שפעת המחירים:משוגע מי שקונה דירה בתל אביב
ברחוב ארבע ארצות מכרו השבוע דירת שני חדרים ב-1.2 מיליון שקל. בשלמה המלך מכרו דירה ב-2.5 מיליון שקל. מגפת מחירים משתוללת בתל אביב, והחולים מוכנים לשלם כל מחיר. משוגעים
בקיץ התבשלנו עם מאווררים ישנים, ולו היה מיזוג מרכזי מהראשונים בארץ, אבל אנחנו המתוחכמים גרנו באמצע הסצנה והוא לא.
כשהיינו נפגשים בעיר היינו קצת מגחכים כשהיה חותך הביתה עוד לפני חצות כי צריך לקום מוקדם לעבודה. נשענים על הווספה הישנה שאף פעם לא ידענו אם תניע היינו עוקבים אחרי הסובארו החדש שלו שהתחלפה כל שנה ואומרים ברוך שלא עשני בן של קבלן.
עם השנים הקשר התרופף. פגשתי אותו לעתים רחוקות. את רמת גן כבר עזב, גר בפרוור וילות בארמון בגודל בינוני. בכל פעם שנפגשנו יצא ממכונית אחרת, גדולה יותר. הסובארו התחלפה בפורד, והיא התחלפה בסיטרואן בינוני, בוולוו, אחר כך כבר התחיל לשייט באוניות האמריקניות הגדולות - שברולט, אולדסמוביל, קאדילק, המפלצות האלה.
כבר הייתי בוגר יותר מהילד שגר בחור שכור בתל אביב וחשב שהוא בצנטרום של העולם, כבר הבנתי מה זה שקל, ישבתי אתו על מושבי העור בקאדילק, הסתכלתי על כל הכפתורים שבחיים לא יהיו לי, קצת קינאתי בשקט, שאלתי אותו איך החיים.
עובד כמו חמור, אמר, אין לי זמן לנשום. יש תמורה, אמרתי, וסימנתי על הפאר מסביב. יש תמורה, אמר, בהחלט יש, אבל.
ה"אבל" הזה חזר בכל הפגישות שהיו לנו בשנים שבאו אחר כך. לא זוכר מתי התחיל לקטר במילים ברורות שמשעמם לו, אבל זה התחיל לחזור על עצמו. נפגשים, הוא עם אוטו חדש, שעון שעולה כמו חמש משכורות שלי, פלאפון של ג'יימס בונד, והוא מיילל שמשעמם לו. אז תחליף מקצוע, אני אומר לו, והוא צוחק. אי-אפשר, הוא אומר, אני עושה יותר מדי כסף.
נזכרתי השבוע בא' אחרי שנים שלא דיברתי אתו כשקראתי בעיתון על דירת שני חדרים ברחוב ארבע ארצות, קומה שנייה, זקוקה לשיפוץ, בלי מעלית, בלי חניה, שנמכרה ב-1.21 מיליון שקל. קראתי עוד פעם כדי להיות בטוח: שני חדרים, זקוקה לשיפוץ, לא בסביון, לא בגן עדן, בארבע ארצות, מטר מהפיח של ארלוזורוב, שני מטר מהאוטוסטרדה של ז'בוטינסקי, באזור שאין צ'אנס לחניה אפילו לנמלה - ועל הדבר הזה מישהו הסכים להוציא מהכיס 1.21 מיליון שקל? יותר מ-300 אלף דולר?
אז או שהרצפות עשויות שם זהב והניאגרה בשירותים משפריצה יהלומים, או שהבן אדם שקנה את החור הזה משוגע. סביר להניח שהאפשרות השנייה נכונה. כי יש עכשיו משהו באוויר. קוראים לזה "הבועה" או "גאות במחירי הנדל"ן", ועוד כל מיני ביטויים יפים של כלכלנים, אבל האמת הפשוטה יותר
ברחוב שלמה המלך מכרו השבוע דירת ארבעה חדרים בבניין ישן ב-2.5 מיליון שקל. 600 אלף דולר וצ'יינג'. אתה פותח חלון ומקבל ישר לפנים שטוזה ב-600 אלף דולר וצ'יינג' של כיעור ישן מפוייח ומתפורר, ורואה איך הילדים שלך יורדים למטה היישר למלתעות גלגלי אוטובוסים.
מה שנקרא אושר צרוף ב-2.5 מיליון שקל. בהדר יוסף, בבניין רכבת, קומה שלישית, נמכרה דירת שלושה חדרים במיליון ו-400 אלף שקל. אתם הבנתם את זה? 350 אלף דולר. הבן אדם משלם שליש משכורת שלו שלושים שנה חודש אחרי חודש, ועל מה? על גינה עם בוסתן? על ברכת שחייה? על שלושה חדרים, 80 מטר, בהדר יוסף.
