מנהל תורן: תקופת התיכון של אבי בנבנישטי, מנהל עירוני ט'
אבי בנבנישתי, מנהל תיכון עירוני ט', מתגעגע לריחות הישנים ההם של יפו. בשום אופן לא לתיכון שלמד בו, עירוני ז'. מיוחד לזמן תל אביב
עד היום אני מתגעגע לקולות, לריחות ולטעמים של פעם, וכמעט איני מחמיץ שום הזדמנות להגיע ליפו, להריח ולטעום, ולחפש את התחושה של פעם. האם אני מתגעגע גם לבית הספר התיכון שלי, לעירוני ז'? התשובה לצערי שלילית.
בתקופה האחרונה אפשר לזהות בקרב הציבור בבירור חוסר נחת מההישגים של מערכת החינוך. ביקורת ציבורית רבה נמתחת על ההישגים הנמוכים בלימודים, על רמת האלימות הגבוהה ועל מעמדם הירוד של המורים. לעתים קרובות יש ערגה ותפיסה נוסטלגית ל"בית הספר של פעם".
איני שותף לגישה זו. מערכת החינוך שיש מי שמתגעגע אליה הייתה מערכת ממיינת, סלקטיבית ונוקשה. רמת הסובלנות לקשיי התלמידים הייתה נמוכה מאוד, ותלמידים שלא הצליחו לעמוד בסטנדרטים הנוקשים של בית הספר מצאו את עצמם בחוץ.
בתי הספר התיכוניים כיום, להבדיל ממה שהיה מקובל בעבר, קולטים לשורותיהם את כל התלמידים, ושומרים על שיעורי התמדה מרשימים. היום קיימת נכונות רבה יותר להתמודד עם השונות באוכלוסייה ולתת מענה חינוכי הולם גם לתלמידים המתקשים יותר.
עירוני ז' של היום מתמודד עם אתגרים - בחינוך ובחברה - מורכבים הרבה יותר מאלו שהיו בתקופתי. יש לי הערכה רבה להתמודדות של מנהל עירוני ז' היום חברי בנזי (דוד בן זהר) עם המציאות המורכבת הקיימת היום ביפו. במפגשים שלי אתו אני מבקש ממנו'בנזי, שמור לי על יפו', אבל בלבי פנימה אני יודע שהמציאות הפוליטית והחברתית מורכבת ביותר, והמשימה כמעט בלתי אפשרית.
עירוני ז' כמו שאני חוויתי מעורר בי היום תחושה של החמצה. לעניות דעתי, לא השכיל בית הספר לנצל כראוי את המאגר האדיר של הכישרונות שלמדו בו. כמו בתי ספר תיכוניים אחרים, התאפיין עירוני ז' במשמעת נוקשה מדי, שנדמה כי שורשיה היו עוד בתרבות הפרוסית. זכור לי שמנהל בית הספר היה עומד בשער ומנהל מלחמת חורמה נגד הג' ינס ובעד מכנסי הטרלין, שכבר אז נחשבו מיושנים.
גם החינוך לערכי דמוקרטיה בסיסיים לא היה מנקודות החוזק
בבית הספר היו גם נקודות אור רבות בדמות כמה מהמורים שראו בתפקידם שליחות חשובה: גברת פרנקל, המורה המיתולוגית לספרות; ברקני, המורה לחינוך גופני; והמחנכת שלי יונה, שניסו לפענח את פשר התלמיד המוזר, המגיע לבית הספר עם כדורגל בתיק ומחכה בכיליון עיניים למשחק בהפסקה, במקום להתמקד בתוצאות מלחמת העולם הראשונה.
האתגר שלי כמנהל הוא שכל תלמידי בית הספר שלי, גם מי שאינם הולכים בתלם (או גם מי שמתקשים), ירגישו שבית הספר היה משמעותי עבורם בתקופה כה חשובה בחייהם, וייזכרו בו תמיד בגעגועים ובאהבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
