זו ילדותי השנייה: מנהלת תיכון היובל בהרצליה לא השקיעה בכימיה
מנהלי השרון נזכרים בימים בהם חבשו את ספסל הלימודים. ציפי מל, בת 58, תושבת הרצליה ומנהלת תיכון היובל בעיר, מספרת איך העבירה את ההפסקות, ועל המורה שאת דמותו לא תשכח
"תיכון עירוני א' בתל אביב".
איזו תלמידה היית?
"תלמידה סקרנית".
מה היה המקצוע האהוב עלייך?
"ספרות, זו המגמה שבחרתי. תמיד אהבתי לקרוא והתעניינתי במסרים החבויים".
מה היה המקצוע השנוא עלייך?
"אני לא זוכרת מקצוע ממש שנוא, אבל אני זוכרת את עצמי משקיעה פחות בכימיה".
איך העברת את זמן ההפסקות בין השיעורים?
"בעיקר בשיחות עם חברות, בתוכניות לקראת הפעולות בצופים. בהפסקה הגדולה היינו כולנו בתור לקניית אוכל אצל איש מבוגר שקראנו לו 'סבא', שהיה מגיע עם האוכל מהקיוסק לחצר בית הספר. בימים ההם לא היתה קפיטריה בחצר בית הספר".
איזה מורה את זוכרת במיוחד?
"תמיד מלווה אותי המחנך שלי מכיתה י', מורה למתמטיקה, שנהרג במלחמת ששת הימים. איש אציל נפש, אוהב אדם ומחנך מיוחד".
איזה מנהל את זוכרת במיוחד?
"אני זוכרת את מנהל בית הספר היסודי בתל אביב, שהיה איש אוהב תרבות, ולמרות שחלפו מאז שנים רבות, דמותו מלווה אותי".
מה רצית להיות כשתהיי גדולה?
"מאז ילדותי נמשכתי לעולם החינוך, הייתי מדריכה בתנועת הצופים, ואני לא זוכרת התלבטות, רציתי ללמד ולעבוד עם בני נוער".
למה את הכי מתגעגעת בבית הספר?
"אני מתגעגעת לסביבה של בני נוער, שבה נדמה שאפשר להגשים את כל החלומות".
יש לך איזו חוויה מימי בית הספר שאת זוכרת במיוחד?
"אני זוכרת שהכיתה שלי התארגנה למחנה עבודה בקיבוץ כדי לעזור למשפחה של עולים שהגיעה חסרת אמצעים. את הרווחים מסרנו למשפחה. אני בקשר עימם עד היום הזה".
מה שונה בין בתי הספר של היום לזה שאת למדת בו?
"בבית הספר שאני למדתי לא פנו למורה בשמו הפרטי וודאי שלא היו מחבקים אותו. היינו קמים כשהמורה נכנס לכיתה, השולחן של המורה היה על קתדרה. תלמיד לא העז להיכנס לחדר המורים ותלמיד שצבר שלושה שליליים ידע שאין לו
"בבתי הספר היום יש מרחב גדול לתלמידים סקרנים שרוצים לפתח תחומי ידע מגוונים. כמו כן, קיימת היענות רבה לתלמידים מתקשים ואין ויתור על הסיכוי של התלמידים להצליח".
נא להמתין לטעינת התגובות