בעל הבית השתגע. בגבעתיים שילם בשבוע שעבר בן אדם 2.7 מיליון שקל על דירת ארבעה חדרים בקומה 12 במגדל שעדיין לא נבנה. 700 אלף דולר על בניין שיישב על רחוב בן גוריון - שזה הגרסה המקומית לדרך נמיר, שיהיה לו מצד אחד נוף לבני ברק הקסומה, מצד שני נוף לפארק גבעתיים - אם תרצו אחיו הצעיר והצולע של הסנטרל פארק המקומי, רק שמעבר לפארק, במקום הבית של וודי אלן ומדונה, אפשר לראות עם טלסקופ את הכביסה של דץ וניצן שירזי.
אתה רוצה לצרוח לבן אדם, על מה שילמת 2.7 מיליון שקל? הרי מתחת לארבעה פקקטע חדרים שלך עוברים מאתיים אוטובוסים ביום. חצי קילומטר בקו אוויר ממך ברמת חן יכולת לקנות בכסף הזה בית עם חצר וברכת שחייה, חצי קילומטר אחורה יכולת לקנות שישה חדרים בבית דירות באזור שקט יותר, בלי דרעק של אוטובוסים. איפה ההיגיון?
אבל לך דבר אל הקיר. ומדובר במגפה. זה מתפשט למחוזות אושר ורדרדים אחרים כמו ראשון לציון וגבעת שמואל ופתח תקווה במהירות של שפעת חזירים. המחירים קופצים בעשרות אחוזים, ואנשים מוכנים לשלם כל סכום. אין הסבר אחר מלבד מחלה. המוח מחפש היגיון מלבד הפתרון הפשטני הגס של היצע וביקוש ולא מוצא. זה משהו שתוקף את המוח, כנראה חיידק, אחרת אין הסבר.
החלטתי לפנות אל מומחה. התקשרתי לא', שייתן לי קצת מבט מבפנים, איך העסק נראה מזווית של קבלן. שאלתי אותו אם יש עלייה במחירי הבנייה. "רוצים יותר על מגרשים", אמר , "אבל כל השאר אותו דבר, אם כבר אז יש ירידה.
"ברזל זול יותר בא מטורקיה. חלונות, דלתות, מטבחים זולים יותר באים מסין, גם אינסטלציה, חשמל. עבודה אותו דבר. במקום ערבים יש פועלים זרים"
.
ומחיר המגרש, שאלתי. הוא צחק. "נספג בלי להרגיש בכלל במכירה".
הוא אמר לי מספרים ועמדו לי האוזניים ואני מקלל את הרגע שהתחייבתי לו לא לפרסם. מה שהסכים לומר היה ככה: "כאן זה מקום בלי שכל. אתה אומר לזוג שבא לקנות מחיר, אתה אומר עוד מאה, הם משלמים. פותחים את הארנק ושופכים. אין שום קשר בין העלות שלי למכירה. אני מעלה עוד חמישים, עוד שבעים, אנשים מוכנים לשלם הכול". למה , שאלתי אותו, ניסית להבין פעם להבין למה?
"לא יודע", אמר , "אתם תמיד הייתם החכמים, אני סוחר. יהודים הם אנשים עצבניים. אתה רואה עליהם את העצבים, לא באים בניחותא, לא יודעים מה לבדוק. הולכים, דופקים עם הרגליים כאילו הרצפה תיפול. מסתכלים שהמשקוף יושב ישר. לא שואלים אם זה מתאים, אם שווה להם מיליון, שני מיליון. אני שיושב על הרבה מאוד לא זז מטר בלי שלושה רואי חשבון, ואלה זורקים התחייבויות לכל החיים בלי למצמץ.
"תאמין לי ברוש, אני מת משיעמום מהעבודה. חותך הביתה הכי מוקדם שאני יכול, פעמיים בשבוע אני בחוג ריקודי עם, לומד קבלה, כל פעם מוצא לי איזה התעסקות אחרת לא להשתגע, אין פינה בעולם שלא הייתי בה. כבר ארבע שנים נשבעתי שבסוף השנה אני יוצא לפנסיה, אבל עם כל הכסף שאני עושה איך אפשר להפסיק. הדירה שלך איפה נמצאת?"
אמרתי לו. אמר, "שמור עליה, אל תמכור. עם הקצב של הדברים, בכסף שהיא שווה היום, בעוד עשר שנים לא תוכל להשיג בתל אביב אפילו מלונה. אפילו שובך ליונה על הגג לא תוכל למצוא. תשמע מילה מאיש מקצוע - האנשים פה משוגעים".
נא להמתין לטעינת התגובות
