגת חצי אלוהים ("כמו מנגלה", אומרים חלק מהחתולאים) למעמדם הנוכחי היה בג"ץ החתולים. בשנת 2004 עתרו כמה עמותות של אוהבי חתולים לבג"ץ, והאחרון קבע כי הרג על חתול צריך להיות "מידתי". במילים אחרות, אף וטרינר עירוני לא יכול לצאת במסע הרג כי נמאס לו מתלונות של תושבים מודאגים. למשל, מסביר דבורקין, חתול שגנב שניצל מחלון המטבח – זכאי. רק חתול שמסוכן באופן מיוחד לסביבה שלו יומת. "בג"ץ העלה את החתולים למדרגה של פרה קדושה", אומר דבורקין בשמץ של תסכול.
הוא מספר שכאשר תושבים פונים לעירייה לטפל בחתול פצוע או חולה, הם מטפלים בו ומחזירים אותו למקומו המקורי לאחר מכן. חתול הוא חיה טריטוריאלית, ואם הוא יועבר, הוא עלול למות מכך שלא ימצא מים או מזון במקום החדש.
כדי לא להפוך את התופעה למטרד מבקש דבורקין מהחתולאים להקפיד על כמה כללים בסיסיים: להאכיל במקום מוסתר ומוצנע, לשמור על הניקיון ולדאוג שהחתולים יהיו מעוקרים ומסורסים. אולם לדבריו, גם אם יסרסו ויעקרו את כל החתולים תמיד יישארו איתנו חתולי הרחוב, משום שירושלים היא לא שטח סטרילי וחתולים תמיד יגיעו מערים סמוכות או מהטבע שמסביב. מה שעוד יותר מסבך את הבעיה, הוא מסביר, הוא שבכלל לא בטוח שסירוס ועיקור יצמצמו את האוכלוסייה. יש מחקרים המראים שדווקא כשמנסים להגביל את הילודה, הפוריות עולה, ועוד ועוד גורים נולדים.
כל כך הרבה דאגה לבעלי חיים, לפעמים על גבול האובססיה. בשביל מי זה טוב? האם זה לא בא על חשבון דאגה לבני אדם? בירושלים עמוסת בתי התמחוי השאלה הזו נהפכת לנוקבת שבעתיים. אלפי שקלים בחודש משולמים על מזון לגורים, חיסונים והתרמות באינטרנט למען חתולים שנדרסו.
המומחים מסבירים שחתולים אמנם עוזרים לחסל עכברים וחולדות מצד אחד, אך מצד שני הם תורמים לחיסול של אוכלוסיות ציפורי שיר ושאר חיות משמחות. כמו כן עלולים החתולים המתרבים לפגוע במאזן האקולוגי של מקום מסוים. מי שמחפש שורה תחתונה של רווח או הפסד לבני האדם לא ימצא אותה כאן.
השאלה אם כן נותרת אישית, והחתולאים כבר רגילים לענות עליה, אם כי כבר די נמאס להם לתרץ את דרך החיים שלהם, וכשמפנים אותה אליהם נתקלים בתגובות שבין רטינה לזעם. צאלה משתיקה את הנרגנים באמצעות נפנוף בעבודתה בתחום החינוך המיוחד.
כאשר שואלים אותה מה בעצם בני האדם מרוויחים מנוכחות החתולים היא מתקוממת על עצם השאלה: "למה צריך להיות רווח? חתול הוא חיה מהטבע. כמו כל חיית בר. הוא פשוט שם. זה שאנחנו הפכנו את זה למשהו לא טבעי זו הבעיה".
רובין מסביר ש"כל אחד והאהבה שלו. יש מישהו שאוהב לעבוד בבית תמחוי. זה לא מפחית מהערך של מה שאני עושה מפני שזה בעל חיים ולא בן אדם. בסך הכול אנחנו עושים את זה בשביל הכיף שלנו. זה מה שאנחנו אוהבים, זה מה שבחרנו לעשות, וכל אחד עושה את זה בלב שלם".
ד"ר חגי אלמגור מבקש שנעזוב את החתולאים בשקט. הוא שם על ראשו כובע של פסיכולוג חברתי ומנסה לספק פרשנות משלו לצרות העין: "אחת הסיבות שבגללן אנשים כל הזמן סובלים היא שכל אחד מנסה לפתור את הבעיות של אחרים. לכל אחד יש מחויבות להפוך את עצמו למאושר, וזה דבר שהחברה שלנו לא כל כך מקבלת. חתולי רחוב הם נושא אמיתי. הם קיימים שם. יש אנשים שרואים חתולים וזה עושה להם משהו פנימי מאוד ברור. הם רואים חתול סובל והם לא יכולים לעבור על כך לסדר היום. אנחנו חברה ויקטוריאנית. אנשים לא מקבלים קרדיט בזכות מה שעושה אותם מאושרים וישר שואלים אותם שאלות – וזו כבר בעיה שהיא מעבר לשאלה של דאגה לבעלי חיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
